מאגר סיפורי מורשת

ילדות במרוקו

שלום, שמי ברוך אלפסי. נולדתי בעיר קזבלנקה שבמרוקו בתאריך 5 למאי 1949, לשני הוריי ניסים וחסיבה. היינו 6 אחים: 2 אחיות ו-4 אחים, אחיי פינקו אותי כיוון והייתי הצעיר במשפחה. במרוקו ביתי היה קטן וכלל רק 2 חדרים, מצבה הכלכלי של משפחתי היה לא פשוט. אבי היה המפרנס היחידי והוא עבד כפועל פשוט ומבחינה כלכלית היינו במעמד הביניים. הקשיים היו ברובם כלכליים. משפחתי הייתה משפחה מאמינה והיינו מסורתיים. הקפדנו לחגוג ולקיים את כל החגים והמנהגים של היהדות, גם בארץ וגם במרוקו – זה בא מההורים. את השבת קיבלנו בקידוש וארוחת ערב עם כל המשפחה ולאחר מכן יצאנו לבלות. היינו הולכים לבית כנסת בשישי בערב לפני הקידוש ובשבת, כך היינו עושים גם לאחר שעלינו ארצה.

במרוקו למדתי בישיבת "אוהלי יוסף יצחקי" והאחים שלי למדו באליאנס. בגלל שהייתי הקטן בבית, אימא שלי קיוותה שאהיה רב. העונשים שקיבלנו בבית הספר במרוקו היו מכות וגם קצת לאחר שעלינו לארץ. בביתי לא האמינו בלתת מכות כעונש, אך אם היינו עושים מעשה רע אז זה היה מתבטא בסכום דמי הכיס, או באיסור עליי לצאת לבלות. מעבר להורים, היינו פוחדים גם מאחיי הגדולים. המאכלים שהיו אוכלים בביתנו שבמרוקו היו תבשילים מיוחדים: בשרים, קוסקוס, דגים, פשטידות, ירקות, עוגיות וקינוחים מרוקאים כמו: מפלטה או ספינג' ועוד.  אהבתי אחרי סיום בית ספר לרדת לשכונה ולהיפגש עם חבריי, לרכוב על אופניים ולשחק כדורגל.

ילדות בארץ

בשנת 1962, בגיל 13, עליתי לארץ ישראל לישוב קטן שנקרא יוקנעם. גרנו בדירת עמידר עם 2 חדרים בלבד. לארץ הגענו רק 4 אחים. אחי ואחותי נשארו במרוקו ועלו  לארץ רק אחרי שנה. אך עוד שני אחיי התחתנו בינתיים בארץ וגרו בבית משלהם ולכן נשארו בבית של ההורים רק 2 אחים. בארץ אבי היה חולה מאוד ולא היה יכול לפרנס, ולכן שני אחיי הגדולים הם שפרנסו אותנו. כשהגענו לארץ למדתי שלוש שנים בישיבת מירון ולאחר מכן באורט חיפה. אחרי בית הספר היינו הולכים לחברים ומשחקים ביחד, לפעמים היינו נפגשים כמה חברים יחדיו. לא היו טלפונים והיינו נפגשים באופן ספונטני, היה לנו טוב בלי טלפונים. גם לא ידענו שהולכים להמציא אותם אז זה לא הפריע לנו כלל. בבית הספר היינו לומדים חשבון, עברית, תנ"ך, אנגלית שעה בשבוע ובמרוקו היינו לומדים גם ערבית. לא היו שיעורי בית ובחני פתע אך היו הכתבות פתע, ולא היו מורות אלא רק מורים. בבית הספר שלמדתי בו לא היו בגרויות, ובכלל הרוב למדו רק עד כיתה י"א מקצועי. היו תעודות רגילות בסוף כל שנה. לאחר בית ספר הייתי עוזר לאימא שלי בקניות, אז לא היו סופרמרקטים. היינו הולכים למכולת השכונתית ורוב המוצרים היו בחנויות נפרדות: חנות דגים, חנות בשר, ירקן ועוד.

הייתי ילד טוב, כמעט ולא נענשתי, במרוקו היה טוב אך בארץ טוב לי יותר. חונכתי על ערכים של לעזור לזולת, להיות אדם טוב ולכבד כל אדם באשר הוא.

גיל ההתבגרות וצבא

בשנת 1967 התגייסתי לצבא לאחר מלחמת ששת הימים ושירתי כטנקיסט (לוחם בטנק) ביחידה קרבית בשם חטיבה 188. בשנת 1970 השתחררתי מהצבא והתחלתי לעבוד ברפאל. בשנת 1973 גויסתי במסגרת שירות מילואים ביום כיפור להילחם במלחמת יום הכיפורים למשך חצי שנה, ולאחר מכן כל שלושה חודשים גויסתי לעוד 48 יום מילואים. באותה תקופה היו עושים מילואים הרבה. אחרי הצבא למדתי עיבוד שבבי, זה היה המקצוע הדרוש באותה תקופה, והתחלתי לעבוד ברפאל. לאחר 3 שנים שעבדתי ברפאל התחלתי לעבוד בסולתם עד לשנת 1991, בשנת 1991 נכנסתי שותף בדפוס סימופרס ביוקנעם, ואני מנהל אותו עד היום.

בשנת 1972 התחתנתי עם ז'נין כהן ז"ל לאחר 3 שנות חברות. ז'נין הייתה אז בת 19 ואני הייתי בן 23, לאחר שנה וחצי נולדה ביתנו הבכורה שני, ולאחר שלוש שנים נולד בננו השני ניסן. בהמשך נולדו עוד 2 בנים – יצחק וחן.

חיי כסבא ועד היום

בשנת 2006 נולדה נכדתי הראשונה ליהיא, לבתי הבכורה שני, ומאותה רגע אני ואשתי הפכנו לסבא וסבתא במשרה מלאה. לאחר שנתיים נולדה לנו עוד נכדה לבני ניסן -ליאור. לצערנו, באותה שנה (2008) נפטרה אשתי האהובה ז'נין לאחר שחלתה ונלחמה בסרטן. לאחר שנה נולד לניסן גם עומר, אחיה של ליאור. לאחר עוד שנה לשני נולד רועי, אח של ליהיא. בשנת 2014 נולדה לבני השלישי יצחק נכדתי דורון, או כמו שאנחנו קוראים לה "דודו". היא זאת ששברה בפעם הראשונה את הרביעייה והוסיפה אור לחיי כולנו. לאחר שנה נולד לעומר וליאור עוד אח, מורן. ולאחר 3 חודשים פחות או יותר גם לליהיא ורועי הצטרף אח ושמו יהב. ואחרי כל הסיבוב הזה, בשנת 2017 נולדה יהלי, נכדתי הקטנה ביותר עד היום.

וכיום הם 8: ארבעה בנים וארבע בנות: ליהיא, ליאור, עומר, רועי, דורון, מורן, יהב ויהלי.

הזוית האישית

סבא ברוך: היה לי מהנה מאוד להעביר לנכדתי הבכורה את סיפור חיי. הנכדה ליהיא: היה לי כיף לשמוע על עברו של סבא שלי ולבלות איתו בבית הספר, למדתי מזה המון.