מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תחנות בחיי מרים לוי

מרים לוי
מרים בהצגה על העלייה שלה לארץ
עולים לירושלים

קוראים לי מרים לוי ונולדתי בעיר ג'יבלה שבתימן בשנת- 1939. מצד אמא, שם המשפחה: תירם, ומצד אבי: ג'יבלי. העיר ג'יבלה ממוקמת בחלק הצפוני, הפנימי של תימן. לפני עליית יהודי- תימן לארץ, גרו בה כמה אלפי יהודים. בניגוד לרוב המחוזות בתימן שבהם נאסר על יהודים להחזיק בבעלותם קרקעות, בג'יבלה הורשו היהודים להחזיק בקרקעות ולפתח בהם חקלאות. ובאמת רוב היהודים בג'יבלה התפרנסו מגידולים חקלאיים ומצאן. במבצע "מרבד הקסמים" עלו רוב יהודי ג'יבלה לארץ ורובם התיישבו בעיר- חדרה ובסביבותיה: גאולי-תימן, אליכין ואלישיב.

ג'יבלה- תימןהעלייה לארץ- ישראל

אני רוצה לספר על העלייה שלנו לארץ-ישראל. אני זוכרת כשהיינו במחנה מעבר באוהלים, ופתאום באה הרוח, והעיפה את האוהל – לא אשכח זאת. בסוף שנת 1950 ובתחילת 1951 קבע מנגנון הקליטה עיקרון, שעל כל משפחת עולים שאינה יכולה להסתדר בכוחות עצמה ובראשה עומד אדם עד גיל 45, לצאת ממחנה העולים ולעבור למעברה, אלא אם כן קיימות סיבות בריאות או אחרות, המעכבות את המעבר הזה. וכך עברנו ממחנה האוהלים למעברה בראש- העין. יחד עם זרם העולים הכללי הופנו למעברות גם משפחות שראשיהן היו מוגבלים בכושר עבודתם. אמי לא הייתה בריאה, היא אושפזה בבית-החולים: "מחנה ישראל", ואני הייתי כל הזמן במוסדות ובפנימיות עם ילדים אחרים, כי אמי נפטרה, ולא זכינו לבית עם אמא. אני זוכרת שהייתה אז גם תקופת הצנע, הייתה זו תקופת של קיצוב וצנע, וכל התושבים הוצמדו לחנויות המכולת והאיטליזים לפי בחירתם, באמצעות 'פנקסי מנות'. האנשים שגרו במעברות היו העולים שלא עלה בידם להיקלט בכוחות עצמם. היו אנשים שנקלטו בארץ ביוזמתם בעזרת קרובים וידידים, אך לנו לא היה מי שיעזור לנו. המעברות שימשו מקלט לאותו ציבור של עולים שלא היו לו הנתונים שהוזכרו. היו עולים שהגיעו למעברה, אך בהיותם בעלי יוזמה ותושייה הם מצאו דרך לצאת מהמעברה במהירות ולהיקלט ביישובים הקיימים. אמי הייתה חולה ולא היה לנו לאן ללכת. אנחנו היינו במעברה שבראש-העין. התנאים הפיזיים במעברה היו קשים ביותר – צפיפות, מחסור במתקנים סניטארים, אולמי-שינה לעשרות אנשים ומזון דל, שהוכן במטבחים מרכזיים. היינו מנותקים מהארץ ומאוכלוסיה. נאסר עלינו לחפש עבודה מחוץ למעברה כל עוד היינו בה. עקב זאת ישבנו חודשים באפס מעשה, מדוכאים ומתוסכלים, חסרי אונים ותלויים בפקידים, שעמם באנו במגע יום-יומי בצד יחידות המגורים ה'קלות' הוקמו צריפי עץ, שרוכזו בהם השירותים במקום : גני-ילדים, בתי-תינוקות, בתי-ספר, מרפאה, צרכניה, לשכת-עבודה, בית-כנסת ועוד. ראשוני העולים במעברות התגוררו באוהלים. לכל משפחה ניתן אוהל, לפעמים אוהל אחד לשתי משפחות. לאחר מכן באו הבדונים, הפחונים והצריפונים. מבני המגורים לא חוברו בשנים הראשונות לרשתות המים והחשמל. המים למעברה כולה סופקו בכמה ברזים, לעתים באיכות ירודה, שלא היתה ראויה לשתייה אלא לאחר הרתחה, לעתים היו הפסקות באספקת מים. במבנים לא היה מקום לשירותים ולכןהוקמו מקלחות ובתי-שימוש ציבוריים שהועמדו לרשות התושבים.

במעברה
אוהלים במעברה

המעבר לבני- ברק

כשהייתי בת- 13 עברנו לבני- ברק, שם למדתי תפירה. אחר- כך הייתי ילדת- חוץ בקיבוץ סעד. אני זוכרת שיום אחד יצאנו לטיול ובעלי (אז עוד לא ידעתי שהוא יהיה בעלי) אז הוא היה גר בעיר- רחובות ועבד שם, והמנהל שלו אמר לו: "אם אתה עושה לי עבודה בבניין, אני מכיר לך בחורה טובה". ובאמת כשיצאנו לטיול הוא הכיר בינינו- לא יודעת איך הכירו גם אותי וגם אותו והמנהל עשה את השידוך הזה, ממש השגחת- הבורא. התחתנו והיה לנו בית יפה ברחובות. אני מאד אוהבת טבע וגרנו ליד הטבע, כך שלא עבדתי עם ילדים, אלא עבדתי תמיד בטבע. גרנו- 30 שנה ברחובות חיים טובים ומאושרים.

עולים לירושלים

יום אחד בעלי בא אלי ואמר לי: "אני רוצה לעבור לבני- ברק". אמרתי לו: "לא אדוני, אם אני עוברת מהבית הזה – זה רק לירושלים". הייתה לנו תמיד ערגה וכיסופים לירושלים. כשעברנו לירושלים, הייתי בערך בת- 54. בהתחלה גרנו בשכונה של תימנים ואחר-כך עברנו לשכונת: "קריית משה". בירושלים עבדתי במעון וגם הייתי גננת בגן פרטי. אני כיום נהנית מכל רגע ואף פעם לא משעמם לי. אני קוראת, מתקנת, מטפלת בעציצים, אני לא יודעת מה זה שעמום, אני תמיד מעסיקה את עצמי. אני מתפללת כל יום וותיקין עם בורא עולם ובימי "היורצייט" של הורי, אני עולה לקברם, רוחצת את המצבות, מדליקה נרות לעילוי נשמתם ואומרת פרק קי"ט שבתהילים, אותיות 'נשמה' והשם של הנפטר. אבי- יוסף חיים, קבור בתל- מונד ואמי – שולמית סלמה, קבורה בפתח- תקווה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר עטרת רחל בירושלים.

מרים לוי בתכנית הקשר הרב דורי

מילון

ילדי חוץ
ילדי חוץ הוא כינוי לילדים שלא היו מבני- הקיבוץ והצטרפו לקיבוצים שבהם הוסדרה לינה משותפת או חברת- ילדים ומסגרת חינוכית מופרדת ועצמאית מהחברה הבוגרת, כדוגמת מוסדות החינוך של הקיבוץ המאוחד. בהיעדר משפחה ביולוגית בסביבה, הוצמדה לילד "משפחה מאמצת" מתושבי הקיבוץ. ההורים ששלחו את הילדים ללמוד בקיבוץ מסיבות אידאולוגיות וחינוכיות, עשו זאת מתוך מחשבה שזה החינוך הטוב ביותר עבור ילדיהם. מרביתם התקשו בגידול ילדיהם בשל התמודדות עם שכול או היעדרות של אחד ההורים. בהמשך, חלק מהילדים הגיעו ממשפחות במשבר שהתקשו במסגרות העירוניות. ובעיקר נשלחו ילדים שהוגדרו כבעלי יכולת, אך התקשו להסתגל וחוו בעיות אישיות שונות, ולא נמצאה עבורם מסגרת חינוכית מתאימה בעיר. ויקיפדיה

ציטוטים

”אני רוצה להעביר מסר לכולם- "שערי דמעות לא הולכות לחינם"“