מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תמונה של קיבוץ גלויות

סבא וסבתא שלי איתנו הנכדים
תמונה של קיבוץ גלויות
סיפורם של סבתא וסבא שלי - אהבה חוצה גבולות

בחרתי את התמונה הזאת מתוך האלבום המשפחתי, משום שסבא וסבתא שלי באו ממקומות שונים, עלו לארץ ישראל עם משפחתם, נפגשו פה והקימו בית. זו לדעתי תמונה שמשקפת את אחד מהמאפיינים של הארץ שלנו – קיבוץ גלויות.

ילדותו של סבא מיכאל

סבא מספר: "נולדתי בתאריך 2.2.1941 במרוקו בעיר מרקש, היום היא מוכרת כבירה התרבותית וההיסטורית של מרוקו. אנחנו גרנו במלאח – המלאח היה הרובע היהודי בעיר העתיקה .אני בן הזקונים להוריי, יוסף וזוהרה אמר. אבל, אני הראשון והיחיד שנולד בבית חולים. אמי ילדה אחד עשר ילדים, בהם שני זוגות תאומים, מתוכם שרדו רק שלושה. שמעון אחי זכרו לברכה, נולד אחרי ששלוש תינוקות נפטרו בלידתם או בסמוך לה.

אחריו מתו לאמי ואב עוד חמישה תינוקות עד גיל שנה, אחר כך נולדה אסתר אחותי ושנתיים וחצי אחריה הגעתי אני במשקל של 5.100 ק"ג. אבא שלי היה נגר שייצר חביות ליין ואימא שלי הייתה תופרת. אימא שלי הייתה בת למשפחת רבנים ידועה. דודיה ואחיה, מאיר, יעקב, חנניה ושמעון הכהן שימשו רבנים ראשיים. סבא רבא שלה היה רבי שלמה עמאר הידוע, הקבור במרוקו ונחשב כקדוש שמקום קבורתו הפך למוקד עלייה לרגל.

בגיל שנתיים וחצי התחלתי ללכת ל"חדר", שם הרבי לימד את הילדים מילים ראשונות בתפילה. בחדר הייתי עד לגיל שש ואז נשלחתי לבית הספר "אליאנס". בבית הספר למדתי בכל יום עד השעה 14.00, ואחרי הצהרים המשכתי ללמוד בחדר עד 20.00 בכל יום.

הייתי ילד קטן בתקופת מלחמת העולם השנייה, למרות שתמיד מדברים על השואה בהקשר ליהדות מזרח אירופה, גם במדינות ערב סבלו היהודים במלחמה. אמנם המלחמה שם הייתה שונה מזו שהתרחשה בפולין או בגרמניה וזה עדיין לא הגיע להשמדה המונית, אך הפחד והאימה היו גדולים. בכל יום בערב החשיכו את הבתים כדי להסתתר. היהודים ברחוב סבלו מהתנכלויות ואיומים ובתקופה הזאת התחילו לדבר על עלייה לישראל כדי לבנות בית לעם היהודי. אחי התחיל לתכנן את בריחתו והצטרפותו למחתרת היהודית בארץ וכך כשהייתי בן חמש, אחי שמעון עלה לארץ עם חבורת צעירים מהאזור שלנו כדי להצטרף ללוחמים בארץ במאבקם על ארץ ישראל. הוריי לא יכלו להתמודד עם הגעגועים וחמש שנים אחר כך הודיעו לי שגם אנחנו עולים לישראל, לארץ הקודש.

למרות שהמלחמה הסתיימה ומדינת ישראל כבר קמה, עדיין עניין העלייה נשמר בשקט כדי לא לעורר בעיות. .אני זוכר שעזבנו את הבית בחודש דצמבר, יחד עם עוד כמה משפחות מהמלאח, ויצאנו לקזבלנקה למחנה מעבר לקראת העלייה. חצי שנה היינו במחנה בקזבלנקה עד שקיבלנו את האישורים הראשונים. בתחילת הקיץ עלינו על אונייה והפלגנו למרסיי, למחנה עולים, שם שהינו עוד ארבעה חודשים ובאוקטובר שנת 1951 סוף סוף הגיע הרגע שבו עלינו לאוניית העולים "נגבה" בדרכנו לארץ הקודש. אבא שלי לא הסכים ללכת לשום מקום מלבד ירושלים.

וכך הגענו למעברה בתלפיות. יותר מחצי שנה גרנו שם בצפיפות בצריפונים. מתלפיות עברנו לבית שלנו בשכונת עין כרם בירושלים. בארץ למדתי בבית הספר "כל ישראל חברים" , וסיימתי את לימודי בגיל שבע עשרה.

סבא מספר על שירותו הצבאי

חלמתי על הצבא מאז שהייתי ילד. בגיל חמש עשרה לקחו אותנו לגדנ"ע בגלילות וכבר ממש לא יכולתי לחכות לגיוס.. כילדים חלמנו כל העת להתגייס לצבא ולהילחם למען המדינה. כשקראו לי בצו שני היה כתוב בטעות ששנת הלידה שלי היא 1939, הם חשבו שאני בן תשע עשרה. אני, שסיימתי בדיוק את בית הספר, רציתי כבר להתגייס ולכן לא תיקנתי אותם.

התגייסתי לגולני והייתי לוחם. אחרי שנה אבא שלי חלה מאוד ואני ביקשתי לעבור לשרת ליד הבית כדי לעזור לאמי. הציבו אותי במצ"ח – משטרה צבאית חוקרת (שם שירתי גם במילואים). במלחמת יום כיפור במהלך חקירה של שבוי, הוא קפץ מחלון הקומה השנייה של חדר החקירות ואני קפצתי בעקבותיו. אמנם תפסתי אותו אבל שברתי את שתי רגליי.

אחרי הצבא אחותי התחתנה ועברה לעיר הגדולה תל אביב, וגם אני עברתי לשם בעקבותיה."

סבתא שלי – חלי מאיר מספרת על ילדותה

"שמי חלי, נולדתי בשומן, זו עיירה בבולגריה, בתאריך 2.2.1946, בת זקונים לחיים ולונה מאיר. אחותי הגדולה ריינה נולדה שמונה שנים לפניי. בשל המלחמה אבא שלי נלקח למחנה עבודה, שם היה חמש שנים. הפחד הקיומי וחוסר הידיעה מה יהיה הביאו לכך שהוריי החליטו להשאר עם ילדה אחת. רק כשאבי שב מהמלחמה והשקט חזר, הם החליטו להביא עוד ילד/ה לעולם וכך נולדתי אני.

בשנת 1948, כשהייתי בת שנתיים וחצי, החליטו כל יהודי העיירה לעלות יחד לארץ ישראל. לאחר שהוריי סדרו את הניירת, עברנו לעיירת הנמל בורגס ושם עלינו על האונייה בולגריה שהביאה אותנו לארץ. הגענו לחיפה ומשם, העבירו אותנו למעברה בפרדס חנה  מעברת אוהלים צפופה.  היינו באוהל אחד ענקי יחד עם עוד ארבעים אנשים אני, אחותי והוריי – קיבלנו שתי מיטות בלבד. המטבח והשירותים היו בחוץ והצפיפות הייתה גדולה.

שנה שלמה היינו שם, כי רצינו שימצאו לנו מקום שבו נהיה כולנו כל הקהילה היהודית של שומן. אחרי שנה נתנו לנו מקום בכפר ענא – במקום בו ממוקמים היום קריית אונו ונווה מונוסון. אהבתי את החיים בכפר ענא, את הטיולים של הילדים בשדות. כולנו למדנו בבית הספר של המעברות, וכששבנו הלכנו למועדון שהקמנו בלב הכפר ושם היו כל המשפחות מתכנסות בכל יום וחוגגים שם את כל החגים. היה לנו בית כנסת של הקהילה. קיבלנו מים וחשמל מיהוד "העיר הגדולה" והיה נראה שמצאנו את המקום שלנו.

אימא שלי נולדה בחנוכה. אני זוכרת שבשנת 1952 הייתי ילדה קטנה, חגגנו במועדון את יום ההולדת של אימא שלי והיינו מאושרים. בלילה הזה נכנסו פורעים ערבים לבית השכנים שלנו ורצחו את הורי המשפחה, הילדות הסתתרו וניצלו. אבל החיים שלנו בכפר ענא כבר לא היו כפי שהיו עד היום הזה. אימא שלי מאוד פחדה וכבר לא רצתה שנסתובב לבד והתחילו שוב לדבר על מקום חדש. זה לא קרה מיד.

זה לקח עוד ארבע חמש שנים עד שהקהילה התפרקה. אימא שלי סירבה להצעה לקבל בית בנווה מונסון, שם סבא שלי היה מנהל הצרכנייה, היא רצתה לעבור עם מרבית הקהילה למקום אחד וכך עברה הקהילה ליפו לשכונת הבולגרים. למדתי בבית הספר הנגב עירוני ז' ביפו, ומשם עברתי לבית הספר "לסל" בתל אביב. בתקופה הזו לא היה חוק חינוך חינם וכולנו היינו בנוער העובד והלומד, עבדנו ביום ולמדנו בלילות.

מיד אחרי שסיימתי תיכון התגייסתי לצבא ושירתי כפקידת תקציבים בחייל התקשוב. יש לי זיכרונות נפלאים מתקופת השירות הצבאי. כשסיימתי הלכתי ללמוד בסמינר המורים על שם "פין" בגבעת השלושה.

סבתא וסבא – ספור היכרותם

סבא מספר: "אוווו, זה סיפורה של המדינה כאן, שמפגישה אנשים ממקומות שונים ויחד הם בונים בה בית: אני עברתי לתל אביב בעקבות אחותי והתחלתי לעבוד במפעל שיצר דלתות. במפעל הזה הייתה בחורה צעירה שעבדה במחלקת הנהלת החשבונות ביום כדי שתוכל ללמוד בלילה. לבחורה הזו קראו חלי והיא הייתה הכי יפה מכולן. למרות ההבדלים ביננו, בין הבחור שעלה ממרוקו לבין הבחורה מהבית הבולגרי, מצאנו קו משותף והתאהבנו.

מרגע שנפגשנו לא נפרדנו ובתאריך 30.6.1964 נישאנו במלון דן בתל אביב באולם הצבאי. עברו מאז חמישים ושבע שנים. נולדו לנו שני ילדים, דוד שלך יוסי שקרוי על שם אבי ואימא סהר שקרויה על שם אימא של סבתא, לונה. יש לנו ארבעה נכדים נפלאים. כרמל הבכור, אורי וזוהר – אתם האושר הגדול של החיים שלנו.

הזוית האישית

יהלי: התמונה הזו היא התמונה ממנה מתחיל הסיפור האישי שלי. כאן הכל התחיל, אלו הם השורשים שלי.

סבא מיכאל: התמונה הזו היא לא רק השורשים שלך, זהו סיפורה של הארץ שלנו. מדינה של קיבוץ גלויות, אליה עלו יהודים מארצות שונות, והקימו כאן את ביתם.

מילון

מלאח
אזור העיר העתיקה בערים במרוקו, האזור בו התגוררו היהודים.

ציטוטים

”הסיפור שלנו הוא סיפורה של המדינה, סיפורו של קיבוץ הגלויות“