מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של אביבה מהרי

נולדתי בוגרה ואחרי שהתחתנתי גרתי באמבובר. עליתי לישראל בשנת 1984, ולפני שעליתי כבר הייתי בת 18, אימא לשני ילדים. התחתנתי בגיל צעיר, והיום אני יכולה להגיד שזו הצגה ולא בא ממקום אמיתי. אחרי שהתאלמנתי, בזמן ה"דרג" – מהפכה – היה בלגן, כך שהחלטתי לעזוב את הבית של ההורים של בעלי וחזרתי להורים שלי. באתיופיה, אישה עם שני ילדים שעוברת לגור עם ההורים זה ממש קשה, לא כמו פה בארץ שיש את הביטוח הלאומי, תביעות ומזונות. פה אישה אלמנה זה ארץ זבת חלב ודבש, אבל שם אין דבר כזה. אם הבעל הולך לעולמו – את לבד. הייתה לי באתיופיה חלקת אדמה שקיבלתי בירושה, האדמה של בעלי, ואני, ילדה בת 18, שעדיין לא יודעת מה אני עושה עם עצמי. המשפחה של בעלי אמרו לי "תביאי עובד שיעבוד את האדמה, את לא תוכלי להתמודד עם זה לבד". חמי ז"ל, חמותי ואחים של בעלי הקשו עליי לעזוב. הם אמרו לי: "את לא יכולה לעזוב עם הילדים של אחינו, אהבנו את אח שלנו בדם, את לא יכולה לקחת את הילדים". אנשים שקרובים לקהילה אמרו להם שאם אני אביא עובד זר לעבוד את האדמה, זה יכול לגרום לאנשים לחשוב עליי דברים שליליים, ועדיף שיתנו לי לעשות אזכרה לבעלי וללכת לדרכי. כשאישה עוזבת את האדמה שלה היא עוברת לרשות המדינה, אבל אם היא נשארת שם היא שייכת לה. יש לי דוד שהיה חזק מאוד, דומיננטי, עשיר, וגם יש לו מילה חזקה. הוא היה "קוולה" – ראש העיר. הוא דאג שהכתובת שלי תהיה על שמו, וכך אני אוכל ללכת לאן שארצה מבלי שאף אחד ייקח לי את האדמה.

אחרי הסיגד, באתי לאימא שלי ושהיתי אצלה. פתאום אני רואה שני בחורים שבאים לבית של סבתא שלי וישנים שם. למטה יש סוסים וחמורים ולמעלה יש מיטה, מיטת נערים של בנים, הם ישנו שם. כשנכנסתי וראיתי אותם שאלתי "מי אלה? דודים שלי? אני לא מזהה אותם". ענו לי "אל תדברי, תהיי בשקט", "נפס יוסודייל", באמהרית – הכוונה שלא תתפשט שמועה. שאלתי מה קרה. אמרו לי שהם מארמצו' באים להבריח את האתיופים. שאלתי לאן, הם ענו לי שכל היהודים כבר בסודן. לא הבנתי, למה מבריחים אותם? מה יש להם? הם ענו לי: "לירושלים. הולכים לירושלים."

הלכתי לאימא שלי ושאלתי אותה אם היא שמעה על הסיפור הזה. היא אמרה לי "איפה שמעת את זה?" השבתי לה שככה שמעתי. אימא שלי הלכה לאימא שלה, סבתי, היא סקרנית מאוד וחכמה, וכשהיא הלכה לסבתי אמרה לה "נניי – אימא, מי אלו האנשים האלו?" היא ענתה לה "בווייקט – שזה הבן של הסבתא – אמר לי אל תספרי". בווייקט היה אז תלמיד והוא גם רצה ללכת איתם ביחד, אבל אם היו שומעים על זה – כלא. סבתא שלי אמרה לאימא "עכשיו אל תדברי. הם הולכים בלילה, אבל ביום מתחבאים פה". אימא הלכה קנתה להם שתייה – ערק, משקה טאג', והביאה להם. אימא שלי היא אישה שממש נכנסת ללב, כשהיא מדברת איתך יש לה נחת רוח. הם הסתכלו על אימא שלי שהביאה להם אוכל ואז היא אמרה "הייתי רוצה שתיקחו את הבת שלי". הם שאלו "יש לך בת? מי זו?", אימא שלי ענתה להם שכן ושיש לי שני ילדים. הם ענו לה שזו בעיה לקחת אנשים עם ילדים, הם לוקחים רק נערות שאין להן ילדים. היא ביקשה, כמעט התחננה, הבטיחה להתפלל בעבורם, רק בגלל שאהבו אותה לא יכלו להגיד לה לא, והסכימו לקחת אותי.

בתוך שבוע יצאנו למסע!

אני כבר התכוננתי, מכרתי את ה"טף" – קמח אתיופי – לשוק קטן שם בכפר אמבובר, נתנו לי כסף והלכתי. אמרו לי ביום שישי אנחנו יוצאים. יובי, בתי, נשארה עם אימא שלי, ואת הקטן שלי לקחתי, הוא היה בן 3. אימא שלי מצד אחד בוכה מצד שני שמחה, כי בעלי נפטר ואני עם שני ילדים ועכשיו יוצאת למסע. אימא שלי אמרה טוב קחו את הבת שלי, תשמרו עליה, אם תמות תקברו אותה. עד היום כשאני מדברת על זה אני חוזרת אל אותה תחושת כאב…

הבת שלי, יובי, שמה את הידיים שלה בפה ואומרת – אבא שלי נפטר וגם את עוזבת אותי? איך את יכולה לעזוב? את לא יודעת אם את הולכת למות? אם את הולכת לחזור? את לא מבינה בכלל. ובאמת ככה אמרו לי, שאם יתפסו אותי בדרך, יהיה לא טוב. כדי שלא יתפסו אותי לקחתי תרנגולת, לקחתי עשבים שמוכרים ולקחתי פנס, מסרק; שמתי על הגב עם התינוק והלכתי ברגל עד גונדר. כשהגעתי לגונדר, שמו אותי בבית של משפחה שם, ישנתי שם והתנהלתי כרגיל כאילו אני לא הולכת לברוח. אבל מי שהיו איתי ברחו בלילה. יש בכל מקום גבול עם שומרים אבל שם לא היה שומר אז הם הצליחו לברוח. אף אחד לא שם לב, הם קשרו חבל אל העץ, והחבל הוביל למן ירידה כזו, וכל אחד ירד וברח. אני עם ילד על הגב לא יכולה לרדת את זה, אני אמות. אבל מי שחזק יכול לרדת. אחרי שכולם מסיימים לברוח חותכים את החבל והולכים שלא ייראו שהיה פה חבל. ככה עושים כל פעם. בבוקר אני קמה, היה יום שבת והאישה שישנתי אצלה לקחה אותי לבית כנסת. כשישנתי אצלה, היא נתנה לי לישון על המיטה שלה והיא ישנה על הרצפה, גם הבת שלה ברחה והיא לא ידעה אם היא חיה או לא. היא אמרה לי "גם את הולכת, אני לא יודעת מה יהיה אתך, רק הקדוש ברוך הוא יודע – לפחות בואי איתי לבית הכנסת, נלך להתפלל". היא לקחה אותי לבית הכנסת, זה היה בית כנסת של קייס ממו בטונייס. הלכתי להתפלל, היא שמה שם כמה אגורות וביקשה שיתפללו בשבילי אבל היא לא אמרה שאני הולכת לירושלים. היא אמרה שאני הולכת למקום רחוק, מקום אחר שיש בו מים חמים, שאני צריכה ללכת לשם בשביל הבריאות שלי, הם התפללו עליי ובאותו הלילה של יום ראשון יצאנו. ביום שישי כולם ברחו.

יצאתי עם אחי הקטן ועם חבר שלו כדי שלא יחשדו בי. הם באו איתי כי הם היו קטנים. הם לקחו את החמור שמו עליו שק קמח וכדורים. הם דיברו ביניהם, איך אני אגיע לארמצהו – אין שביל, אין כביש, רבו ביניהם, ואח של אימא שלי אמר: "בואו נלך, נצא בלילה, מישהו מאתנו יגיע לטיקלדיינה, אם נגיע לשם ואלוהים יציל אותנו אז מי שמגיע צריך לעשות סימונים של פניות, כדי שנמצא אחד את השני עד שיגיעו אלינו". אנחנו הסכמנו, אפילו להסתכן במוות הסכמנו. הם יצאו בלילה, ואני ביום ראשון קמתי, שמתי את התינוק על הגב, על החמור קמח. כל החיילים, אף אחד אפילו לא שאל לאן אנחנו הולכים. חשבנו שיתפסו אותנו, יענישו, אולי גם יהרגו אותנו, זה הפחד שלנו. אחרי שעברנו הסתכלנו אחורה, אולי רודפים אחרינו? הגענו למקום ההוא והתחלנו לחפש את האבן, ולאחר מכן את החצים. מצאנו את החצים, פנייה ימינה פנייה שמאלה, כבר הלכנו לאיבוד, את לא יודעת לאן ללכת בשלב מסוים. פתאום גם נגמרו החצים, זה אומר שכנראה הגענו למקום. החמור ירד בירידה, היה שם נחל ענק יבש, ללא מים. החמור התחיל לעשות רעש, נבהלנו, אולי הוא ראה מישהו? אולי אריה? פחדנו! אולי מישהו בא לתפוס אתנו? גם הציפורים עושות קולות ורעשים – זה מפחיד, היה שם מישהו שאמר לי "קומי, מי את?" ואני אומרת לו "מה זה? מי אתה?… מה אתה רוצה?…". הוא היה גוי, מהפחד אני עונה לו. היה עליו נשק, והוא רצה להשתמש בו, אבל בסוף הוא התרצה ולא עשה דבר.

אחרי זה המשכנו ללכת והייתה מלחמה בכל ארמצהו, היו קולות נפץ, הכול נשרף שם. במהלך היום התחבאנו במנהרה ובלילה ממשיכים. פתאום אמרו לנו אתם לא ממשיכים, תישארו פה! לא היה לנו מה לאכול או לשתות, אז כמה אנשים החליטו ללכת להביא תירס, אפונה. הכנו את זה במחבת – קולים את זה ואוכלים. אחרי כמה ימים הגענו למקום של גוי עשיר בארמצהו, כשהגענו היינו אצלו בבית כמה ימים, כל האנשים היינו שם עם החמורים והכול. אחר כך המשכנו, אותו גוי עשיר אמר לי "את לא יכולה ללכת, אם הילד שלך ימות בדרך יכאב לך מאוד, את לא תוכלי להגיע, זה קשה, אין מים, אפילו עלים אין על העצים מרוב שחם". אמרתי לו שאני לא נשארת פה. אם הבן שלי ימות או אם אני אמות אין מה לעשות, הוא אמר "טוב, הכול כתוב כבר, אבל יחכה לכם סבל גם שם בארץ. מה אתם מחפשים שם? אתם עוזבים את הבתים את הסחורה, לא יהיה לכם קל", השבתי לו שאין מה לעשות, אנחנו לא יכולים להישאר. ואז הוא אמר "חבל, בחורה כמוך תמות לחינם? למה את קשה כל כך?" הוא אמר שייתן לי בית, הכול. אבל אני לא אשאר שם, וחוץ מזה כולם שם גויים. הוא ראה שאני עקשנית אז הוא ביקש מאנשים שיטחנו לי 10 קילו שומשום לפחות שבדרך נכניס משהו לפה. כולנו אכלו מזה, ביחד. בלי סוס, בלי דבר, מאתיופיה עד סודן הילד שלי היה על הגב, פתאום התינוק היה לי כבד. הייתה שמועה שבן אדם מת הוא כבד, אז כל פעם אני צובטת אותו לבדוק שהוא חי, וכל פעם הוא זז. ככה הגענו עד הגבול ומשם לא היה אפשר להמשיך. הגיעו לשם חוקרים והתחילו לראיין אותנו: למה עזבתם? מה יש באתיופיה עכשיו? למה באתם לפה? השאירו אותנו שם עד יום למחרת לעוד חקירה. לא היה לנו אוכל, נגמר הכול, לא ידענו איך נישאר שם.

לא יכולנו לעבור, אנחנו כמו מסתננים נחשבנו. הם הסתכלו ואמרו מסכן הבייבי הזה, הבן שלי, שלא ימות מרעב. אז הם הביאו לי שק כמו של תירס אבל ממש קטנים. הבאנו עצים עשינו מדורה בישלנו ואכלנו, יש כאלה שיש להם לב, נשמה. למחרת שלחו עוד חוקר, הוא שאל איך המלחמה באתיופיה? איפה היו המטוסים? אז שניים מהאנשים ענו ביחד אבל כל אחד אמר משהו אחר, אחד אמר טקליידניה והשני אמר בארמצהו, לקחו אחד מהם כי הבינו שמישהו מהם משקר, הוא עבר ייסורים. החוקר עשה לו חבלות, התעלל בו בגלל שהוא ענה משהו אחר, היום אני רואה אותו אני לא יודעת איך הוא חי בכלל. הרביצו לו עם דבר שמיועד למכות, השאירו אותו שם והלכו, הסתכלנו עליו, איזה מסכן. הוא קם למחרת חיפש לנו מישהו אחר שייקח אותנו, כי הוא היה המדריך שלנו. כל אחד שם 100 ₪ למישהו אחר שייקח אותנו, לקחו אותו לרופא, ראינו שהוא בסדר. נכנסנו למקום שבנוי מחמר וקש מלמעלה, והיינו שם כולנו. בנוסף, היו שם אנשים עם גלבייה כמו מוסלמים, מסתכלים עלינו. מישהו אמר "מחר אנחנו הולכים מפה, בלי שתדעי יכולים לקחת אותך פה". איזה מחלות היו שם, איזה בלגן – מלריה, יתושים. האנשים שבאו לקחת אותנו קוראים להם "סלוג" – ותיק, ו"גופר" – עולה חדש. סלוגים באים, רואים אותנו, מלשינים ואומרים כמה אנשים באו.

לקחו אותנו ב"לורי" – משאית, שמו אותנו במקום מגודר ועל הגדר היו דוקרנים כדי שלא נוכל לברוח, ושומר בשער. למעלה הכול פתוח אז הם זרקו לנו לחם בשק גדול מלמעלה, ומי שתופס תופס. בלילה פתחו את הממטרה והיה ממש קר, ולי יש תינוק על הגב, וכולם אומרים לאן נלך?

אחר כך הוציאו אותנו משם ולקחו אותנו לאיזה בית, עם המון יתושים גדולים. ישנו שם כל הלילה, ובלילה לקחו שתי בנות. מההתחלה כשבאנו עשינו כאילו אנחנו זוגות, שלא יפגעו בנו. ושתי הבנות שנשארו בלי "בני זוג" לקחו אותם בלילה, ואז למחרת החזירו אותן. הן לא יכלו לעמוד, כמו מסוממות. לא ידענו מה קרה להם. החוקרים עשו חקירות ואנחנו נכנסים בזוגות, שואלים שאלות, כמו אם אנחנו יהודים. יש כאלה קיבלו מכות, בגלל ששיקרו. אני בחקירה הייתי עם איש אחד שאמרנו שהוא בעלי. כל הזמן אמרתי בראש את השם שלי עם השם המשפחה החדש שבטעות לא יצא לי השם של בעלי – ויש לו שם יהודי, אז בראש שיננתי את השם משפחה שלא שייך לי. אחת הסיבות שלא עשו לי כלום היא כי היה לי תינוק. אמרו לנו אחר כך ללכת לאמרקובה. הלכנו לשם ברגל, ואת שתי הבנות שלקחו בלילה החזיקו אותן כל הדרך והרימו אותן, עד לנקודת ציון, כי הן היו חלשות. אנחנו לא יודעים מה עשו להן… לקחו אותן בלילה ואף אחד לא ראה.

מצאו לנו בית והכל, ואז פתאום אומרים לנו "תעלו לקדריף, אתם עוברים לישראל". לא האמנו, איך יכול להיות?! החזירו אותנו למקום שבו היינו בהתחלה, בחקירה. עברנו לשם בשקט שלא יראו אותנו. היינו בתוך בית קטן 30–40 אנשים ככה, חיכינו בלילה עד שהגיע ה"לורי". הממשלה ידעה, סודן ידעה. הלכנו למשאית בשורה וכל האדמה שחורה, במדבר, בחושך, ואנחנו בבגדים לבנים – אין לנו בגדים אחרים. הסודניים ראו אותנו ואני לא יודעת מדוע לא עצרו אותנו – עבר אוטו לא אמר כלום, זה אבסורד. היום אני אומרת או שאלוהים סגר להם את העיניים או שנתנו להם הוראה לא לעשות כלום…

כל האנשים התאספו, הלורי הגיע וזרקו אותנו כמו תרנגולים, העיקר שנעלה, בלי כלום. ואז החיילים בדקו עם הפנס אם נשאר משהו, דאגו שלא יישאר אף אחד. הלורי הייתה מפוצצת, אין רחמנות, העיקר שכולם יעלו. שמו אותנו בשטח ענק, אדמה שחורה, גם הלילה שחור. אמרו לנו לא לזוז משם. חשבנו מה נעשה במדבר? נבהלנו, מה יעשו לנו? פתאום הופיע מישהו אחד עם עשן בצבע כחול והשני בוורוד, העשן יצא עם אור – כנראה זה היה סימון למטוס. פתאום הגיע מטוס, לא יודעת מאיפה. כשהוא נחת על האדמה כל האדמה עפה עלינו, קיבלנו מכות מהאבנים. הכניסו אותנו לתוך המטוס, נבהלנו, חשבנו שזהו! הורגים אותנו. אין לנו שפה, לא יודעים מה קורה… כמו פרות הכניסו אותנו. הקומנדים מתחילים לדבר בערבית, אבל אנחנו לא מבינים אותם, אנחנו בורחים להם, הם תפסו אותנו בחבל בחזרה, אבל יש כאלה שברחו. עד היום אומרים שיש כאלה שהלכו לאיבוד, כי הם ברחו שם מהפחד ולא הבינו מה קורה שם.

ככה הגענו לארץ ישראל!

הגעתי לארץ ישראל, אבל פה בארגון לא באתי מלמעלה, באתי מהשטח. בהתחלה אתה כמו תינוק – רק בוכה, מביאים לו בקבוק הוא שותק. בהתחלה נותנים לנו ביטוח לאומי, רצים למשרדים וחוץ מזה אנחנו לא צריכים, כי את לא יודעת מה הזכויות שלך. בהתחלה הייתי עובדת קהילתית, הלכתי לטפל בקשישים. מביאה להם לאכול, לשתות, כדורים והולכת. אחרי ארבע שנים התקשרו אליי מהמתנ"ס לבוא להיות מגשרת. הלכתי והצלחתי, ככה התחלתי. הייתי הולכת להרצאות והכשרות פעמיים בשבוע בראשון לציון, בתל אביב. היו אנשים שממש עזרו לי במהלך הדרך. ללכת ללמוד ולקבל את כל ההכשרות האלה, באמת שזכיתי באנשים טובים. משם נפתחה לי הדרך, למדתי שם, חשבתי שהדרך ממש קשה, אבל הביאו לי מפתח להיכנס, והצלחתי. המדיניות בלי אנשים מסכנים היא לא נכונה. צריך אותנו, את המסכנים שבאו מאתיופיה, באנו מאתיופיה וחיזקנו את מדינת ישראל. בקורס אמרו לנו ללכת לשטח להתנדב בגן, עם קשישים, גיל הרך, מטפלות – תביאו לנו אישור שיש לכם ביטחון וכלים לעבוד מול קהל. הלכתי לגן, וסיפרתי את הסיפור שלי. דווקא מי שבא לגנים האלו היו יוצאי אתיופיה שבאו להקשיב לי, וחשבתי לעצמי מי יהיה דור ההמשך שלנו?

הבנתי שאני חייבת לעשות משהו, אז נסעתי ללוד והבאתי עבודת יד של מישהי וככה אספתי 50 נשים במתנ"ס. כל אחת הכינה עבודה ולפי העבודה שלה קיבלה כסף. עבדתי איתן, ואז אני רואה שהילדים לא מתייחסים לסיפור ושהאימהות מגיעות לשם עם התינוק על הגב. אז החלטתי לעשות זה – לפתוח גן בבית שלי, ואמרתי לאימהות: רק תבשלו לילד אוכל מוכן מהבית וזהו. לא רוצה לגבות מכן כסף, אל תלכו עם התינוק על הגב לסידורים, תשאירו אותו פה עד השעה 12:00 ותחזרו – ככה אמרתי להן. לקחתי בין עשרה לחמישה-עשר ילדים, ואלוהים עזר לי. לא היה לי ביטוח על אף אחד מהם. לא ידעתי מה זה בכלל. מהבוקר הם היו אצלי, אחר כך גם האימהות התחילו לעבוד. אמרו לי שיש מישהי שתוכל לעזור לי, התקשרתי אליה, והיא שאלה מי אני, סיפרתי לה על עצמי ושפתחתי מעון בבית, והיא שאלה אותי מי נתן לי אישור לזה. אז שאלתי "איזה אישור? לקחתי כמה ילדים ופתחתי". היא שאלה "איפה את עכשיו?" חכי איפה שאת נמצאת, אני מגיעה!". היא הגיעה ליד העירייה, משם התקשרתי, והיא ביקשה שאכנס לאוטו ואראה לה את הגן. לקחתי אותה לבית שלי, היא אמרה "דבר ראשון, אסור לך להחזיק ילדים בבית בקומה ראשונה שאין בו חצר". אמרתי לה "אז מה אני אעשה עכשיו?" היא שאלה "איך את עושה דבר כזה?" אני לא הייתי מודעת… היא ראתה שהכול מסודר ויפה, אבל עדיין הייתה מופתעת.

היא נתנה לי מספר טלפון של מישהו שיכול לעזור לאתיופים בשטח. הוא בא ולקח אותי לרואי חשבון, הסביר מה עשיתי, ושיש לי מחשבות נכונות אבל אני לא יודעת איך לפעול. רואת החשבון אמרה שהיא גאה בי, אני הסברתי לה שלמדתי בקורס וניסיתי לעזור לנשים שהולכות עם התינוק על הגב, להגן עליהן מפני המבטים השיפוטיים של הישראליים. היא התרגשה ובכתה איתי, היא אמרה שאפילו בכנסת לא חושבים על זה. היא שאלה איך היא יכולה לעזור, אמרתי שלפחות אני אתחיל באזור שלי. שלחו אליי מישהי ממשרד החינוך, היא ראתה שהכול בסדר אבל עדיין הייתי בסכנה. המפקחת אמרה שזה מאושר, ושאלך עכשיו לעשות ביטוח על כל ילד, ואוציא את הילדים החוצה ובהמשך אגבה כסף מהאמהות. כל האמהות ואני הלכנו לחפש גנים, מצאנו כמה גנים סגורים שאפשר להיות בהם, אבל העירייה לא נתנה לנו אישור. אחרי תקופה, בזמן שהייתי בהיריון, קיבלתי גן עם דברים בסיסיים. בהתחלה תרמו לנו כסף אז התחלנו לשפץ את הגן בכסף הזה. היום אין אישה מהנשים האלה שלא התפתחה, שלא מדברת עברית, היום תראי אותן איזה עברית יש להן. עושות תואר ראשון ושני, את הדברים הטובים לא מספרים. הפכנו להיות הכנסה לתקשורת, כל דבר קטן מעלים לתקשורת לרעתנו. היום אני אומרת: יש לנו המון אנשים, יש לנו כוח. בזמן שהייתי במקום הזה אנשים שלחו לי מועמדות, אמרו לי "תלכי לכנסת, נשיא המדינה יעניק לך משהו". הם כתבו מכתב וצירפו תמונות של כל העשייה שלנו ושלחו את זה. אחרי זה הזמינו אותנו לשם, שלחו לנו אוטובוס, שם קיבלתי מדליית זהב. כל מי שהגיע קיבל אות הוקרה ואנחנו הראשונים שקיבלנו מדלייה. כל מי שהלך איתי שמח כל כך! אישה לא מלומדת, ואיך הצלחנו ככה. בעלי גם מאוד פרגן, תמיד תמך ותמיד עזר, כל מי שהילדים שלו היו אצלי כולם מוצלחים, והכול קרה בתמימות. אחיינית שלי שהייתה ראשונה בגן, והיום היא קצינה. ראיינו אותה בחו"ל, היא ממש חכמה. זו גאווה בשבילי, עבר הרבה זמן. ברוך השם, הילדים שלי גדלו, התחתנתי, ילדתי. הייתי בת 38 כשהתחלתי עם הגן, אחרי תקופה שחיכיתי להיכנס להיריון החלטתי שאני רוצה לפתוח מעון ובדיוק באותו הזמן שפתחתי את המעון הייתי בהיריון. היום היא בת 15 וחצי. יש לי ארבע בנות ובן, היא נולדה שבועיים אחרי שחזרתי לעבוד, לכן היא הייתה איתי ואחר כך עברה לגן אחר. לא היה קל, אבל ככה זה… כל יום יש בעיות.

בהתחלה כשהגעתי הייתי צעירה בת 22, אבל רשמו בתעודת הזהות שלי שאני בת 28. לא האמינו שאני צעירה בת 22 ושיש לי שני ילדים, בגלל זה החליפו לי את הגיל. הייתי רשומה בפנימייה של עליית הנוער בכפר סבא אבל הייתי בכלל בצפת עם הילד, במרכז קליטה. נחשבתי לא רשומה במרכז קליטה אז הביאו לי סוכר, ביצים, לחם. בגלל שלא שואלים איפה תעודת הזהות שלך, אז לא הבינו שאני צריכה להיות במקום אחר, אחרי חצי שנה רצו לתת לי צ'ק כדי שנקנה אוכל בסופר – בשביל זה לא היה צורך בתעודת זהות. אמרתי שהיא אבדה לי, שכנראה קיבלתי אבל לא לקחתי את זה. חצי שנה לא קיבלתי כלום. בחג קיבלתי מתנה, שאלו אותי "מה, עד היום לא קיבלת כלום?" אחר כך כבר קיבלתי תעודת זהות וסכום כסף מכובד, קניתי בו דברים שהייתי צריכה. המדריך סיפר לי שכתבו שאני בת 28, התפלאתי. מיד אחרי זה נסעתי לעליית הנוער בכפר סבא, לחזור להירשם לפי הגיל שלי. זה היה לרווקים שהם בלי ילדים, אבל את הילד שלי לא רשמו. היו המון בעיות – היה אחד שיש לו תשעה ילדים ולא רשמו אפילו ילד אחד. הלכנו יחד לביטוח לאומי, שאלתי "למה הם לא רשומים? איפה שאר הילדים?" והם ענו שככה מופיע להם במחשב. היום יש לי סבלנות, בעבר זה היה מרגיז. היו הרבה בעיות דומות לזה, "זה לא ילד שלך, זה כן", היה קשה לשמוע דברים כאלו. מצד אחד לא קל להיות גוף שמטפל באנשים בלי שפה, בלי תאריכי לידה. עכשיו במבט לאחור אני מבינה את זה, בראייה רחבה יותר. אין לי שפה, אין לי תאריך לידה, באתי בחושך, נטולת כוחות. מצד שני יש לי עם שאני גאה בו – איך הם הצליחו לטפל בכמות כזו של אנשים.

בהתחלה הייתה לי רק מחשבה אחת חד-צדדית, היום אני רואה רחוק. אם היו באות אליי 30 משפחות שהיו אומרות שאין להן שפה אין להן כלים איך אני הייתי מסתדרת?! מדינה מיוחדת יש לנו… לכולם דאגו למזון. עכשיו אני רואה דברים אחרת, מאוזנת, שוקלת. אבל לפני כן הייתי כמו תינוק – בוכה ומקבלת. היום ברוך השם יש זכויות, לא משנה מה המוצא שלך. אבל בכל זאת התקשורת מחמירה עם הדברים הקטנים, מחפשים דברים לרעתנו. רואים בתקשורת שמרביצים וזה מה שעובר לאנשים, זה עדיין מרגיז אותי. אבל בסופו של דבר יש הרבה דברים טובים – דואגים אחד לשני, אם למישהו קורה משהו כולם קמים לעזרה. עם ישראל, כולם ביחד. יש הרבה דברים טובים, הלוואי שאנשים ישימו לב לזה.

אביבה מהרי

אם העלייה האתיופית הייתה מבינה את כל הנס ואת המשמעות של העלייה, כמה הם קדושים, כמה הם טהורים… כל מה שלא היינו צריכים לעשות עשינו. מרוב שהיינו טהורים, היינו המומים מכל מיני דברים כשהגענו לארץ – נהיגה בשבת, חוסר כבוד למבוגרים… אמנם עדיין קשה לי, ומישהי כמוני שחוותה על בשרה דברים כמו העלייה, התסכול, ההשפלות, כל מה שחוויתי – אני מבינה שבאתי לעולם לא אמיתי, ממדינה תמימה, צדיקה, אמתית. הכל היה פה שונה, אימא שלי דואגת לי, סבתא שלי מטפלת לי בילדים, הכל היה מתנהל בסודיות, היינו מאושרים. חיי זוגיות היו ביני לבינו. לא כמו היום, היום אין את זה. עברתי ממקום אחר לגמרי ואני צריכה להתאים את עצמי למדינה הנוכחית, אבל יש דברים שצריך לשמר ויש דברים שצריך להתאים את עצמך. לדוגמה הלבוש החשוף, זה לא כמו בתרבות שלנו, זה לא מכבד. או למשל עזרה מעובדת סוציאלית שבאה לטפל בבעיות הבית אבל מגיעה בכלל לענייני זוגיות, זה לא עניינה. יש דברים שצריכים להישאר בינו לבינה. על זה אני לא אסלח, הרבה בתים התפרקו. את התרבות של פעם אהבתי ממש, הייתה רוחניות, והיום זה התפספס. המצב היום שונה, יש הדרכה, יש דברים ברורים בין הגבר לאישה. על בעיות בזוגיות הרבה נשים נרצחו בידי בני הזוג שלהן, בגלל שנכנסו לרוחניות שלנו. אבל גם אם אני מקטרת כל היום, בסופו של דבר אני חיה פה, אמות פה. וחוץ מזה – אין כמו המדינה שלנו. גם כשאני מדברת על העלייה אני מתרגשת. שום אויב לא מצליח לנצח את היהודים, בסופו של דבר אנחנו ביחד.

הזוית האישית

הסטודנטית מלכה פרדה על תיעוד סיפורה של אביבה: לאחר התיעוד הסתכלתי עלייה ולא האמנתי עד כמה אישה שהיא עולה חדשה הצליחה כל כך וזאת ללא שפה וללא ניסיון. היא נתנה לי הרבה השראה וסקרנה אותי מאוד. דיבורה היה פשוט מהפנט ושובה. היא סיפרה דברים בלתי נתפסים ומרגשים מאוד. אין ספק שזו הייתה חוויה מעצימה ומלמדת. מאוד שמחתי לקחת חלק בתיעוד הזה, וזה ממש שיפר את הרגשתי ונתן לי כוח והרגשה של חיבור לשורשים, ולמי שאני.

הסיפור תועד במסגרת מיזם כנפי יונה

כנפי יונה – מיזם לשימור, תיעוד והפצת מורשת יהדות אתיופיה שכן סיפורי העלייה המרתקים אותם חוו רבבות מבני הקהילה האתיופית אינם מוכרים לציבור הרחב בישראל בישראל, שלרוב לא מודע ואיננו מכיר בקשיים והאתגרים שניצבו בדרכם של ביתא-ישראל (יהודי אתיופיה) לא"י.

הסיפורים תועדו ע"י סטודנטים יוצאי אתיופיה שלומדים במכללה האקדמית ספיר, בשיתוף היחידה למעורבות חברתית במשרד הדיקן. הסטודנטים היוו גשר בין דורי וקיימו שיח זהותי עם הדור הוותיק, מפגש זה מרגש כפליים מפני שהתיעודים נעשו מפי ההורים, הסבים וקרובי המשפחה של הסטודנטים. מתוך המפגשים הללו נרקמו יחסים מיוחדים וחמים וסיפוריהם של המבוגרים תועדו ומוצגים לפניכם.