מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בבואנוס איירס בשכונה של מהגרים, בין היתר יהודים. בזמנים האלה התחילה באירופה מלחמת העולם השנייה. אז היו בעיר הרבה מהגרים מספרד איטליה, פולין, רוסיה ועוד הרבה מאוד. כשהייתי ילד הייתי עם מהגרים רבים בשלל שפות, החברים של השכונה היו שייכים למשפחות של כל מיני מדינות כמו: איטליה, ספרד, פולין, רוסיה, סוריה ועוד. התנהגות של הילדים הייתה בעייתית לפעמים עקב החינוך שכל אחד קיבל.

הלכתי לבית הספר כמו כל ילד רגיל, ואחרי הצהריים לבית הספר יהודי, זה קצת עמוס וקשה כי לא היה לי זמן לשחק עם חברים.

בכל אופן הייתה לי ילדות מאושרת. היינו כל הזמן ברחוב ושחקנו כל הזמן. בבית שמעתי תמיד דיבורים על הניסיון של הקמת מדינת ישראל. הלימודים בבית הספר היהודי וגם השיח על מדינת ישראל בבית הגביר אצלי את הקשר והאהבה למדינת ישראל למרות שמעולם לא ביקרתי בה. וגם באופן טבעי היו לי חברים יהודים. נטמעה בתוכי האהבה לעם יהודי. לא הרגשתי כל הזמן את האהבה למדינה מאז שנולדתי ולא הפריע לי שאני יהודי בארץ זרה.

החיים המשיכו באופן רגיל עד שבשנת 1967 פרצה מלחמת ששת הימים ואני הרגשתי שאני חייב להגיע לארץ ישראל. זו הייתה תקופה שהרבה אנשים צעירים יהודיים מכל העולם לקחו עצמם והגיעו למדינת ישראל כמתנדבים לצה"ל וכך גם אני עשיתי. הלכתי לסוכנות היהודית בבואנוס איירס וביקשתי לעלות לארץ. הם סידרו לי מיד והגעתי בסוף יוני 1967 לארץ.

הגעתי באוניה "הרצל" יחד עם חברה שלי ריטה ציון, שלימים הפכה לאשתי. באנייה היו 200 בני נוער מתנדבים שהגיעו לישראל והם באופן ספונטני ערכו לנו חתונה מאולתרת כשעברנו את קו אקוודור. היה מקובל לעשות מסיבה לאחר מעבר הקו אבל החבר'ה שלנו החליטו שאנחנו מתחתנים וערכו חתונה כהלכתה כולל כל כללי הטקס. כפי שאפשר לראות בתמונות המצורפות, היה מאוד שמח ומרגש. כל החברים באנייה שיתפו פעולה וארגנו לי טבעת לצורך הנישואין והיה חבר שקידש אותנו, ולאשתי הכינו פרח מנייר לבן וצעיף לבן כהינומה.

כאשר הגענו ארצה התנדבנו בקיבוץ גזית שנה ועבדנו בכל דבר אפשרי: במטעים, במטבח, בפרדס. כל הצעירים היו בראש אחד להגיע ולעזור למדינת ישראל בשעה כל כך קשה. כשהגענו כל אחד הלך לאן שהפנו אותו, לכל מיני מקומות וקיבוצים ומושבים בכל הארץ. אותנו שלחו לקיבוץ בגליל התחתון – קיבוץ גזית.

בחודש אוקטובר 1968 היה מפגש בירושלים לכול המתנדבים. הקיבוץ שלח אותי כשגריר של המתנדבים במפגש הזה. היינו בירושלים שלשה ימים במהלכם הכרנו ושוחחנו עם אנשי הממשלה ואישים חשובים שונים כמו: גולדה מאיר, משה דיין, שמעון פרס, לוי אשכול, פנחס ספיר וגם כן היה לי את העונג ללכת לבקר את דוד בן גוריון בקיבוץ בנגב. דיברתי איתו ביידיש. בין היתר נפגשתי גם עם נשיא המדינה דאז, זלמן שזר, בבית הנשיא בירושלים.  המפגשים הללו היו מאוד שמחים ומרגשים וזו הייתה חוויה מאוד חשובה לחיים שלי.

בהמשך טיילנו עם אשתי בכל הארץ ועבדנו קשה בקיבוץ. אחרי שנה חזרנו לארגנטינה כי לריטה היה קשה מאוד עם הגעגועים למשפחה שלה. התחתנו בחתונה מסורתית כמו שהיה נהוג בארגנטינה עם המשפחה וחברים. הבאנו לעולם ילד וילדה. התגעגענו מאוד לארץ ישראל והחלטנו לעשות עלייה אז חזרנו ארצה בשנת 1974. פה, בארץ, נולדנו לנו עוד בן ובת ובסך הכל יש לנו ארבעה הילדים והיום יש לנו 11 נכדים שכולם גרים בארץ. יש לי משפחה נפלאה, אשתי, הילדים והנכדים, אנו חיים באושר ובכיף בארץ הנפלאה שלנו.

הזוית האישית

נאור ודויד: היה לנו כיף מאוד ולמדנו על בואנוס איירס.

גיאורגי: למדתי כמה מילים על ארגנטינה ומאוד נהניתי.

בנימין: התרגשתי מאוד לספר את סיפור חיי לבנים המקסימלים האלה ואני מאחל להם הרבה אושר, בריאות והצלחה בחייהם.

בנימין משתתף שנה שנייה ברציפות בתכנית הקשר הרב דורי, בשנה הראשונה סיפר את סיפורו על החיים שלו בקיבוץ גזית כמתנדב.