מאגר סיפורי מורשת

שמי מזל אבוקרט, נולדתי בישראל לפני 56 שנה בבאר שבע בבית חולים סורוקה.

הורי, דינה ומאיר איבגי נולדו במרוקו. הורי הגיעו באוניה ממרוקו לארץ ישראל. את משפחתי העבירו לגור במעברה בבאר שבע ששמה "משק עזר". גדלתי במשפחה גדולה, אני האחות הקטנה מבין 9 אחים. הבית שלנו היה קטן אבל תמיד היה מקום לכולם. אימי הייתה קונדיטורית וידעה להכין את כל סוגי העוגות והעוגיות.

זוגות צעירים שהם צריכים לערוך טקס חינה ולא היו יכולים להרשות לעצמם להזמין עוגות היו פונים לאימי לעזרה. אימי הייתה מכינה להם את כל סוגי העוגות ולא הייתה מבקשת תמורה. טקס החינה עבורנו הוא טקס מסורתי של עדות המזרח ומסמל את תחילת הדרך של בני הזוג ולכן הייתה לכך חשיבות רבה עבור אמא שלי. העוגיות המרוקאיות שלנו הפכו לסמל החינה. אימי הייתה מכינה עוגות מכל המינים ועבורנו העוגות המתוקות סימלו את האושר שאיחלנו לבני הזוג בחיי הנישואים.

באותה תקופה לא היה לנו חשמל. בישלנו, אפינו, חיממנו מים בעזרת פתיליות. אך כל זאת לא מנע בעדנו מלשמח את הכלה טרם חתונתה. המקררים היו ללא חשמל לכן קנינו בלוקים של קרח כדי לקרר את המזון ואת המצרכים שנדרשו לשם הכנת העוגות והעוגיות.

אני זוכרת במיוחד את העגלונים שהיו מוכרים את קוביות הקרח הגדולות. הם היו עוברים בין הבתים ומצלצלים בפעמון, ואימי ואני היינו יוצאות לקראתם וקונות קרח, חלב, ואפילו נפט, ששימש אותנו לתאורה ולבישול, לאפייה ולהרתחת מים.

על אף כל הקשיים לא וויתרנו על האהבה הגדולה לאפייה ולבישול, ובעיקר במטרה לשמח זוגות צעירים שידם אינה משגת.

כיום אני רואה בבישול ובאירוח, דרך לשמח לבבות של אנשים, בעיקר של קרובי המשפחה. אני נהנית כמו אימי לבשל ולאפות בעיקר בימי שישי, כשכל המשפחה יחדיו, ולהמשיך את המסורת שאותה הנחילו הוריי.

הזוית האישית

המתעדת אוריה – נהניתי מאוד להיפגש עם סבתא שלי בבית הספר ולבצע איתה פעילויות מהנות, אני חושבת שחשוב שיהיה פרויקט כזה שמקרב בין הנכדים לסבים ולסבתות.

המספרת סבתא מזל – נהניתי מכל הפעילויות עם נכדתי האהובה אוריה. צוות המורים העביר תכנים מגוונים וחשובים, יישר כוח!