מאגר סיפורי מורשת

זהו סיפורו של סבא רבא שלי, זלמן וולקה ויינר.

בשנת 1928בברשד שבאוקראינה, שורר רעב. וולבל (וועלבל) ויינר, אשתו רבקה (ריווא) ושני ילדיהם זלמן (זעלמאן) בן השבע וחיים בן הארבע, עוזבים את ברשד ומשאירים מאחור את שלום (שולעם), אחיו הבכור של וולבל, אשתו לאה וחמשת ילדיהם. ביניהם שרה (סורקא) בת הארבע. וולבל ומשפחתו מגיעים לאוש שבקירגיזסטן, כ-5,000 ק"מ מברשד, ומתיישבים במקום. לאחר ארבע שנים, בשנת 1932, המשפחה עוברת לטשקנט (בירת אוזבקיסטן,) על-מנת לאפשר לשני הבנים לימודים טובים יותר, אשר היו קשים להשגה באותה תקופה. בספטמבר 1939, זלמן מסיים את לימודיו בביה"ס (10 שנות לימודים מלאות, בניגוד לרוב האוכלוסייה) ומתגייס לצבא. בזכות העובדה שסיים את ביה"ס, זלמן נשלח לבי"ס לקצינים בעיר אלמטי, בירת קזחסטן לאותה תקופה.

ב – 22.6.1941 מתחילה מלחמת העולם השנייה. חודשיים לאחר מכן, בגיל עשרים, זלמן מקבל דרגת סגן ונשלח לחזית לכיוון מוסקבה שברוסיה. סיפור זה יתאר את מסעותיו יוצאי הדופן של זלמן ויינר, אשר כנגד כל הסיכויים, ועם הרבה מזל, שרד את המלחמה, עבר מעל 5,000 ק"מ במשך 3 שנים, חזר לעיר הולדתו והציל את בת דודו ושאר משפחתו ששרדה מהגטו. שני הצעירים התחתנו בתאריך 11.7.1944, באמצע המלחמה, אחרי שהתאהבו ממבט ראשון וראו אחד את השני רק שלושה ימים.

מסעותיו של זלמן ויינר (1941-1944)

בשנת 1941, עם תחילת מלחמת העולם השנייה והגעת הנאצים למוסקבה, נשלח זלמן ויינר בן העשרים לחזית. באותה תקופה הוא סיים את קורס הקצינים וקיבל דרגת סגן. חטיבתו (חטיבה מספר 391) מגיעה לאזור מוסקבה  ב-25 בדצמבר 1941, שם היא נלחמת במשך כחצי שנה. במהלך הלחימה, זלמן נפצע בידו, אך ממשיך להילחם. בתום חצי שנה, זלמן מועבר לחטיבה מספר 38. חטיבתו הופכת ליחידת עילית,  ובגיל עשרים ואחת הוא מועלה בדרגה לדרגת ביניים בין סגן לסרן . באוגוסט 1942 נשלחת יחידתו של זלמן  לקווקז. שם, בזכות ניסיונו הצבאי, הוא נבחר להעביר קורס קצינים מזורז לסג"מים ולכן נלקח מחטיבתו.

ב – 3.1.1943 זלמן שוב נשלח לחזית, הפעם בקווקז, בחטיבה מספר 223. במרץ של אותה שנה, לאחר שחרור אזור הקווקז, החטיבה נשלחת לאוקראינה. מעט לאחר מכן, בחודש מאי, בגיל עשרים ושתיים, זלמן מועבר לחטיבה מספר 75, מועלה לדרגת סרן ומוצב במטה הלוגיסטי של החטיבה כעוזרו של מנהל במטה. במהלך הלחימה באוקראינה, באוגוסט 1943, זלמן מקבל עיטור כבוד על שחרור העיר טרנובקה, בקרבת העיר חרקוב שבאוקראינה.. בהמשך, בדצמבר 1943 הוא הופך לראש המטה הלוגיסטי של החטיבה.

בתאריך 14.3.1944, בשעה שבע בבקר, לוקח זלמן 15 אנשים מחטיבתו, ויחד הם עולים על סוסים ונכנסים ראשונים לעיר ברשד, (עיר הולדתו) תחת הפגזה של מטוס גרמני. זלמן לא ידע מה שלום משפחתו; הוא לא ידע אם הם בחיים או לא. במהלך שלושת שנות המלחמה, 25,000 יהודי ברשד רוכזו בגטו אשר השתרע על ארבעה רחובות בלבד, על-יד נהר דוכנה (dokhna river).

המפה מתארת את מסעו של זלמן מביה"ס לקצינים (1), דרך שירותו באזור מוסקבה (2), לתפקידו כמדריך לסג"מים בקווקז (3), ללחימתו שם (4), לנסיעתו ושירותו באוקראינה (5) ולבסוף הגעתו לעיר ברשד, עיר הולדתו (6).

אחרי שחרור העיר, הוא פוגש את משפחתו שלא ראה מאז שהיה בן שבע ועזב את העיר עם אביו. הוא פוגש את דודו שלום, אשתו לאה וילדיהם שרה וברוך (בערל). שניים מילדיהם האחרים הספיקו לעזוב את העיר, לפני תחילת המלחמה והצטרפו ללחימה. אחד מילדיהם, שגם שמו היה זלמן, נעלם ללא זכר וכנראה נפטר בתחילת המלחמה.

גטו ברשד נבנה בסמוך לנהר ובמקרה היה ביתם של שלום, לאו, שרה וברוך חלק מהגטו. רק חמישית מאוכלוסיית הגטו, אשר מנתה 25,000 בני אדם, גרה במקום בו נבנה לפני תחילת המלחמה, ולמשפחה היה המזל להיות חלק מאותם 5,000 איש אשר חיו במקום. מסיבה זו הם לא נאלצו להיכנס לגטו רק עם הבגדים שלגופם, אלא נשארו בביתם. עם זאת, הקשיים בגטו היו רבים ומעטים שרדו. רק 2,000 בני אדם נשארו בחיים כאשר הצבא האדום (צבא בריה"מ) בא לשחרר את העיר. העובדה שביתם היה חלק מן הגטו הציל את חייהם.

זלמן הצליח להישאר מאחור, בברשד, למשך שלושה ימים, בזמן ששאר חטיבתו התקדמה. הוא כמעט בן עשרים ושלוש ושרה בת עשרים. הוא נשאר עם שרה  והשניים מתאהבים. כאשר זלמן משיג את חטיבתו ומצטרף אליה, הוא אינו שוכח את אהובתו, והם ממשיכים להתכתב ולשלוח מכתבי אהבה, אחד לשנייה. השניים מתחתנים בברשד כאשר זלמן חזר עם מספר חיילים מחטיבתו, במיוחד לכבוד החתונה ועזב לאחר מספר ימים, באמצע מלחמת העולם השנייה, בתאריך 11.7.1944.

מלחמת העולם השנייה נגמרה בתאריך 9.5.1945 בניצחון על גרמניה. במשך כחצי שנה לאחר סוף המלחמה, הגיעה אשתו הטרייה של זלמן  אל חטיבתו כדי לבקרו. במהלך הזמן הזה, היא נכנסת להריון ועוזבת לטשקנט, אל משפחתו של בעלה זלמן. לאחר שנולד בנם הראשון, לאוניד (לייב) ויינר (סבא שלי), היא נוסעת עמו לבעלה, אשר עדיין נמצא עם חטיבתו במערב אוקראינה. היא משכנעת אותו לצאת בדימוס מן הצבא, בדרגת רב סרן ואחרי שקיבל עיטור כבוד נוסף באפריל 1945, ולחזור עמה ועם בנם בן השנה לטשקנט. יחד הם חוזרים ובטשקנט נולדים למשפחה עוד שני ילדים: פיטר (פייסאך) וגניה.

זלמן נפטר בינואר 1993 ואשתו שרה במרס, כחודש וחצי אחריו. חיים אחיו של זלמן ומשפחתו, שני בניו של זלמן, ילדיהם, ובתה של גניה (גניה עצמה נפטרה בשנת 1988) עלו לארץ ישראל.

הזוית האישית

ענת: במשך העשור האחרון סבי לאוניד ויינר לקט ואסף כל פיסת מידע על משפחתינו. הוא אסף את המידע מסיפורים משפחתיים ומארכיונים ישנים. ההזדמנות לשבת עימו ולהקשיב פעם נוספת לסיפור הזה, אשר שמעתי לא פעם בילדותי, הפעם בריכוז רב ותשומת לב לפרטים, הייתה הזדמנות פז. שמחתי מאוד שקיבלתי את ההזדמנות הזו – "התירוץ" – לשבת ולהקשיב. אני רוצה לאחל לסבא שלי את כל הבריאות שבעולם ולהודות למנהלי תוכנית "הקשר בין דורי" על האפשרות להשתתף.