מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, וידאל הצרפתי

 

כשאחותי ואני היינו ילדות קטנות התבקשנו לנשק כל ערב לפני השינה את תמונתו של הסבא. בכך אבא שלי רצה שנכיר את שורשי המשפחה, שושלת של רבנים מפורסמים לאורכי דורות מגירוש צרפת ב-1306 דרך גירוש ספרד ב-1492. הספרייה של משפחתי נחשבה לגדולה ביותר בקהילה היהודית במרוקו וחלק מן הספרים נמצאים באוניברסיטת בר-אילן. הפרטים האלה מוזכרים כאן על מנת להדגיש את הרגשת השייכות לעם. אבא שלי היה אומר לא לשכוח מאיפה באים.

 

אני גדלתי במרוקו וקיבלתי חינוך צרפתי היות ומרוקו הייתה תחת חסות צרפת מ-1912.במרוקו למדתי בבית ספר צרפתי עד כיתה יו"ד אל"ף וסיימתי את התיכון בטולוז (מכיוון שמרוקו קיבלה את עצמאותה, לא נשלחו יותר מורים מצרפת. במשך לימודיי באוניברסיטה השתייכתי לתנועת נוער ציונית שמטרתה העלייה לארץ ואכן עם סיום לימודיי עליתי לארץ באוקטובר 1967.

 

 

 

בעקבות הכרזת המדינה חלה הרעה ביחס של התושבים המוסלמים לאוכלוסייה יהודית. בעיר שלי, תושבים ערביים תקפו אותנו ולמזלנו שכן ערבי הציל אותנו על ידי זה שהוא נתן לנו מחסה בביתו. המשפט ששמענו מהאספסוף היה "איטבח א יהוד" (לרצוח את היהודים).הזיכרון שחרוט במוחי כשהייתי רק בת שנתיים הוא אספסוף של ערבים צורחים ומאיימים, והאיום הקיומי הזה הוא זה שהשפיע על זהותי.

 

 

היה פוגרום נוסף בעיר מגוריי ובסביבתה. יהודים רבים נרצחו ונפצעו גם. התושבים הערביים התנגדו לקשר של ישראל, צרפת ואנגליה נגד מצריים (בעניין תעלת סואס)

 

 

במקביל, באותה תקופה כשהייתי בת 10 נחשפתי לספרות השואה ובמיוחד עשה עליי רושם יומנה של אנה פרנק ולא הפסקתי לקרוא ולהתעניין בתקופה הנוראית. הגעתי להחלטה שעל אדמת גרמניה אני לא רוצה לדרוך לעולמים. לא הייתי זקוקה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, הזיכרון היה בתוכי מאז היותי ילדה צעירה. הגעתי למסקנה בגיל מאוד צעיר שאם רוצים להשמיד אותנו אז אנו חייבים מדינה ואני רוצה לחיות בה. הבנתי שארץ ישראל היא הבית האמיתי לעם היהודי ואני גאה להיות שייכת לעם הזה.

 

 

סיימתי את לימודיי באוניברסיטה בטולוז. המבחן האחרון נבחן בעל-פה בתאריך 7.6.1967 (וגם יום הולדתי, ובנוסף יום שחרור ירושלים). המרצה לא שאל אותי שום שאלה על החומר הנבחן, אלא דיבר איתי על ירושלים ועל ישראל ועל הכוונה שלי לעלות לארץ וקיבלתי ציון מעולה!! בתקופה זו הייתה תמיכה רבה לישראל בקרב הצרפתים מה שהשתנה לאחר מכן… 

באוקטובר 1967 עליתי לארץ ובכך הגשמתי את חלומותיי, למרות קשיי הסתגלות (כגון: בעיית השפה, בעיה של פער תרבותי, חוסר נימוסים). הקליטה הייתה מרתקת מבחינת תרבות והגיוון האנושי שאליו נחשפתי. הרגשתי חלק מהעם היושב בארץ.

 

זהו דבר נפלא להיות שייכת למקום שבו יש זכות קיום לעם היהודי והמקום הוא רק פה בארץ ישראל.

 

 

הגעתי לארץ עם קבוצה של תנועה ציונית התקבלתי ע"י הסוכנות היהודית. נרשמתי לאוניברסיטה עברית בירושלים לתואר שני ביחסים בין-לאומיים. לצערי הקשיים של השפה מנעו ממני להמשיך בלימודיי ואחרי שנה עזבתי את האוניברסיטה, אך בספריית קפלן הכרתי את מי שהיה עתיד להיות בעלי. הכרנו בינואר 1968 ובתאריך 19 ליוני היינו מתחת לחופה. גרנו בשיכון הסטודנטים באותה השנה ועברנו לדירה קטנה. שנה לאחר מכן ילדתי את בני הראשון כשהוא היה בן שנתיים טסנו לצרפת, שם למד בעלי בפריז באוניברסיטת סורבון לתואר שני. שם נולדה בתי אליה בשנת 1973, אמא של אלון. בשהותי בפריז השלמתי תואר ראשון באנגלית ולימדתי אנגלית בבית ספר בפריז.

 

לאחר מלחמת יום הכיפורים חזרנו לארץ עברנו לגור מירושלים להרצליה אני כמורה לאנגלית ובעלי עבד בבנק לאומי ונולדו לנו עוד 2 ילדים: יונתן בשנת 1976, עומרי 1985. הילדים שלנו שרתו בצבא ולמדו באוניברסיטה. לאחר מכן, לימדתי בחטיבה את שפת האם שלי: צרפתית. בינתיים משנת 1993 עד שנת  1996 היינו בבלגיה בשליחות של קרן היסוד  (ארגון האוסף כספים למען פרויקטים בישראל). שלושת הילדים הראשונים התחתנו והקימו משפחות. האחרון עדיין לומד באוניברסיטה. יש לנו 6 נכדים וכן ירבו.