מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תמונה אחת, חמישה דורות, אלף מילים

סבתא נורית ואני
אני וסבתא של סבתא נורית גמילה ונטורה
סיפורה של סבתא נורית ארביב ומשפחתה שעלתה מטריפולי לישראל

שמי נורית אני סבתא של עידו, הסיפור שלי עוסק בתמונה מאוד מיוחדת הרבה יותר מאלף מילים. מסתתר מאחוריה סיפור של חמישה דורות שלמים.

סבתא יפה

הסיפור מתחיל בטריפולי שבלוב. בשנת 1918 נולדה סבתי גמילה ונטורה. המציאות בה חיה שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים כיום. סבתא הייתה ילדה ענייה מכיוון שאביה נפטר כשהייתה בת שלוש, כתוצאה מזיהום באצבע שהיום היה יכול להיפטר באמצעות אנטיביוטיקה פשוטה. היהודים חיו ברובע היהודי בטריפולי. סגנון הבניה היה זהה כמעט בכל הבתים, רובם היו נמוכים, אטומים מבחוץ ובנויים סביב חצר פנימית גדולה, ששימשה כמרכז החיים לכל תושבי הבית, ובעיקר לנשים ולילדים שבילו בו את מרבית שעות היום. בחצר, שהוותה מעין "מיני שכונה" התנהל היום יום של המשפחות, בישולים וסעודות, כביסה, סוכה בחג הסוכות ואפיית מצות בפסח ועוד.

סבתא סיפרה לי שלמרות שהייתה יתומה מאב וענייה, אהבה מאוד את תקופת הילדות שלה שכן כולם עזרו ותמכו אחד בשני.

ביום שבת אביבי ויפה טיילה סבתא עם אימה לפתע הרגישה שפוגע בה כדורגל בקלילות. היא לא ידעה למה התכוון שחקן הכדורגל שבעט את הכדור. באותה מוצאי השבת הגיעו הבחור ואביו לביתה של סבתי וכאן התחיל סיפור אהבה.

סבי רחמים בן דוד היה הקפטן של קבוצת הכדורגל "מכבי לוב". למשפחתו של סבי הייתה מסעדה של אוכל מסורתי טעים מאוד. מאהבה זו של סבא וסבתא נולדה אמי רחל בתם הבכורה בשנת 1940.

אלו היו ימים קשים – ימי מלחמת העולם השנייה. סבא וסבתא נאלצו לנטוש את ביתם ולברוח ולגור ביער. סבא היה רוכב עם אופניים כל יום לכיוון העיר כי היה חייב לעבוד במחנות עבודה של הנאצים. זאת הייתה תקופה מאוד קשה לסבתא שהייתה עם תינוקת וגם נאלצה ללדת ביער את אחיה של אימי. כשהסתיימה המלחמה וחזרו לביתם ראו שהבית נהרס לגמרי, עד הטפחות בזמן המלחמה על ידי הפגזות של מטוסי קרב.

סבא וסבתא ושני ילדיהם נאלצו לחזור לרובע היהודי ולהתגורר שם, וכבר התחילו לחשוב על עלייה לארץ ישראל.

בנקודה זו חשוב לי לספר את הזיכרונות מפיה של סבתא. סבתא סיפרה שהחיים לצד השכנים הערבים היו ממש טובים, יחסי שכנות ועזרה הדדית לאורך מרבית השנים, עד הפרעות שיחס הערבים אל היהודים השתנה מקצה לקצה. המקרה המזעזע והמחריד שקרה להם ששכן ערבי שעד הפרעות היה ביחסים טובים, רצח שכן יהודי.

המשפחה עלתה לארץ מטעמי ציונות על ידי עזרה של פעילים יהודיים שעזרו להם להגיע לארץ. משפחתה של סבתא, עלתה לארץ באונייה שנקראה "הרצל". סבתא הייתה בהריון בזמן העלייה לארץ. לימים קראה לבן שנולד הרצל על שם האונייה. לצערנו הרב הרצל נהרג במלחמת ההתשה.

המשפחה הגיעה לארץ ונקלטה במחנה ישראל שבלוד (מעברה).

אמי רחל

החיים במחנה ישראל היו מאוד מאכזבים. הייתה ציפייה ותקווה שהחיים בארץ ישראל יהיו יותר טובים. סבי התקשה למצוא עבודה ראויה אבל בכל זאת עבד בכל עבודה ופרנס את הבית. אמי סיפרה שאהבה את השעות שהייתה הולכת יחד עם אביה לקטוף תירסים, סברסים ולהביא לכל המשפחה לארוחת ערב. אימי למדה בבית ספר של מחנה ישראל אבל נאלצה ללמוד רק עד כיתה ז'. הדבר היה מאוד עצוב וקשה שנאלצה להפסיק ללמוד. הסיבה לכך הייתה שאביה ביקש שתתחיל לעבוד ותעזור בפרנסת המשפחה, מכיוון שהייתה הבת הבכורה ולא הייתה ברירה אחרת. אמי עבדה בתל אביב כמטפלת במשפחה אמידה.

לאחר כמה שנים באחת הנסיעות הכירה בחור נחמד שלימים היה אבי – חיים טייב, הם נישאו לאחר שנתיים בחתונה צנועה.

נורית (אני)

אני נולדתי בצריף של הורי שבמחנה ישראל בשנת 1957. שנה לאחר מכן הורי הצליחו לקנות דירה בבת ים. למשפחה הצטרפו עוד שתי אחיות ושני אחים. הילדות שלנו הייתה מאוד טובה ורגועה שכן אבא שלי עבד קשה והשתכר בכבוד. אני למדתי בבית ספר תחכמוני ובתיכון בית וגן בבת ים. בסמינר תלפיות בתל אביב למדתי הוראה.

נישאתי בגיל יחסית צעיר לאהבת נעוריי, שנה לאחר מכן נולדה בת יפיפייה סיגל – אימא של עידו שיושב לפני. נולדו לי עוד שתי בנות: חלי ושירה. משפחה שאני מאוד גאה בה וגורמת לי לנחת ולאושר גדול.

אני עבדתי כמורה מחנכת 30 שנה בבית ספר ירושלים בבת ים. מאוד אהבתי, נהניתי והרגשתי סיפוק רב להיות מורה בישראל.

בתי הבכורה סיגל

סיגל בתי הבכורה נולדה בשנת 1977 ילדה תכולת עיניים, מקסימה, חכמה. סיגל למדה בבית ספר יסודי יד מרדכי ותיכון חשמונאים. סיימה בהצטיינות תואר שני בהנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת תל אביב. שם הכירה את בעלה (אבא של עידו), עמית.

סיגל ועמית נישאו בשנת 2003 בחתונה שמחה ומפוארת בתחילת הנישואים התגוררו בתל אביב ושם בשנת 2005 נולד הנסיך, הנכד הראשון שלי – עידו בלומשטיין.

נכדי הבכור עידו

עידו ילד אינטליגנט, חכם מאוד, רחב אופקים ורגיש. עידו למד בבית ספר שמיר בחולון וכעת בתיכון איילון.

כעת נחזור לתמונה, בתמונה רואים את סבתא שלי יפה ואת הנכד שלי עידו. המפגש היה מאוד מרגש והאושר היה גדול. את זה רואים במיוחד בפניה של סבתא שלי המחייכות והקורנות. אני חייבת לציין שהשמחה הייתה מלווה בעצב עמוק שכן אימא שלי נפטרה וחסרה מאוד במפגש הבן דורי הזה. אני רוצה להוסיף על התמונה כמה סבתא שלי הייתה מטופחת עם שרשרת פנינים, עם צעיף פרחוני ופרחים מסביב. סבתא שלי הייתה חזקה ואצילית, המשיכה את החיים ונתנה לכל המשפחה כוח להמשיך למרות המשברים.

עידו בתמונה ילד חייכן עם המון הבעה והבנה, כאילו מבין את העניין שזהו רגע היסטורי.

הזוית האישית

עידו בלומשטיין: מאוד נהנתי לעבוד עם סבתא, זה חיזק את הקשר שלנו שגם ככה מאוד טוב. גיליתי דברים על עבר משפחתי שאני חושב שלא הייתי מגלה בשום סיטואציה אחרת. זה היה הרבה יותר מהנה מאשר עבודת השורשים.

מילון

"מה נונדוק אל חסרה" (ma nunduk el hasra)
תרגום חופשי- שאני לא אטעם את החוסר שלך. בדר"כ אמהות אומרות את זה לילדיהם.

ציטוטים

”בעזרת העבודה שעשינו יחד הגעתי למקומות מאוד טובים. ראיתי שהילדות שלי ממש מתחברת עם ההווה...“