מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אהבה בצל המלחמה

ריטה רבינוביץ עם נכדתה נועה איטקס
סבתי ליזה עם אמי התינוקת רוזה
סיפור אהבתם של הורי רוזה ודוד בייה על רקע מלחה"ע השנייה

שמי ריטה, אני מספרת את הסיפור לזכרה של אמי הגיבורה ז"ל ובשמה.

הסיפור מתחיל בשנת 1941 כאשר פלשו הגרמנים לעיר ליניצה שבאוקראינה. הודעות ברדיו על תחילתה של המלחמה גרמו לאנשים לעזוב הכל ולברוח. משפחות שלמות, ברגל, בתוך עגלות רתומות לסוסים, העמיסו את רכושם ויצאו לדרך, פשוט ברחו. סבתא שלי, ליזה (לאה), אימא של אימא, התחילה לסדר בגדים כדי לצאת מהעיר. סבא יעקב שהה באותו הזמן בעיר אחרת. מכיוון שלא רצתה להפריד את המשפחה, חיכו לסבא עד שיחזור. ביום שסבא חזר, נכנסו הגרמנים לעיר. תושבים הלשינו לגרמנים ולאוקראינים מי יהודי. סבתא אמרה לסבא להתחיל לרוץ ולברוח, ואז תוך כדי ריצה ירו בו הגרמנים. סבא מת לעיני ילדיו ואשתו.

סבא יעקב וסבתא לאה

תמונה 1

סבתא נשארה לבד, עם ילדיה, אמי רוזה ואחיה ישראל. היהודים בעיירה התחילו ללכת עם טלאי צהוב, והחלו להטיל עליהם איסורים רבים. היה אסור ללכת לשוק ולהסתובב בעיר. הגרמנים אספו את כל היהודים בפארק כדי להוציאם להורג. במשך שנה שלמה הם הסתתרו בעיר, בבתים שנעזבו על ידי הדיירים. באביב שנת 1942 התחילו סבתי וילדיה לברוח ליערות ולכפרים שמסביב לעיר. בלילות התקדמו כדי שלא יראו אותם, מחשש שיתפסו, וביום הסתתרו. אמי התחילה לעבוד אצל משפחה באחד הכפרים בטיפול בילדים, כך ינצלו חייה, חשבה אמה. אחיה ישראל כעס מאוד על שלא היה בו צורך לעבודה. הוא גם כעס על אמו שהיה נימול, מה שהסגיר את יהדותו. החורף התחיל ומזג האוויר לא אפשר שסבתא ליזה וישראל ישהו בחוץ. הם היו חייבים להסתתר. אימא שלי אמרה להם שצריך ללכת לאחד הכפרים ו'מה שיהיה יהיה'. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את אמה ואחיה. אימא נשארה לבד. עד סוף המלחמה עזרה בטיפול בילדים אצל אותה המשפחה בכפר. בסיום המלחמה חזרה אימא לביתה בויניצה. אימא אמרה שאם מישהו נשאר בחיים הוא יחזור הביתה, למקום שממנו ברח.

בבית בו גרה משפחתה לפני המלחמה, גרה עכשיו משפחה אחרת, הם היו גם יהודים. המשפחה החדשה הציעה לאימא להישאר איתם. "את לבד…" אמרו לה, "אם משהו יחפש אותך הוא יבוא לכאן". אימא החליטה להישאר, היא הייתה כבר בת 17. היא חיה איתם והפכה לבת בית. לאחר שנה הגיע לביתם בחור, קצין בצבא הרוסי. הוא היה אחיינם. כמו בכל סיפור רומנטי, הקצין הרוסי התאהב באמי. דוד בייה, הקצין הרוסי, חזר לבסיסו. לאחר כמה חודשים חזר וביקש את ידה של רוזה, אמי. בינתיים החלו להגיע מכתבים מאמריקה. לאימא הייתה שם משפחה שנסעה לשם לפני המלחמה. הם הפצירו בה לבוא אליהם. הם היו עריריים ורצו לגדלה כבת. הם שלחו לה בגדים ונעליים מאמריקה. אבל האהבה ניצחה, אפילו אמריקה לא הצליחה. רוזה לא נשארה בקשר עם משפחתה באמריקה: בגלל שאבא היה קצין בצבא הרוסי, הקשר עם מדינות זרות היה אסור. רוזה ודוד נישאו ועברו לגור בבסיס הצבאי בו שירת דוד בסיביר. הנסיעה לסיביר שעל גבול סין ארכה ברכבת יותר משבועיים. אחותי לילייה נולדה שם. בגלל שירותו של אבא בצבא הם היו גם בקוריאה. אבא עזב את הצבא והם חזרו לאוקראינה לעיר באר, עיר הולדתו.

אבי הקצין, אמי לידו ואחותי הקטנה על הידיים

תמונה 2

אני נולדתי באוקראינה והיינו משפחה של יהודים ציוניים, תמיד היה להורים רצון לבוא לארץ. אני זוכרת שהיה רדיו גדול בבית. ההורים חשבו שאנחנו ישנות, אבל התחבאנו מתחת לשמיכות והקשבנו לרדיו בלי שהם שמו לב. אסור היה לשמוע 'קול ישראל', והם הקשיבו לרדיו בחשאי לקול ישראל וגם לשידורים מארה"ב. כיסו את החלונות בשמיכות שלא יראו, ישבו על הרצפה מסביב לרדיו קרוב קרוב. אני זוכרת שהייתה מנורה קטנה ירוקה צמודה לרדיו. ההורים, כאמור, היו ציונים ותמיד רצו לעלות לארץ. חגגנו חגים יהודיים. אני זוכרת שבפורים אכלנו אוזני המן ובפסח החלפנו כלים חדשים. אני זוכרת שסבתא מצד אבא הייתה נותנת לנו כסף קטן לחגים.

אמי לא זכתה לעלות לארץ ישראל. היא נשארה קרוב לאחותי שגרה עד היום בעיר באר. אימא נפטרה לפני שבע שנים.

אמי רוזה ז"ל אחותי בתה ונועל'ה הקטנה, בביקורינו באוקראינה

תמונה 3

בתי ונכדתי מצד שמאל בביקור אצל סבתא רוזה באוקראינה

תמונה 4

הזוית האישית

ריטה: בהתרגשות גדולה אני רוצה להודות על השתתפות בתכנית מקסימה זו. בזכות התכנית זכיתי בהזדמנות לספר את סיפור חיי לנועה, ניתנה לי הזדמנות ללמוד מנועה מיומנויות מחשב ואינטרנט. אני רוצה להגיד תודה לנועל׳ה נכדתי על הזדמנות זו, נהניתי מאוד וציפיתי לכל מפגש ומפגש. תודה לצוות בית הספר על ההזדמנות, זו זכות גדולה עבורי לקחת חלק בעשייה בית ספרית.

הנכדה נועה: הפגישות עם סבתא היו מרגשות מאוד, הקשבתי לסיפורים של סבתא ולמדתי המון.

מילון

טלאי צהוב
הטלאי הצהוב הוא צורת מגן דוד מבד צהוב, ידוע בעיקר כסימן מזהה ואות קלון. בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית בתקופת השואה חייבו השלטונות את היהודים לשאת אותו על בגדיהם. הטלאי הצהוב הונהג כסימן מזהה ליהודים על ידי שלטונות האסלאם והנצרות בימי הביניים, כחלק מחקיקה אנטי-יהודית והשפלה אנטישמית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”צריך ללכת לאחד הכפרים ומה שיהיה יהיה. זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את אמה ואחיה“

”סבא מת לעיני ילדיו ואשתו“

הקשר הרב דורי