מאגר סיפורי מורשת

שמי שולמית גלובן, נולדתי בטבריה, שמינית במשפחה בת אחד עשר נפשות. מגיל מאוד צעיר אהבתי לקרוא ואף התחלתי לכתוב, הסופר והמשורר רפאל סהר ז"ל ליווה אותי לאורך שנים ונתן לי בעצם את הכלים הראשוניים ליצירה שלי.

                           משפחתי                                   

כבת למשפחה דתית ותלמידה בבתי ספר דתיים לא הייתה לי כוונה או מחשבה להתגייס לצבא, אך לחיים יש אנרציה משלהם בתוכניות שהם רוקמים לנו, כך שבסופו של דבר מצאתי את עצמי עומדת בלשכת הגיוס ומבקשת לבטל את ההצהרה ולהתגייס לצבא. עם סיום הטירונות נשלחתי לקורס מדני"ם שהוא בעצם קורס מדריכי נוער אשר התקיים בבסיס ג'וערה שבצפון. 

הקורס נמשך כארבעה חודשים, בתנאי מזג אוויר קשים ביותר של חורף גשום וקר. משסיימתי את קורס המדנ"ים [קורס ע'] נבחרתי להישאר כמדריכה בבסיס. הדרכתי בדרך כלל חניכים אשר הגיעו ממסגרות לא פשוטות, ממוסדות סגורים לנוער ומבתי ספר מקצועיים שנקראו אז ׳מפתנים׳. ההדרכה נמשכה כעשרה ימים בהם נתנו לאותם חניכים טעימה על קצה המזלג, מעט מההווי הצבאי.

בסיס ג׳וערה גדנ״ע

בשלב בו עדיין לא ממש הכרתי את כל חיילי הבסיס, בערב אחד בו הייתי אמורה לצאת כמו בכל לילה לשיעורים בשדה הפתוח עם החניכים, סיימתי להתארגן, שמתי עליי נשק, חגור מימיה ופנס. על מגרש המסדרים המתינו לי החניכים מסודרים בשלשות, רציניים וממושמעים – פתחו בריצה קלה מאחוריי אל היעד. הדרך חזרה לבסיס הייתה תלולה ומעייפת מהריצה לגבעה. החניכים התפזרו להתארגנות ולכיבוי אורות. אך אני הייתי חייבת לפי הנהלים להיכנס ל"מדריה" (חדר מדריכים) שם היינו אמורים לחתום שסיימנו את שיעור הלילה והגענו לבבסיס.

לא מצאתי עט. יצאתי מהמדריה לחפש עט. על המדרגות היורדות מלמעלה ראיתי חייל שלא ממש הכרתי, שאלתי אותו אם יש לו במקרה עט. הוא שלף מהכיס של חולצת המדים שלו עט והושיט לי. ניסיתי להפעיל את העט וכל הקפיץ עף החוצה צחקתי ואמרתי: "איזה עט מצ'וקמק". גלובן ענה לי: "לא מתאים לך, תחזירי לי או שתקני לי חדש".

אני ובעלי לעתיד

כמובן שצחקנו, החזרתי לו את העט המפורק לאחר שחתמתי. באותה שבת יצאתי לחופשה ונסעתי אל אחותי המתגוררת בדרום. יצאנו במוצאי שבת לטייל עם האחיינים שלי, על המדרכה ישב רוכל שמכר מצתים ועטים, כמובן שקניתי עט.

ביום ראשון חזרתי לבסיס, חיפשתי את גלובן ונתתי לו את העט שקניתי לו… כמובן, באותו יום, גלובן המתין לי אחרי כל שיעור הלילה עם קולה וטעמי על המדרגות. (לימים, כאשר הבן הצעיר שלנו התגייס, הוא שרת כמפקד מחנה בג'וערה ובכך סגר לנו מעגל).

אז – אם לא הייתי מתגייסת ולא הייתי מחפשת עט…כנראה שעידו גלובן, נכדנו ואני לא היינו יושבים כאן היום בפרוייקט הנפלא והקסום הזה.

משפחתנו

הזוית האישית

עידו: לסבתא, תודה שבאת לתכנית וסיפרת לי את הסיפור המיוחד. היה ממש כיף.

סבתא שולמית: לעידו נכד אהוב שלי, נהניתי מכל רגע להיות איתך בחוויה המשותפת והכיפית.