מאגר סיפורי מורשת

אנה יקרביץ' מביאה את סיפורה של סבתא נגה לנדסברג: אהבה זה כואב

חזק ואמץ

הייתי בתנועת נוער העובד בסניף נתניה. באותה תקופה תנועות הנוער היו מאוד מושפעות מהפוליטיקה ומשויכות למפלגות. אנחנו היינו שייכים למפא"י שהיום זה המחנה הציוני. היה לי מדריך ממשמר השרון (קיבוץ מאוד קרוב לנתניה) וקשרנו קשרים חברתיים. עד אז לא הכרתי מקרוב מהו קיבוץ. הייתי בת 12 מבית מסודר, מסורתי ומאוד משפחתי פתאום גיליתי שיש דברים אחרים…

עושים חיים

היחסים התהדקו, התאהבתי ברעיון, בחברה, התרוממות רוח, ומשמעות לחיים שלי, לא ניתן לוויכוח! אני הולכת לתקן את העולם, ומצטרפת למקום שחושב שזה תפקידו. היה נראה לי שהכל מתנהל על מי מנוחות בהקשבה רבה במשמעת ובכבוד. הסתובבתי כמה ימים כמו רוח, מתענגת מהרעיון, מתלבטת איך לשכנע את הוריי…

הבית שלי ברחוב עמק חפר, נתניה

בית הוריי היה בית פרטי, ווילה, שלושה חדרים, מרפסות וחצר גדולה עם כל עצי הפרי. שדות מסביב שדרת הברושים וחורשת אורנים, סמוך לבית יצחק היו נרקיסים שם בילינו גם הרבה. השכנים היו ניצולי שואה, היינו בחברות, החלפנו מאכלים, "רגל קרושה", "גיפלטע פיש" תמורת "ג'חנון", "מלאווח", "מרק תימני" ו"סחוג".

אבא מלטש יהלומים

אבא עבד ביהלומים והיה פעיל חברתי, עלה לארץ בשנת 1924 כתינוק. היה באצ"ל שלחם בבריטים ששלטו כאן. אבא שלו מת בדרך לארץ ישראל מהכשת נחש. אמו נשארה עם הילדים לבד, אבא גדל בין קרובי משפחה וארבעת אחיו גדלו במשפחות אומנות. כשהגיעו לגיל 18 באו לגור אצלנו. עד שהסתדרו. היה חבר מועצת העיר ולתקופה גם סגן ראש העיר. מצד אמא המשפחה הגיעה ב-1910. דגלו בתורה ועבודה.

 מנהגי משפחתי

כלכלית היה מצבנו טוב כפוף לתנאים שהיו במדינה, הייתה תקופת צנע. זה היה נראה לנו בסדר והסתפקנו. בבית תמיד שרנו שירים תימנים של שלום שבזי, שירים רוסיים, ומוסיקה קלאסית וכל יום שישי היה קידוש וארוחה חמה. הרבה רעיונות משפחתיים ומדיניים היה חופש חשיבה וכבוד לכל אחד, הרבה מפגשים חברתיים. שרתי במקהלה, רקדתי וניגנתי באקורדיון.

אז אם כל כך טוב, איך לגשת להורים? איך לבקש מהם ללכת לקיבוץ ולעזוב את כל הטוב הזה?!

המפגש בביתי

פרצתי בבכי מרוב בלבול וצעקתי: "אני רוצה לגור בקיבוץ!" אבא חיבק ואמר: "תזמיני את כל הכיתה הביתה אלינו." במפגש שיחקנו, שרנו, אכלנו. אבא התעניין בכל ילד וקרא: "מהיום נהפוך מפגש זה למסורת, כולנו אחים!" חשב ששכנע…לא השתכנעתי :" קח אותי לקיבוץ!"….

הנסיעה לקיבוץ באוטובוס אגד

נסענו לקיבוץ באוטובוס עם מזוודה אבא חיבק אותי כל הדרך וביקש שאבוא הרבה הביתה ואספר תמיד מה קורה ואיך אני מרגישה עם כל דבר וכל אחד. עברתי סידרת ראיונות, כולם ברכו אותי ושמחו, התלהבו מהאהבה והמרץ שלי. הגענו לבית הילדים קיבלתי מיטה בחדר עם עוד 2 בנות. שובצתי למשפחה כביכול מאמצת, משפחה חמה. בבית הילדים שלטו המטפלת והמחנכת. אף פעם לא שמעתי וויכוח. במשאית סגורה נסענו ללמוד במשותף עם גבעת חיים איחוד, להם היה מזג שונה שובבים, דעתנים, וערניים. מובן שהזדהיתי יותר עם השובבים.

למחנכת היה קשה להתרגל לילדים שלא מוכנים לקבל את מרותה, הייתה אווירה קשה, קמתי ואמרתי שצריך להקשיב לכולם ולהתייחס לנושא ככה מרחיבים את הדעת ומפתחים סובלנות. "שבי!" נזפה בי והזמינה אותי לשיחה פרטית והמשיכה לנזוף בי, ניסתה לשכנע אותי שמקובל בכיתהבקבוצה לעשות מה שהיא אומרת… הרגשתי כפייה.

בארבע התפזרנו לחדרי ההורים התכבדנו, שיחקנו ודיברנו. ההורים לא התערבו בחינוך הילדים ולא בהרגשתם. פעמיים בשבוע עבדנו בענפי הקיבוץ מאוד נהניתי. בפעולות המדריכים היו מאוד מגמתיים ולא ניתן להביע יותר מדי דעות שונות. הילדים, החברים שלי בחלקם, מאוד רצו להקשיב לי והיינו ממשיכים בשיחות בחדרים עד כיבוי אורות וקצת אחרי…

נסיעה לביקור בבית

הרגשתי לחוצה וכבולה מיחסם של המטפלת והמחנכת שלא כל כך אהבו את חופש הביטוי שלי. לעיתים קרובות נסעתי באוטובוס להוריי וסיפרתי על הקשיים. אבא היה מקשיב ואומר: "את צריכה להתמודד, ללכת עם האמת שלך, לומר מה שאת מאמינה ולא לפחד." חזרתי לקיבוץ ושוב אחרי יומיים הוזמנתי לשיחה אצל המחנכת שאמרה לי: "אני מאוכזבת ממך!"

"הבאתי ילדה תימניה לכיתה שיראו מה זה תימנים ולא רואים כלום." לא הבנתי! נסעתי להוריי, בכיתי. באותו ערב חזרנו באוטובוס לקיבוץ אבא הביא מזוודה גדולה ארז לי את כל חפציי הלכנו לחדר האוכל בשעת ארוחת הערב לחצנו ידיים לכולם ואמרנו להם שלום ולהתראות . נשאר בקשר.

הילדים מהכיתה חברים שלי עד היום. המשפחה המאמצת היא שייכת למשפחתי האהובה עד היום!

הזוית האישית

משוב של הנכדה נגה: תהליך מקרב לבבות, מפתח הקשבה, סקרנות, נעים להעלות זיכרונות, ולראות כיצד מרגישים בדיעבד, נהניתי מנכדה רגישה, סקרנית ומבינה עניין.

משוב של הסבתא אנה: תהליך בו למדתי על חלק מהעבר של סבתא שלי, הרגשתי שמאוד התקרבנו, נפגשנו עוד שעות בשבוע, נהניתי לעבוד עם סבתא ברגעים אישיים של צחוק, רצינות, אהבה ושמחה.