מאגר סיפורי מורשת

שמי אביב שמואלי, במקור משפחתי היא מלטביה, גרנו באזור העתיק של ריגה. לפני שעזבנו לישראל, היה כבר אביב, עזבנו את ריגה בערך ביום הולדת שלוש שלי. זכרתי שלוקחים אותי לנהר להתרחץ, ואני נורא אוהבת אז זה, המים היו מאוד קרים, לא ראיתי את הזכרון הזה בשום תמונות, אבל זכרתי שהיה לי בגד ים בצבעי מלחים – כחול לבן. זכרתי שלקחו אותי להתרחץ בפעם האחרונה לפני שעזבנו את ריגה.

יש לי גם תמונה בה אני לבושה במעיל פרווה ושמו אותי על עיתון שהונח על מיטה, כדי לא ללכלך את המיטה. צילמו אותי ואני לבושה במלא שכבות, ובארץ כבר בטח היה אביב בזמן הזה. ועם המעיל הזה הגעתי גם לארץ, אחרי חמישה חודשים שסיימנו את המסע שעשינו כדי להגיע לארץ. אני זוכרת איך היה לי חם במטוס, עם המעיל הזה, והכי נורא היה לנחות במטוס באוגוסט בישראל עם מעיל הפרווה. אני זוכרת את עצמי מתעקשת שיורידו לי את המעיל. ומאז אני שונאת שחם לי, כי אני זוכרת שלא הורידו לי את המעיל. חמסין בישראל ואני עם המעיל!

אני עם המעיל אתו עליתי לארץ בחודש אוגוסט

גדלתי באזור של היהודים, בעיר העתיקה בריגה. כל יהודי ריגה נרצחו בשואה. יש סיפור על אישה אחת שהצליחה לברוח מגיא ההריגה. המזל שלנו היה שסבתא צילה, סבתא רבתא שלי, אימא של סבתא שרה, הצליחה לברוח כשהייתה ידיעה שהגרמנים עומדים לפלוש ללטביה. רק מי שברח ניצל. היא ברחה, ואחרי המלחמה היא חזרה, עם סבתא צילה (היא אימא שלי) שהייתה אז תינוקת שנולדה בסוף המלחמה, בשנת 1945.

היהודים ניסו לחזור לבתים שלהם. הלטבים היו מאוד אנטישמים ושנאו מאוד יהודים. הם שמחו שהרגו את היהודים. עד לפני כמה שנים לא ידעתי שגרתי בעיר שהיה בה גטו ושאולי גרתי בבית שהיה בתוך הגטו. רק לפני כמה שנים גיליתי את זה.

הלטבים נכנסו לבתים של היהודים, והיו יהודים שהצליחו לברוח, חזרו אחרי המלחמה וביקשו לחזור לבתים שלהם. הלטבים אמרו להם שילכו לחפש להם מקומות אחרים. ברה"מ, שכבשה את לטביה, הורתה להם לפנות חלק מהבתים, אף אחד לא חזר לבית המקורי שלו. חוץ מההורים של אבא שלי, שכנראה היו להם כסף ונכסים, והם הצליחו, אני לא יודעת בדיוק איך, לא בטוחה שהיה להם כסף בעצם – הם הצליחו לחזור לבית המקורי שלהם. בית קטן עם גינה. סבתא שרה, שחזרה אחרי המלחמה עם תינוקת, גרה בדירה. שם גרו סבתא שרה ואחותה מרי עם הילדים שלה, היא הייתה נשואה לקרוב משפחה רחוק שווייצרי, אלפרד רטוט, והם גרו ביחד בבית אחד: שתי אחיות, אחת עם ילדה ואחת עם שני ילדים ובעל. אחר כך היא עברה עם הילדים שלה. וסבתא צילה גרה באחד הבתים שהרוסים שיכנו בהם את היהודים. בדירה היו בסך הכל שני חדרים. בישלו במטבח, התקלחו במקלחת, באמבטיה, מעין אמבטיה עומדת, בלי צנרת, והיו ממלאים את המים החמים באמבטיה עם גיגיות וסוחבים מים לאמבטיה. היה ברז במטבח. היו יהודים שהגיעו ללטביה שלא היו לטבים במקור, והגיעו לשם כי הם שמעו שהרוסים עוזרים ליהודים לקבל בתים.

חילקו את כל הבתים, והכל היה נורא צפוף, לאנשים לא היו חדרי רחצה בבית. לא היתה אמבטיה. אני לא זוכרת בדיוק, אבל יכול להיות שכל מה שהיה בבית זה שני חדרי שינה ומטבח. זהו. בבית השני, הבית של סבא וסבתא שגדלתי בו, בטוח היו חדרי רחצה. זה היה בית פרטי, הם היו אנשים אמידים. הבית השני, שהיה של סבתא שלי – לפני המלחמה היא היתה שחקנית, אבל היא חזרה ללטביה בחוסר כל – אז הרוסים שיכנו אותה בדירה הקטנה הזו, עם אחותה. היו ארבעה אנשים בחדר אחד: דודה מרי של אימא שלי, שני הילדים שלה ובעלה – כולם בחדר אחד; סבתא שלי עם אימא שלי בסלון, וכדי שאנחנו נעבור דודה מרי עזבה ועברנו לחדר. יש לי צילום של האמבטיה, מין אמבטיה גדולה כזו מפח, שהעמידו אותה בסלון, אולי ליד האח כדי שתחמם. מדובר בחורף, מינוס 10- 15 מעלות, והיו ממלאים את האמבטיה במים רותחים. היו עושים אמבטיה אולי פעם בשבוע, וזה היה ממש טקס. אני זוכרת את כל הטקס.

עלייה לארץ

בערך כשהייתי בת שנתיים הוריי ביקשו לעלות לארץ ישראל. היתה תקופה של כל שנות ה-60, בעיקר בשנת 1967, אבל כל השנים אחרי המלחמה, שהרבה מיהודי מזרח אירופה וברית המועצות ביקשו לעלות, אבל לא נתנו להם. המשטרים שם היו מאוד קיצוניים וממש סגרו את כל השערים ולא נתנו לעלות. למה? אני חושבת שזה היה בגלל איזה קטע פוליטי, שהיה להם איזה הסכם עם הערבים שהם לא נותנים ליהודים לצאת, אני לא יודעת בדיוק מה היה שם. יכול להיות שגם לא נתנו לעזוב לארה"ב… בכל מקרה, היהדות ניסתה הרבה שנים לצאת. לבסוף היה איזשהו מהלך פוליטי וברה"מ הסכימו לתת להרבה יהודים לצאת, אבל בשקט, בלי שהעולם יידע. הם רצו להתחנף לערבים, וגם היה להם איזה הסכם שהם מכרו להם המון נשק, והערבים לא רצו שיגיעו הרבה יהודים לישראל. אז הם נתנו להם לצאת, אבל זה היה ב"שושו", בלי שידעו. אז היתה תקופה שנתנו סוף סוף ליהודים לצאת. ואז, בערך כשהייתי בת שנתיים, נתנו להורים שלי משהו שנקרא סרטיפיקט, זה אישור לצאת מברה"מ.

בשבילי לטביה הייתה המקום של הגויים וממש היה רצון לעלות לישראל. ישראל הייתה כמו סוג של חלום, משהו שתמיד נורא רצינו, וספגתי את התחושה הזו מהמשפחה שלי. מרגע ששקיבלנו את האישור לעלות לארץ מברה"מ, בשנת 1971. בברה"מ, בעצם הפסקנו לקבל את הזכויות – לא יכולנו לעבוד, להחזיק בבית או ברכב או בשום סוג של רכוש. לא יכולנו ללכת למוסדות לימוד.

לבסוף, התחלנו את המסע לישראל. לקחנו רכבת מריגה לוורשה. מוורשה המשכנו לווינה (בירת אוסטריה) ברכבת. היו המון יהודים, ולישראל לא היו מספיק מטוסים להביא את כולם מווינה לישראל. אוסטריה התנדבה לתת מקום לכל היהודים בינתיים, אבל לא ממש היה להם איפה. מי שהיה אז קנצלר אוסטריה, ברונו קרייסקי, היה אדם מאוד עשיר, והייתה לו טירה. האוסטרים שמו הרבה אוהלים ומבנים באזור הטירה, וישנו במין מחנה מעבר. היינו שם משהו כמו 3-4 חודשים, עד שהיה מטוס שסוף סוף הביא אותנו לישראל.

כשהגענו לארץ, רצו לשלוח אותנו לדימונה, שהיתה עיירת פיתוח בדרום, אבל ההורים שלי לא הסכימו. הם יצרו קשר עם אנשים שהם הכירו, ואמרו להם: "לכו לכפר סבא", כי שם היה מאוד טוב. בסוף נשארנו כמעט אחרונים בשדה התעופה, והאנשים כבר התייאשו מאיתנו. הם אמרו לנו שבכפר סבא אין מקום, אבל בקריית אונו יש. אז הלכנו לקריית אונו.

בהתחלה לא הלכנו ישר לקריית אונו, אלא ל"מעון עולים", בחוף מכמורת. היה שם מדהים, ממש ליד הים, ואני בתור ילדה ממש נהניתי. שם היינו שלושה חודשים. אחרי זה עברנו לקריית אונו, לשכונה שנקראת קיראון. גרנו בקריית אונו עד שהייתי בת 16.

ילדות בקריית אונו

היו לי הרבה חברים וחברות בשכונה בקריית אונו, והיינו משחקים המון בחוץ. זו היתה שכונת עולים, ולכן גרו שם עולים מהרבה מדינות שונות, כמעט מכל העולם, וכך הכרתי אנשים וילדים מהרבה מוצאים. היו לנו כל מיני משחקים: "נבוט", שהיה סוג של בייסבול. חוץ מזה, שיחקנו גם משחק שקראנו לו "מלחמה", שזה היה בעצם שרצנו לשכונה השנייה וכביכול לעשות איתם מלחמה. היו לנו עוד הרבה משחקים.

בקריית אונו הלכתי לגן וגם לבית הספר מאוחר יותר. חברה טובה מאוד שלי עד היום, אלכס, פגשתי בכיתה ג', ונפגשנו כי לשתינו נולדו אחיות קטנות באותו זמן, ושתינו היינו מסתובבות ביחד עם האחיות שלנו בעגלות ומשוויצות בהן. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, הייתי אוכלת רק דבר אחד: שניצל וצ'יפס. לא משנה מה ההורים שלי היו מכינים לצהרים, לי תמיד היו מכינים שניצל וצ'יפס, בגלל שהייתי הילדה הבכורה המפונקת, עד כיתה ד'. מאוד אהבתי את הילדות בקריית אונו. אני זוכרת אותה בתור ילדות ממש מדהימה שהייתה ממש מהנה ומלאה בחוויות טובות.

שנות העשרים

אני הכרתי את דוד יובל, בעלי, לפני בדיוק לפני 30 שנה. הכרתי אותו דרך חברה שלמדה איתי מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים (למדתי אז גם אנתרופולוגיה), למרות שידעתי שהכי ארצה ללמוד קולנוע. נהיינו ידידים טובים מאוד אבל לא בני זוג כי לכל אחד מאיתנו היה בן זוג אחר. הרגשתי שהוא כמו אח שאני ממש אוהבת.

כשהתקבלתי ללימודי תסריטאות לא האמנתי שהצלחתי. הייתי אחת מ-15 מכל הארץ שהתקבלו ושמחתי מאוד. יובל עזר לי לכתוב תסריטים מצחיקים ותכנית אחת שכתבנו יחד נבחרה לצילום: זאת הייתה תוכנית בדיונית של ערוץ טלוויזיה עיראקי שמסביר שהשליט של עיראק של תחילת שנות ה-90 לא באמת רוצה לשלוח טילים על ישראל כי הוא בכלל מעוניין לייצא חלב לישראל באמצעות טילים מלאים בחלב מאחר וזו הדרך היחידה של עיראק לשלוח אלינו את החלב שלהם, כי לישראל ולעיראק אין יחסים דיפלומטיים. הרעיון הזה היה מוצלח והחליטו לצלם את התוכנית הזאת עם שחקנים מקצועיים. יש לי איפה שהוא בעליית הגג את קלטת הוידאו, משהו שכבר אין היום.

דוד יובל עבד כסטודנט במוזיאון הארץ בתור סדרן באולם התיאטרון שם. ביום ההולדת שלו בתאריך 1.9.1991 הוא התקשר אלי לשאול מה שלומי ועניתי לו שלא משהו, כי בדיוק נפרדתי ממי שהיה אז חבר שלי. יובל ענה: "מזל טוב, כל סוף היא התחלה חדשה, ודרך אגב גם לי מגיע מזל טוב, יש לי יום הולדת ואם בא לך אני אקפוץ אלייך אחרי העבודה". וכשהוא בא וסיפר שגם הוא נפרד מהחברה שלו. עדיין לא הפכנו לבני זוג של ממש, אבל הקשר התקרב ביננו והתחלנו לצאת לסרטים או לבקר זה את זה כדי לשמוע מוסיקה בתקליטים על פטיפון – אבל היו אז גם ווקמנים עם קלטות. באוטו של אבא שלו ראיתי מכשיר מיוחד שראיתי פעם ראשונה – מכשיר שאיפשר לשמוע דיסקים במכוניות. שזה דיסק עגול שנכנס למכשיר של האוטו. אבא שלו קיבל את זה מחבר מהולנד, והוא היה בין הראשונים שהיו לו בארץ מכשיר כזה באמצע שנות ה-80. אני מדברת על שנת 1991, ועדיין זה היה כל כך מיוחד – מכשיר לשמיעת מוסיקה באמצעות דיסק באוטו!

אביב ויובל בחתונה

בחודש דצמבר הרגשתי שאני כבר ממש רוצה שנהפוך להיות חברים, וידעתי שבאותו יום יובל חונה ליד המוזיאון שבו עבד שהיה גם ליד הדירה שבה גרתי ברמת אביב במשך עשר שנים, אז הלכתי לאוטו שלו ושמתי לו פתק מתחת למגב של החלון של האוטו. כתבתי בו: "כשתסיים את ההופעה אשמח אם תבוא אליי" וכשהוא בא אליי אז סיפרתי לו שאני מרגישה שאני אוהבת אותו, והוא אמר לי שגם הוא, זה היה מרגש מאוד. היינו זוג מאז ועד היום. בדצמבר השנה ימלאו לזוגיות שלנו 30 שנה.

הזוית האישית

נעמי: נהניתי מאוד מהעבודה המשותפת והרגשתי יותר קרובה לדודתי מבעבר.