מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אהבה בין עלמא לסבא שלום

סבא שלום ועלמא הנכדה בקשר הרב דורי
סבא שלום בילדותו
סיפורים מהחיים של סבא

סיפור ילדות – המפגש עם הדב (1959/1958) 

לאבי היה אח שהתגורר בכפר יפהפה מאד, בהרים הגבוהים מכוסים ביערות צפופים, שבצפון רומניה קרוב לגבול אוקראינה. ביער הסתובבו חיות בר כגון צבי, זאבים, שועלים, סנאים, ארנבות ודובים חומים שגודלם גדול מאד. הכפר הכיל כמה עשרות בתים חבויים ביער צמוד להרים. את הכפר חצה כביש לכל אורכו ולאורך הכביש זרם נחל עם מים צלולים. כל חופשת הקיץ אחותי ואני היינו מבלים אצלם במשך כמעט חודש.

תמונה 1

 

ההרים היו גבוהים מאוד ומכוסים ביערות צפופים מאוד ועם המון גידולי פירות יער [אוכמניות, סוגי פטל שונים ותותים] ובנוסף פטריות שונות. כמעט כל יום הייתי יוצא עם אחותי ללקט את פירות היער והפטריות בשביל הדודה שלי שהייתה מכינה מהם מאכלים ועוגות שהיינו זוללים בתיאבון רב. באחד הימים, כשהיינו בערך בגיל 8-9 יצאנו ליער עם סלים גדולים ללקט פירות יער להביא לדודתי. תוך כדי איסוף של פירות היער, לפי "השיטה 3-5 בפה ואחד בסל", פתאום שמענו רעש משונה של שבירת זרדים ונהמות משונות. בהתחלה לא כל כך התייחסנו כי היינו עסוקים בליקוט פירות היער, אבל כששמענו את הרעש קרוב מדי וכשהרמתי את הראש, ראיתי במרחק של כ- 10-15 מטר, עומד דב שחור ענק על הרגליים האחוריות ונוהם. דבר ראשון צרחנו, זרקנו את הסלים עם הפירות וברחנו כל עוד נפשנו בנו, עד לבית של הדודים, שהיה במרחק של כ- 150 מטר. מסתבר שהדוב במקום לרדוף אחרינו התיישב לזלול ארוחה, שהרוויח בחינם. את זה הבנו אחרי כמה שעות, כשחזרנו עם הדוד שלי ומצאנו את הסלים ריקים ("עם פתק תודה רבה מהדוב"). זה מקרה שבחיי לא אשכח אותו ומועבר לנכדיי.

המשפחה שהקמתי

נולדתי ברומניה בתאריך 13.2.1950 וגדלתי עם אחותי מוקפים בחום רב אצל הורים ניצולי שואה. הוריי התחתנו נשואים שניים אחרי שאיבדו את משפחתם בשואה (לאבא שלי הייתה משפחה עם ארבעה ילדים ולאמא שלי שני ילדים). מכאן החשיבות של ההורים שלי לגדל אותנו ולתת לנו את המרב שנהיה מאושרים למרות הקשיים של הפרנסה .

תמונה 2

סבא בגיל שנתיים וחצי בערך, בשנת 1952.

תמונה 3

תמונה של סבא מכיתה ו'.

 

עלינו לישראל ב- 14.4.1964. שלבי העליה לארץ היו: מבוקרסט ברומניה טסנו עד נפולי באיטליה ומשם באוניה "תיאודור הרצל". יום לפני ההגעה לנמל בחיפה, נתקלתי ברב החובל על הסיפון ושאלתי אותו באידיש, כי עברית לא ידעתי ואמר לי שמחר בבוקר עם השחר נגיע. לשאלתו למה אני מתעניין. עניתי לו, שאני רוצה לחכות על הסיפון לראות ולחוות את החוויה. נהייתי "יקיר" של הרב חובל ומאותו רגע ביליתי כל היום בחדר הפיקוד. ההתלבות שלי להגיע כבר לארץ כנראה הדביקה גם אותו. לא הסכמתי ללכת לישון ובבוקר שראיתי את האורות של חיפה באופק פשוט התחלתי לבכות מרוב אושר שהדביק גם חלק מהצוות. נשארתי על הסיפון ועקבתי לתהליך הכניסה לנמל. השמחה והאושר להיות בארץ קיימת בי מאז במשך כל חיי. אני מקווה שהצלחתי להדביק גם את ילדיי לאהבת הארץ כי כדור שני של ניצולי שואה לא חושב שיש אפשרות אחרת. סיימתי את כיתה ז' ובארץ סיימתי תיכון.

תמונה 4

תמונה מהיום הראשון שלי לגיוס.

 

התגייסתי לצבא ב- 15.11.1967 לצנחנים. במהלך השירות השתתפתי בהרבה פעולות נגד מחבלים במרחבי הארץ וסיני כולל מלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ וחוויתי מצבים קשים של חברים הרוגים ופצועים ולעמוד במצבים מאד לא נעימים של לחץ  על עצמי והפיקודים שלי. שרותי בצבא היה 4.6 שנים וסיימתי בדרגת סגן .במהלך שירותי בצבא בין קורס מכי"ם ובקורס קצינים הוצבנו במשך כמעט חצי שנה בגזרת אילת/סיני, לאבטחת גזרת הערבה מפני חדירת מחבלים ושם הכרתי את אשתי לעתיד ששירתה בבסיס באילת. ב- 17.1.1972 התחתנו באולם בבני ברק. הקמנו משפחה עם שלושה ילדים: רויטל, אורית [אמא של עלמא] ואריאל. במהלך השנים השתתפתי במלחמת "יום הכיפור", מלחמת הלבנון הראשונה, אינתיפאדות בשטחים ובפעילויות שונות של מערכת הביטחון. את השירות במילואים סיימתי בדרגת רס"ן בשנת  1998. במהלך השנים בעבודתי ביקרתי במרחבי המדינות עד שפרשתי באפריל 2016 לפנסיה.

תמונה 5

אמא של עלמא – אורית טיול משפחתי.

השתדלנו לגדל את הילדים שלנו לערכים חשובים ומשמעותיים. במהלך השנים "חרשנו" את הארץ לאורכה ורוחבה בכל האתרים וזה כלל הסברים לכל אתר להעמקת הידע, אהבת והכרת הארץ. כיום כל אחד נשוי עם משפחה משלו: רויטל עם שני ילדים בן ובת שלומדים היום בתיכון, אורית עם שלוש בנות שתיים בבי"ס ואחת בגן, אריאל עם בת ו- 4 בנים תלמידים בבי"ס וגן. אנחנו כסבא וסבתא שומרים על קשר חזק מאוד עם ביקורים, עזרה, ארוחות משפחתיות, חגיגות, ימי הולדת, טיולים משפחתיים ולא יהיה מצב שלא נעזור. התוכנית השבועית מתוכננת ראשית לפי ביקור אצל הילדים ואחר כך התוכניות שלנו. כסבים אנחנו משתדלים להעניק לכל ילד, נכדה ונכד את תשומת הלב, את האהבה, שלא זכיתי לקבל מהסבים שלי שאפילו לא הכרתי. עד אוגוסט 1998, שירתי במילואים והספקתי להשתתף במלחמת יום כיפור, מלחמת הלבנון ראשונה, אינתיפאדות ופעילויות שונות. השתחררתי בדרגת רס"ן. עבדתי במערכת הביטחון במשך 44.5 שנים ויצאתי לפנסיה באפריל 2016 ומאז אנחנו מקדישים עוד יותר למשפחה. המפגשים לארוחות משפחתיות בשבתות וחגים, ימי הולדת, אירועים שונים וכו'. הקשר הקבוע חשוב לנו מאד על מנת להעמיק את ההכרה והשיח לקשר הרב דורי.

תמונה 6

מפגש לארוחת שבת טיפוסית.

 

מוכרת הפירות מצ'ילה

ב- 1988, נשלחתי במסגרת עבודתי לצ'ילה, למשך 35 ימים. התאכסנתי במלון שנחשב ברמה גבוהה בעיר הבירה סנטיאגו דה צילה במרכז העיר. למחרת בבוקר בסביבות השעה 7:30 יצאנו לפגישת עבודה. ביציאתי מהמלון מול הכניסה על המדרכה עמדה ילדה קטנה כבת שש-שבע בלבוש מסורתי אינדיאני עם שיער שחור ארוך מאוד, עיניים גדולות חומות ויפה מיוחדת. היא עמדה ליד דוכן נמוך באורך של כמטר ועליה ערמות של כ: 7-8 סוגי פירות עונתיים (תפוחים, ענבים, אגסים, שזיפים וכו') מסודרים בצורה יפה. הפירות היו טריים ויפים למראה ולאכילה. כאוהב פירות מושבע מאד-מאד, ישר ניגשתי אליה ושאלתי אותה איך וכמה עולים הפירות? היות ואני לא ידעתי ספרדית והילדה לא ידעה אנגלית, ביקשתי משוער המלון שיבוא לעזור לי לתרגם. הבנתי שהיא מוכרת את הפירות כבודדים במחיר ממש מצחיק מבחינתי. החלטתי לקנות פרי אחד מכל סוג שהמחיר שלהם לא הגיע לפזו – בערך נקוב של סנטים-דולר. הייתי המום מהמחיר ונתתי לה 5 דולרים. הסבירה לשוער שאין לה עודף והיא לא יודעת מה סוג הכסף הזה. השוער הסביר לי שהוא מוכן להלוות לי ואחזיר לו בערב את הסכום. התעקשתי שכל הסכום יישאר אצל הילדה ואיני רוצה את העודף.

הילדה הזאת הזכירה לי אז את ילדותי בביתי בישראל, שלמרות גילה הקטן היא עוזרת לפרנסת המשפחה לפני ואחרי הלימודים. ההתנהגות הזאת של הילדה החזירה אותי לילדותי שהייתה במונחים של כמעט עוני והורי עבדו מאד קשה לקיים את המשפחה. זכור לי מגיל קטן שאימי הייתה מחלקת לאחותי ולי את האמצע של פרוסת הלחם והיא הייתה אוכלת את הקשה ואבי היה שומר לי את הפירות בכיס של המעיל שהיה לוקח לעבודתו, למקרים שהייתי מבקש משהו לאכול. התמונה חזרה על עצמה כל בוקר כשהייתי יוצא לעבודה הילדה הייתה עומדת עם הדוכן והפירות, בגשם עם המטרייה ואני הייתי ניגש אליה וקונה כמויות מאוד גדולות של פירות, רק בשביל לעזור לה להרוויח כסף הרבה יותר מהערך הנקוב שהיא ביקשה ותמיד נתתי לה בדולרים שיהיה לה עוד כסף למשפחתה. הייתי מחלק את הפירות לחבריי בעבודה כי לא הייתי מסוגל לאכול את הכמות שקניתי לבד.

הילדה הייתה כל כך מאושרת עם חיוך מאוזן לאוזן כשהייתי מופיע בבוקר בפתח המלון וראתה אותי. המפגשים שלנו נמשכו במשך 32 ימים וכל יום חזר על עצמו "הטקס" ולאט לאט התחלנו לדבר אחד עם השנייה בשפת הסימנים ובסיוע של שוער המלון. באחד הימים זיהיתי בצד השני של הכביש מישהו שהילדה סימנה לו עליי "שזה האיש שקונה קבוע ומשלם הרבה יותר ממה שצריך". הילדה חשבה שאני לא מבין את הרמזים והתחלתי ללכת לכיוונו של האיש אבל הוא העדיף ללכת. בבוקר האחרון, כשעזבתי את המלון החלטתי לקנות כמעט את כל הפירות להביא הביתה "להוכיח" למשפחתי את הסיפורים על המפגשים עם הילדה. היו חיבוקים ונשיקות וקצת "בכי" ונפרדנו אחד מהשנייה.

תמונות משפחתיות

תמונה 7

תמונה משפחתית של סבא שלום בצעירותו עם הוריו- רחל וזאב ואחותו בתיה

תמונה 8

תמונה משפחתית של סבתא ציפי והוריה – קלרה ויחיאל ואחותה דורה.

תמונה 9

ככה זה התחיל: אמא אורית בצעירותה עם אחותה רויטל ואח שלה אריאל

תמונה 10

וזאת המשפחה שלי בטיול משפחתי בהולנד: אמא אורית, אבא יניב, והאחיות עיינה ועדייה.

תמונה 11

ביקור של שובבות וצחוקים עם סבוש.

תמונה 12

חגיגת יומולדת לסבא בקשר הרב דורי.

תמונה 13

מפגשים כיפים בבית הספר ובכותל  המערבי בירושלים בפרויקט "הקשר הרב דורי".

תמונה 14
תמונה 15

 

קישור למצגת שלנו באתר בית ספר "בין ההדרים"

פתגמים של סבא

1.   חשיבות האדם לא נמדדת במה שהוא משיג, אלא במה שהוא שואף להשיג.

2.   אם אתה יכול לחלום על זה אתה יכול לעשות את זה.

3.   דמיין את עצמך מנצח וזה בלבד יתרום בצורה נכבדה להצלחה.

4.   כישלון הוא הזדמנות להתחיל מחדש בדרך חכמה יותר.

5.   חכם הוא האדם אשר אינו משלים בחוכמתו.

6.   איזה הוא חכם? הלומד מכל אדם.

הזוית האישית

התוכנית קרבה אותנו עוד יותר ונהנינו להתפנק אחד עם השנייה כל רגע באהבה.

מילון

הצלחה
כישלון הוא הזדמנות להתחיל מחדש בדרך חכמה יותר.

ציטוטים

”איך שכחתי לומר לך שאני אוהב אותך מאוד, עד סוף העולם ועוד קצת!“

הקשר הרב דורי