מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אביבה משה – סיפורים מעיראק לפני העלייה לארץ

ניתאי וסבתא
תמונת ילדות של סבתא
הקהילה היהודית בעיראק

לפני 2600 שנה בערך (בשנת 586 לפני הספירה) היהודים הוגלו מישראל לעיראק. הקהילה היהודית בעיראק חוותה עליות ומורדות אך תמיד הייתה מגובשת. בבל היה מרכז מאד רוחני ואף התלמוד הבבלי נכתב שם. הרצון החזק לעלות לארץ תמיד נוכח: ״בשנה הבאה בירושלים הבנויה״. הנביא יחזקאל חיזק את האמונה שבעתיד יצליחו לעלות חזרה לישראל. מבחינה כלכלית, היהודים עסקו במסחר והיו מסודרים ויחד עם זה, האמינו שאם יתפללו, יצליחו.

הקהילה שלנו נקראת ״רשת דייגים״

היהודים היו שונים משאר האוכלוסייה המוסלמית בעיראק ועם מערכות חינוך שונות ומותאמות. המשפחות בתוך הקהילה התחתנו אחת עם השנייה, ולכן במשפחתי, הקהילה נקראה ״רשת דייגים״ משתי סיבות : הקהילה הייתה מאוד קשורה וכולם עזרו אחד לשני, כמעט כל אחד בקהילה היה קרוב משפחה רחוק (או קרוב) של השני.

המצב בעיראק מסתבך

היהודים כבר לא היו בטוחים, הפרהוד בשנת 1941, שבו נרצחו כ 200 יהודים, הביא לכך שביטחון היהודים בעיראק ירד מאד. ההסכם שגובש בשנת 1951 עם הקהילה היהודית, היה שכל מי שעובר לארץ ישראל, מוותר על הזכות לחזור לעיראק. ביום אחד החליט ראש הממשלה העיראקי שגם כל הרכוש היהודי נשאר בעיראק. אפילו בשדה התעופה בדקו אם יש מישהו הבריח רכוש, וכל אחד כזה נעצר ונאסר. אבא שלי נסע מבגדד לחנאקין, תפסו את אבא וטענו שהוא מרגל. הוא היה עצור 6-7 שעות ושוחרר רק לאחר שראש עיריית בעקובה התערב לטובתו.

ההחלטה לעלות לארץ לא הייתה פשוטה, במיוחד מאחר שהיינו צריכים לוותר על חיי הקהילה היהודית המפוארת, קהילה שחיה שם כבר למעלה מ-2,000 שנה. בנוסף, למשפחתי היה רכוש רב בעיראק שעליו היינו צריכים לוותר. למרות כל זאת – זו הייתה החלטה ברורה, וכל רכושנו נשאר בחנאקין שבעיראק. מי שהרוויח את כל רכושנו היה השומר של הבית, שבן רגע הפך להיות עשיר. כל הבית והרכוש בו עבר אליו.

מבית גדול לפחון, שהיה ״ארמון״ בשביל אבי הציוני

בעיראק המצב הכלכלי של משפחתי היה מאוד טוב. אבא שלי עבד בבתי הזיקוק בעיראק. המעמד שלו היה גבוה ואפשר לנו להיעזר בשני מטפלים בבית, אחד שניקה ואחד שבישל. המשפחה המורחבת שלנו עלתה בגלים, ותוך חודש כולם עזבו.

עלינו ארצה, קיבלנו אוהלים – זה היה בחנוכה. אני זוכרת שזמרת הגיעה לגן הילדים שלנו, מאד התרשמתי מקולה היפה, לימים הבנתי שזו היתה שושנה דמארי. כל בוקר חילקו לכל הילדים ספל ממתכת, והיינו עומדים בתור ומקבלים שוקו.

לאחר מכן עברנו לטבריה, גרנו בפחון, בחורף היה קר (הפחון לא מבודד) ואני זוכרת את קול טיפות הגשם שעשו רעש חזק. בקיץ, הפחון הפך לכבשן. היינו מעבירים חבל כביסה מצריך לצריף, וכך היינו תולים כביסה. זה מאוד שונה מהתנאים שלהם הורגלנו בעיראק, ואבא, שהיה ציוני גדול, תמיד היה אומר, שמבחינתו זה ארמון – כיוון שהגיע לארץ המובטחת – ארץ ישראל.

הזוית האישית

סבתא אביבה: ניתאי היה מרותק לאורך כל העבודה המשותפת, במיוחד כשסיפרתי סיפורים שלא הכיר. לי זה מאד חשוב שניתאי יכיר את הסיפורים והשורשים של המשפחה.

ניתאי: היה לי מעניין לשמוע את הסיפורים של סבתא, במיוחד היה מעניין להבין איך חיו ללא חשמל ובמיוחד ללא טלפון ואינטרנט. מרתק היה לשמוע איך היהודים חיו בעיראק בבתים גדולים ולמרות זאת גם כשהגיעו לארץ וחיו באוהלים ובפחונים, היו מאד מרוצים – מבחינתם זה היה כמו ארמון.

מילון

פחון
מבנה פשוט העשוי מלוחות פח או פח גלי אשר בנייתו היא פשוטה מאוד וזולה עד כדי כך שחומרי בנייתו עשויים להיות שאריות של תוצרי בנייה אחרים. פחונים היו גם מקום מגורים לעולים חדשים בימים הראשונים לקיום מדינת ישראל. המבנה בא למלא את מקומו של האוהל שנטה ליפול ברוח ולהירטב בגשם והיה חשוף לשינויי האקלים בקיץ ובחורף. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”היום אנחנו לא יכולים לדמיין עולם ללא חשמל, אבל גם לפני שהיה חשמל, הייתה לי ילדות מאושרת“

הקשר הרב דורי