מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

"תזכרי ערב זה כל חייך", 1948, בחצות הלילה

שרה צבן עם התלמידות
שרה מברכת
העליה מאירן לישראל

חיי בארץ ישראל

שרה צבר (לבית בצלאל)

עליתי בגיל שנה וחצי עם אמי מאירן. בעליה בלתי ליגאלית מכיוון שערי הארץ היו סגורים בפני ליהודים לעליה, עלינו דרך עירק סוריה לבנון לארץ ישראל. את פנינו קיבלו בארץ פעילי העליה הארץ הישראלים, את סיפור עליתי אספר בהמשך..

היום אני נשואה לבעלי שלמה צבר שהוא יליד הארץ ולנו שלושה ילדים: גיל הבכור ,ירון השני וחגית השלישית. אנו גרים בשכונת יד אליהו בתל-אביב.

אספר מספר פרטים וזיכרונות מתולדות חיי.

זיכרונות משנת 1948 – קום המדינה

בלילה כ"ט 1948, בחצות הלילה, שמענו ברחוב ליד ביתנו צעקות. שכן שלנו שעבד בנמל ת"א חזר מעבודתו והעיר את כל הרחוב בצעקותיו והכריז: "קומו! הכריזו על הקמת המדינה באו"ם ויש שמחה וריקודים במוגרבי!" הורי וגם אנחנו הילדים הקטנים התעוררנו מקריאת השמחה שלו.

פתאום אומרת אמא לאבא: "אני הולכת עם שרה למוגרבי ואתה תשמור על הקטנים" ענה לא אבא :"אוי לנו! עכשיו הערבים ייצאו לקראתנו במלחמה,ומה יש לנו לשמוח?"

אמא הלבישה אותי במעיל וכובע חם כי זכור לי שזה היה בלילה קר במיוחד, ויחד צעדנו ברגל מביתנו ברחוב שיבת ציון בשכונת שפירא לכיכר מוגרבי. בדרך הסבירה לי אמא מהי משמעותה של מדינה ליהודים לאחר מאבק כה ארוך, וסיפרה גם על סבל עמנו בשואה, אמא הדגישה במילים אלה: "תזכרי ערב זה כל חייך"

כילדה קטנה זה נחרט בזיכרוני לאורך כל הדרך היו צעירים ומבוגרים רבים שצעדו , שרו ורקדו. במיוחד היו מעגלים גדולים בכיכר "מוגרבי" ובכיכר אלנבי, והקהל זרם אל שפת הים. האנשים רקדו והלהיבו את כולם בקריאות : "מדינה עברית! מדינה חופשית!" זוכרת אני את הקהל הנרגש. חזרנו כמעט לפנות בוקר הביתה.

למחרת , בבית הספר , שוחח המחנך שלנו על הכרזת המדינה ועל הקשיים שיעמדו בדרכנו. במהרה האווירה בארץ השתנתה, וראינו יום יום איך מגייסים את כל הצעירים, וגם את שכנינו שהיו באצ"ל ובהגנה.

אווירת מלחמה הייתה באוויר. את אבא לא גייסו כי היה נכה ביד שמאל , וכן כי היו לו שלושה ילדים קטנים ואשה הרה. הערבים החלו בהתקפות על שכונת הדרום של ת"א: שכונת התקווה , שכונת שפירא, שבזי וכן על השכונות שגבלו עם יפו: אבו כביר, כפר סלמה ומנשיה. מכל הכפרים השכנים ירו וצלפו עלינו. אנו גרנו בשכונת שפירא הגובלת באבו כביר. בלילות שמענו את צעקותיהם של הנפגעים והיריות פגעו בביתנו ובצריפינו .היינו ישנים על הריצפה ומתחת למיטות . והורינו ישבו לידנו סוככו עלינו. באחד הלילות חדרו קליעים לביתנו. הילדים החלו לבכות ואני פחדתי מאוד. אמא הצמידה אותי אליה להרגיעני. הפסקנו ללכת לבית הספר כי שיכנו בו את פליטי שכונות הדרום, וחלקם עקרו מביתם גם אל מרתפים וחדרי כביסה בצפון ת"א. סיבלם היה רב . ביניהם היו קרובי ודודי. אמא למרות המצב, ניסתה לעודדם לתמוך בהם. אני שמחתי שלפחות אנו נאלצנו לעזוב את הביתה, שכן ביתנו שכן צפונית לשכונה. שמענו על המלחמה, על הקורבנות ועל זירות הקרב הרחוקות.

ביום ה' באייר הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה

על אף הקרבות סביבנו. השמחה הייתה מהולה בעצב ובדאגה לבאות. מדינות ערב הצטרפו אל ערבי הארץ,כדי לעזור להם במלחמה ולזרוק אותנו לים . הם היו מצוידים בנשק ובצבא סדיר , והחלו לפלוש אל המדינה הצעירה .לצבא המצרי היה חיל אויר גדול וסדיר , ובמטוסיו החל לפגוע בכל מה שעלה בידו. עיקר מטרתו היה לפגוע היה בעיקר בעיר ת"א. בלילות, כשנשמעה אזעקה , נשמעו המטוסים שלהם. המקלט היה בנין בן שתי קומות, בו גרו שכנינו , אליו רצנו. אלה היו רגעים קשים : לקום מהמיטה ולרוץ עם אחיי הקטנים , עיקר דאגתי היה לאמא שהייתה בהריון שחלילה לא יקרה לה משהו .הצפירות היו מפחידות מאוד. בהפצצה של המצרים על התחנה המרכזית ועל הרחובות הסמוכים אליה, נפגעו בתיהם של שכנינו . הרבה הרוגים היו באותו יום ובניהם אמא של תלמידה מבית ספרי. האווירה הייתה קשה יותר לאחר ההפצצות , וכמעט לא יצאנו מפתח הבית. שסביבנו. שמענו על שכנים ומכרים שנפלו בחזיתות הרחקות, הייתה זו שנה קשה והמלחמה נתנה את אותותיה בכולם. אני חושבת שהתבגרתי והפכתי לילדה רצינית יותר בשנה הזו.

למרות צבאנו הקטן, התבגרנו על ערביי הארץ ועל שבע המדינות הפולשות. הייתה פגישת הערבים עם שליחי המדינה ברודוס . ושם הכריזו על שביתת נשק. השקט חזר לארצנו עם כל הבעיות של מדינה צעירה וחדשה וקולטת עליה . בכל שנה ביום העצמאות חוזרת אני במחשבותיי אל שנה זו .הרבה מלחמות היו מאז עם ערביי הארץ שעד היום ממאנים להכיר בקיומנו ובכל פעם אנו מושיטים יד לשלום והם מסרבים. אני תקווה שעוד בחיי אזכה לשלום המיוחל.

סיפור עלייתי

עליתי כתינוקת עם אימי בשנת 1936,העלייה לארץ בשנות ה-30 הייתה בלתי לגאלית ולכן סבי הגדולים סבא רבא ראובן בצלאל וסבא רבא משיח בן דוד בצלאל, עלו בשנות 1930, והבטיחו לעצמם להעלות את שבט משפחת בצלאל.

סבא ראובן עלה בשנת 1930.לאחר מכן עלה סבי אבא של אבי, אהרון בצלאל בשנת  1935 ולאחר מכן עלה אבי יצחק בצלאל. כאן מתחיל סיפור עליתי לארץ לעיר ירושלים. כידוע העלייה לארץ הייתה בלתי לגאלית, ולכן עלו בקבוצות קטנות.

אבא עלה לארץ בתחילת 1935 , והשאיר את אמא אצל אימו כשהיא בהריון וילדה קטנה. הוא עלה מהעיר משהד לירושלים לבית סבו. העלייה לארץ עם שתי תינוקות, ומעט כסף הייתה כמעט בלתי אפשרית ובעצת חמותה החליטה אמא להשאיר את בתה אסתר עם חמותה שהבטיחה לעלות ארצה מיד אחריה.

היא צררה צרור בגדים , מעט כסף ותינוקת בת שנה (אני) בזרועותיה, ויצא לדרכה להתאחד עם בעלה. לאמא היה דוד (האח של אביה – יצחק אהרוני ז"ל) שהיה פעיל עליה , בעזרתו יצאה לדרך עם קבוצת עולים אפנגיסטאן. הדרך ארכה יותר מחודש ימים, התחנה הראשונה הייתה העיר בגדאד שבעיראק , ושם חנו כשבוע ימים. המלווה הגוי שנצמד לקבוצת העולים הקל לאמא את הדרך הקשה עם התינוקת .

קטעים רבים רכבו על חמורים ובקטעים אחרים נסעו באוטובוסים. אמא סיפרה שאכלו פיתות עם תמרים ולעיתים חלב, למזלה הייתה עם קבוצת עולים אפגנים, שהיו אנשים טובים ועזרו לה לאורך כל הדרך להתמודד עם הקשיים השונים.

מבגדאד נסעו לדמשק בסוריה והסיפור הקשה חזר על עצמו, מעט אוכל מקומות לינה נידחים כמו אורוות, מידי פעם היה דודה, פעיל העלייה, מופיע ומעודד אותה ושומר על הגוי המלווה שלהם .

בדמשק חנו תקופה ארוכה יותר (כמעט שבועיים) ומשם נסעו ללבנון , לנמל בירות , שם שהו כשבוע המלווה השיג להם סירה , הוא מסרם לידי בעל הסירה הערבי שתפקידו היה להעבירם את הגבול לפלשתינה , כמובן שהמעבר מלבנון לפלשתינה וכרוך בסכנות רבות, מפני הערבים המלשינים ובשקט , כמו בשיר "חרש חרש לאדמת מולדת" הגיעו הם בסירה הרעועה לראש הנקרה. תודה לאל!

בראש הנקרה קיבלו את פניהם פעילי העלייה הארץ ישראלים שביניהם לדברי אמא, היה יגאל אלון ז"ל,שנסך בהם בטחון , העניק להם יחס חם , והביאם למקום מבטחים , ללינת הלילה הראשון בקיבוץ ראש הנקרה . בבוקר העירם לקראת הנסיעה לירושלים.

זה היה בערב סוכות , כאשר הגיעו מוניות ערביות לאסוף את העולים ולהביאם לירושלים.  הקבוצה חולקה בין המוניות ונשלחה לדרך הלא ידועה. בהגיעם לירושלים , בסמוך לערב החג וטרום הדלקת הנרות , השאירם הנהג הערבי במרכז שכונת הבוכרים ואמר להם ללכת לבית הכנסת, שם קרוביהם יקבלו את פניהם.

כך היה. אבא ודודתי (אחות אימי) קיבלו את פניה בשמחה רבה והתרגשות לראותה עם תינוקת בידיה והכניסוה ישר לסוכה שם חגגו יחדיו את ערב חג הסוכות. סבא רבה ראובן בצלאל ז"ל, שגר בירושלים הזמין את אמא , אבא והתינוקת שזאת אני לגור אצלו עד שיסתדרו וימצאו  את מקומם. אפשר היה למלא ספר שלם על עלייתה של אמא .

 

החיים בירושלים:

תחילת הדרך בירושלים לא הייתה קלה ,  המגורים אצל סבא רבה היו קשים , בתנאי צפיפות לזוג עם תינוקת בביתו של אדם מבוגר אך מקסים וטוב לב. אבא עבד בעבודות דחק ועסק מעט בבניה, כאשר אמא נשארה בבית לטפל בבית המשפחה ובבתם. למרות הכל אמא הייתה מרוצה כי עזבה את בית חמותה והתאחדה עם בעלה , למרות הקושי בפרידה מבתה הבכורה שנשארה במשהד.

ירושלים של אז, שנת 1937 הייתה מקסימה ושבתה את ליבה של אמא , תמיד שמענו ממנה סיפורים על תקופה זו באהבה ובגעגועים. היא סיפרה על הביקורים בכותל ובעיר העתיקה, השוק במזרח העיר, תיאורים מדהימים על שכונת הבוכרים הסלעית , המוקפת עצי זית ונוף ירוק ויפה .

כמעט כל שבוע הלכה ברגל לעיר העתיקה ולכותל עם התינוקת בזרועותיה , שזו אני. בלוית חברה או קרובה לצידה. זה היה בשבילה אוצר שלם של חוויה וחרדת קודש. המגורים אצל סבא רבה התארכו לכ-3 שנים בתנאים קשים ובסופה של תקופה הוחלט שיעברו לת"א , העיר בה יש אפשרויות עבודה עבור אבא ויתכן שגם עבורה , בכדי שתעזור בפרנסת הבית.

עם מעט מטלטלים עברו יחד לגור בתל אביב.

השתתפתי השנה, תשע"ד בתכנית הקשר הרב דורי בבית הספר מודיעים, בתל אביב, ושמחה שניתנה לי ההזדמנות להעלות ולתעד את סיפורי .

שרה עם התלמידה

שרה מברכת במפגש סיום תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר מודיעים בתל אביב

 

 סיפורים נוספים של שרה צבר:

שרה צבר – סיפור חיים

חרוזים מעץ האקליפטוס

ההכנות לפסח וליל הסדר בבית הורי (בילדותי)

תשע"ד 2014

מילון

שכונת שפירא
שכונת שפּ‏ירא היא שכונה בדרום תל אביב, הקרויה על שמו של מאיר גצל שפירא, סוחר קרקעות ונדבן יהודי מדטרויט. השכונה נמצאת מדרום לתחנה המרכזית החדשה ודרך שלמה (סלמה) ותחומה על ידי דרך חיל השריון ונתיבי איילון ממזרח, דרך קיבוץ גלויות מדרום ושדרות הר ציון ממערב.

ציטוטים

”תזכרי ערב זה כל חייך“