מאגר סיפורי מורשת

תקופה בה עדיין לא היו מכוניות לכל אחד, עדיין לא היו טלפונים ניידים בכלל, וטלפונים נייחים היו רק למעטים. תקופה בה עדיין לא הייתה טלוויזיה ובבתי הקולנוע לא ראו נשיקה על המסך, אבל הייתה אהבה, תמימות, מפגשים, מכתבים ומברקים להודעות חשובות. סיפור חיינו שזור בסיפור הקמת המדינה והתפתחותה. אני נולדתי בתל אביב בשנת 1942 להוריי חנה ומרדכי מינץ, אשר עלו לארץ בשנת 1924.

עליית ההורים לארץ

ארץ ישראל הייתה אז בשליטת הבריטים, אשר מנעו עלייה חופשית לארץ. אבי הגיע מדנציג ואמי הגיעה מעיר בשם ווסילישקי בפולין. אמי סיפרה כי כדי לקבל סרטיפיקט (אשרת הגירה) לארץ, משפחת אמי בעיירה אספה את כל תכשיטי הזהב שהיו להם ומכרה אותם. בכסף שקיבלו, שילמו לבחור שהייתה לו אשרת כניסה לארץ ישראל כדי שהוא יתחתן אתה נישואים פיקטיביים (לא אמתיים, לצרכי כניסה לארץ ישראל).

זיכרונות ילדות

זיכרון ילדות שלי מתקופת המנדט: כאשר הייתי בת חמש בערך, הוטל עוצר על העיר תל אביב, ושוטרים בריטיים הסתובבו ברחובות ושמרו שאנשים לא ייצאו מהבתים. בזמן ההפוגה נשלחתי ע"י אמי להביא לחם מהחנות. אני זוכרת שבדרכי לשם עברתי על יד חייל בריטי גבוה שהושיט את ידו ונתן לי סוכרייה, לקחתי אותה בשמחה. באותה תקופה ילדים לא ידעו שאסור לקחת סוכרייה מזרים.

התבגרות ובחירת מסלול לימודים

מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להיות מורה, כמו שלוש אחיותיי הגדולות. מכיתה ז' למדתי בעירוני ו' ברחוב מאפו. זה היה בית ספר תיכון שהיה מיועד למורות ולגננות. בסוף י"ב המשכתי ללמוד בסמינר לוינסקי ברחוב בן יהודה, לקראת סוף השנה האחרונה ללימודים  בסמינר, באו נציגים ממשרד החינוך ושאלו מי מוכנה להתנדב ללמד בישובי עולים בדרום. נעניתי בשמחה לבקשתם, וכך בספטמבר 1962 הגעתי לבית ספר עליות בקריית גת. הייתי מחנכת כיתה ד', כיתה שבה רוב התלמידים היו עולים או ילדי עולים מארצות שונות. גרתי בקריית גת בדירה משותפת שבה היינו שלוש מורות וגננת. בקריית גת הכרתי את מוטי, בעלי לעתיד.

סיפור חייו של מוטי

מוטי נולד בכפר הס בשנת 1937. הוריו, שרה ויוסף ברגר, היו ממייסדי כפר הס. באותה תקופה סבלו היהודים מהתנכלויות מצד התושבים הערבים, במיוחד מצד הערבים בטירה.  מוטי ואחיו עזרו בשמירה על הבית, עבדו במשק מגיל צעיר, וכשחזרו מבית הספר יצאו לעבוד בשדה או ברפת או בלול. מגיל צעיר גילה מוטי משיכה ללמוד ולחקור את הצד הטכני של מכשירים וכלים. בגיל שלוש פירק והרכיב פרימוס ישן. כשהיה בן ארבע והגיע לים צעק "אמא, איפה השיבר, שכחו לסגור את השיבר" (כינוי לברז ראשי במערכת צינורות).

התבגרות ובחירת מסלול לימודים

בגיל 14, בסיום כיתה ח' במהלך חופשת הקיץ ביקר מוטי בבית דודיו בחיפה. בן דודו שהיה בגילו אמר שהוא מתכוון לגשת למבחני קבלה לבית ספר בסמ"ת בחיפה, בית הספר המקצועי הראשון בארץ שהוקם להכשרת הנדסאים וטכנאים. מוטי החליט לגשת אף הוא למבחנים, וביקש מדודו כסף לגשת למבחן הקבלה. לאחר שבועיים הגיע מכתב בדואר שהודיע על כך שהתקבל ללימודים בבסמ"ת. בתום 4 שנות לימוד, בסוף כיתה י"ב, הגיע מנהל בית הספר אל הכיתה וביקש מתנדבים לחיל הים. רבים התנדבו, אך אנשי חיל הים בחרו מתוכם רק  6 תלמידים ומוטי היה ביניהם. לפי הנחייתו של בן גוריון היה צריך לעברת את השמות וכך הפך ברגר להררי. מוטי הגיע לאנגליה בשנת 1955 ושובץ לאח"י יפו אשר עליה שירת גם בהמשך. לאחר השחרור מהצבא עבד בתעשייה ועבד במפעל סוגת בקריית גת. כך הגענו שנינו לקריית גת, אני כמורה ומוטי כמכשירן.

איך הכרנו

הגננת ברכה פגשה את מוטי עומד בתחנת האוטובוס בקריית גת והזמינה אותו לדירת המורות והגננות, פעם בשבוע מוטי הגיע לעבוד במפעל סוגת ובא לבקר אותנו. היינו יושבים על הרצפה ומשחקים קלפים. לפעמים הלכנו לסרט ופעמים אחרות הלכנו לרקוד. לפני חופשת הקיץ מוטי ביקש ממני את כתובת מגוריי בתל אביב והבטיח לבוא לבקר. מכונית לא הייתה לו עדיין, וכל מוצאי שבת היה עולה מוטי על משאית שיצאה עם פירות וירקות לשוק הסיטונאי, יושב על הארגזים, וכך היה מגיע מכפר הס לתל אביב. משם היה הולך ברגל כשלושה קילומטר. לאחר החופש חזרתי לעבוד בקריית גת, ומוטי היה אמור לקבל עבודה באילת מפני שבנו שם את מפעל ההתפלה הראשון בארץ. המפעל נקרא מפעל זרחין על שם ממציא שיטת ההתפלה. לפני תחילת העבודה לקח אותי מוטי ואת חברותיי המורות לטיול לאילת.

לאחר מכן נסע לעבוד באילת והקשר בינינו היה באמצעות מכתבים:

"אילנה שלום רב!

כתבתי לך לפני שבוע ועדיין

לא קיבלתי ממך מכתב. ישבתי

בשבת ועשיתי את החשבון מתי המכתב

שלך צריך להגיע והגעתי ליום ראשון.

אבל יום ראשון גם כן עבר ושום

ידיעה אין. את לא מתארת לעצמך

עד כמה חיכיתי למכתב או איזו

גלויה אם אי אפשר לראותך פנים אל פנים.

הזמן כאן עובר לאט מאוד ממש

לא זז. בערבים כמעט ולא יוצאים

ואם כבר יוצאים, כמו שקרה השבוע,

אז חוזרים באמצע הסרט הביתה

כמעט כמו בקריית גת.

השבוע אני עולה צפונה אזי

נתראה בערב שישי בתל אביב

שלום ולהית… מוטי."

המכתב מספר על החיים בעידן ללא טלפון, על הציפייה הארוכה כדי לקבל מכתב, על הקשיים להיות במרחק אחד מהשני. כל זה העצים את האהבה והגעגוע, לעומת החיים היום בעידן הטלפון, הווטסאפ, הסקייפ וכל האמצעים והאפשרויות להתקשרות מהירה.

עם סיום העבודה באילת מוטי עבד בחיפה והמשכנו להיפגש פעם בשבוע במוצאי שבת. בינואר החלטנו להתחתן ובמרץ 1964 התחתנו, במלאת שנה להכרותינו הקמנו משפחה ענפה, חמישה ילדים ועשרה נכדים. חיינו חיים מאושרים.

הזוית האישית

אילנה – "העבודה הפגישה אותי עם סיפורים בחיי ובחיי בעלי מהעבר וגיליתי דברים חדשים על הקשר בינינו. המפגש עם הבנות חידד את האירועים."

אמילי וליבי – "שמחנו להיפגש עם אילנה ולשמוע על הסיפור שלה. למדנו על התרבות שהייתה בעבר. כיף שהייתה לנו גישה ללמידה כזאת יצירתית."