מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1943 אבי נהרג במהלך שמירה ואמי שנותרה אלמנה לא יכלה לשמור עלי משום שהיה עליה לדאוג לפרנסתה. אי לכך נשלחתי לפנימייה בכפר הנוער בן-שמן.

"כפר הנוער בן שמן שימש כמקום מגורים ליתומי מלחמת העולם הראשונה מאירופה, בני שכונות עוני מרחבי הארץ ובני נוער אחרים." כפר הנוער בן-שמן התפרסם בעבר בעיקר בזכות האופן בו חגגו את חג החנוכה וחג השבועות.

בערב הראשון של חג החנוכה, הילדים שגרו בכפר, בחברת הנוער, היו רצים עם שמונה לפידים מכפר מודיעין לבן-שמן. מהלפידים יצרו חנוכייה גדולה.

בחג השבועות נהגנו לשים סלים עטורי פרחים ושפע ירקות ופירות בעגלות מקושטות והבנות לבשו לבן ועלראשיהן זרי פרחים. הייתה תהלוכה של העגלות מלווה בתזמורת ולהקת רקדניות מהכפר לכפר מודיעין.אהבתי את חברת הילדים ואת היותי בבן-שמן.

אהבתי לעבוד בגינה ולהכין את המתנות למדריכים בסוף שנת הלימודים. הייתי אחראית תרבות וקישוטים. היות ואני יודעת לצייר יפה מאוד הכנתי את אביזרי הלימוד בבית הספר. ציירתי את מפות העולם והארץ(חיות, בתים, ימים – ים, דרכים ועוד).

כפר הנוער בן-שמן היה מוקף בישובים ערבים עוינים כמו הערים לוד ורמלה. את שנאתם כלפינו הרגשנו לאחר קבלת ההחלטה באו"ם, לחלק את הארץ למדינה ערבית ולמדינה יהודית.את החלוקה הזו, בכ"ט בנובמבר 1947, הערבים סרבו לקבל. הם מנעו מתושבי הכפר, מבוגרים וילדים לצאת מכפרם. בן-שמן הייתה נצורה. הערבים התחילו לזרוק אבנים ולירות על שיירות ההספקה והמזון שהגיעו לבן-שמן. האזור היה מסוכן ולכן הוחלט לפנות מבן-שמן את כל תושבי הכפר.

מבוגרים ילדים וטף פונו ברכבים משוריינים. ביום הנסיגה, בהיותנו על הכביש ליד רמלה, אבנים נזרקו על המשוריין בו נסעתי. נבהלתי כשאבן אחת חדרה דרך החרך (חלון קטן הצמוד לתקרת הרכב) ופירורים ממנה נפלו על שערותי ובגדי.

מבן-שמן עברנו לכפר ויתקין ליד העיר נתניה. ליד כפר ויתקין, ישוב בשרון, היה מחנה צבאי בריטי נטוש. שם שיכנו אותנו למשך שנתיים ימים.

לאחר הקמת מדינת ישראל, צה"ל כבש את אזור הכפר וכולנו חזרנו לבן-שמן שמחים ומרוצים. בבן-שמן המשכתי ללמוד עד גיל 14. עם סיום כיתה ח' חזרתי הביתה!