מאגר סיפורי מורשת

הסיפור תועד במסגרת תוכנית beta צעירים מטעם משרד הבינוי והשיכון, אגף שיקום שכונות ורשת עתיד, הפועלת בחסות מרכז צעירים יקנעם.

שמי רותי וייס, סיפורי עוסק באבי. אבא שלי הגיע כחלוץ אידיאליסט לפלסתינה בשנת 1934, כבר בצעירותו היה אדם אוהב ומכיל כל רגב אדמה היה יקר לו. עבורו הרצון להקים מדינה לעם היהודי הייתה בגדר חזון.

אבא היה אדם מסודר, דמות חינוכית נערצת. הוא עלה מהונגריה, הוריו ואחיותיו נספו בשואה והוא עלה חלק מקבוצה לארץ, אח אחד הגיע איתו לארץ אבל לא הסתדר, היה חסר ילדים ועבר לברזיל ולא נודעו עקבותיו מאז.

נולדתי בארץ בשנת 1946 בבית חולים בלינסון בפתח תקווה, את כל שנות נעוריי ביליתי בפתח תקווה, למדתי בבית ספר "פיקה" ולאחר מכן המשכתי לתיכון וסמינר "גבעת השלושה". החלום שלי היה להיות מורה מגיל צעיר, אותו הגשמתי כשהתגייסתי לצבא באחד המחזורים הראשונים של מורות חיילות. עברתי קורס מזורז בצבא לחינוך מיוחד ולאחר מכן הגעתי לנהריה ללמד בבית הספר "אילנות" לחינוך מיוחד, וזו הייתה תקופה נפלאה בחיי. בית הספר מנוהל על ידי מנהלת שאיננה כבר איתנו וצוות מורות ששימשו עבורי כמשפחה תומכת וחמה. סמוך מאוד לשחרורי איבדתי את אבי ז"ל, כשהוא היה רק בן 59. עד היום, למרות שעברו 55 שנה, שזה פרק חיים ארוך, אין יום שאני לא שומעת אותו כאילו מדבר באוזני, מחנך ומסביר ברוגע ובשלווה כל דבר ודבר למשל, כשהיה רואה זוג מתנשק ומתגופף בפומבי ובהפגנתיות היה אומר לי "את רואה רותי, אצלהם בבית הכל רקוב".

בהיותי צעירה לא הבנתי את דבריו אבל לאחר שבניתי את משפחתי ופגשתי הרבה אנשים בחיי הבנתי כמה הוא צדק. אני חיה עם בעלי 54 שנים ואף פעם לא הפגנו את אהבתינו בפומבי למרות שאנחנו זוג מכיל ואוהב מאוד. הרבה זכרונות יש לי מאבא שקצרה היריעה מלהכיל אבל לא אשכח את ידי הזהב שלו שידעו לעשות הכל כמו למשל, מעצים ישנים בנה לעצמו ארון עם דלת, מתלים, וסידר את כלי העבודה שלו כמו בבית מרקחת. יש לי מזכרת שאני שומרת עד יום מותי, הפטיש של אבא. תמיד היה מטופח ומסודר כאילו יצא מז'ורנל למרות שעבד בשתי עבודות על מנת לפרנס את המשפחה. יהיה זכרך ברוך אבא נאהב אותך ונזכור אותך תמיד לעד.

הפטיש של אבא

כאשר הייתי בת 17 אבי ביקש ממני שאחזור הביתה עד שעה מסויימת כאשר אני יוצאת בערב עם חברים. באותה התקופה היה לי בן זוג ובאחד הערבים יצאנו ביחד למסיבה של חברים. קרה מקרה ולא יכולתי להגיע הביתה בזמן, כאשר הגעתי הביתה ראיתי שהאור בבית דולק ואת אבי יושב על הספה, ובלי להגיד מילה הסתכל על שעון היד שלו, ובנחת אמר לי "רותי'לה, את רואה שהשעה אחרי 12". התיישבתי לידו ושאלתי אותו "אבא אתה סומך עליי? כי אתה מבין שמה שאתה חושש שיקרה יכול לקרות גם לפני השעה 12". אבא חייך אליי חיבק אותי ואמר בקולו הרגוע "צאי לדרך".

הזוית האישית

סתו: התהליך היה מדהים, כל כך מרגש וטוב לשני הצדדים, היתה תחושה הדדית של "יש לנו נכדה/סבתא חדשה.

הסיפור תועד במסגרת תכנית beta צעירים מטעם משרד הבינוי והשיכון, אגף שיקום שכונות ורשת עתיד, הפועלת בחסות מרכז צעירים יקנעם בהנחיית המורה המובילה לירז אליס בן חמו.