מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תולעת ספרים

נכדתי שיר ואני
אני בגיל 4
אסור לבלוע ספרים

שמי מריאנה, נולדתי בשנת 1956 בעיר קטנה ששמה מונקץ' (מוקאצ'בו) במערב אוקראינה שהייתה אז חלק מברית המועצות, באזור יפה וירוק בהרי הקרפטים. הוריי היו ילדי השואה, אמי פאולינה גורודצקי (סבתא רבתא של שיר) נולדה בבסרביה (שהייתה אז חלק מרומניה) ואבי צבי (יבגני) שוברט נולד בפולין. המשפחות של הוריי "התגלגלו" אחרי המלחמה לאזור הזה ושם גדלו, התחנכו ,למדו והכירו. חיינו היו נוחים. הוריי, שהיו רופאים אהודים, גידלו אותי באהבה, עושר ויופי. הודות למקצועם ומעמדם בקהילה, האנטישמיות (שהרימה ראש בדרכים שונות) בחצר, ברחוב וגם בבית הספר לא פגעה בי קשות – פשוט ידעתי שאנחנו שונים.

כשאני הייתי בת 15 החלו הוריי לחלום את חלום ארץ ישראל, לא עבור עצמם, אלא רק עבור העתיד שלי. לפני שהחליטו לעזוב את הכול ולצאת למסע אל הלא נודע, הם שאלו אותי האם אני רוצה לנסוע לישראל. ידעתי מעט מאוד על ישראל, אך אמרתי "כן, רוצה". הדרך הייתה קשה ומלאת תלאות. הוריי פוטרו מהעבודה, חיינו בסביבה עוינת שראתה בנו בוגדים ואחרי סירובים חוזרים לבקשה, רק כעבור יותר משנה וחצי קיבלנו את ההיתר לנסוע לישראל.

כל חיי אני מודה להוריי על הצד האמיץ שחייב אותם להתחיל לבנות חיים חדשים – שפה, עבודה, בית, תרבות, ורק מאוחר יותר הבנתי באמת כמה כוחות זה דרש מהם, האנשים שאיבדו את הכל בשואה ובנו את הכול מחדש וכעת עשו זאת שוב – הפעם רק עבורי. אני למדתי רפואה ויחד עם סבא של שיר, שהיה אהבת חיי, הקמנו משפחה והבאנו לעולם ארבע בנות שגדלו וממשיכות את השושלת.

פרט לאימא ואבא הכי בעולם, אהבתי ספרים והם תמיד היו החברים הכי טובים שלי. למדתי לקרוא מוקדם ועוד לפני גיל 5 הייתי הולכת לבד לספרית הילדים העירונית שהייתה קרובה לבית ומחליפה כל יום (ולעיתים יותר) את הספרים. ספרנית חמורת סבר שנענתה לבקשה של אימא לאפשר לי להגיע לבד (כי ההורים עבדו), אמנם הסכימה, אך לאחר זמן מה אמרה לי: "די להיום, אסור לבלוע ספרים". נבהלתי ואמרתי לה שאני לא בולעת ספרים, אני רק קוראת אותם והיא אמרה "תבואי עם אימא" ולא נתנה לי ספר נוסף… (היא חשבה שאני רק מדפדפת, רואה תמונות ולכן חוזרת שוב ושוב). חיכיתי בקוצר רוח לאימא שתחזור מהעבודה וסיפרתי לה בדמעות את כל מה שקרה. חשבתי שהספרנית באמת חושבת שאני מכניסה את הספרים לפה ופוחדת שאני אקלקל אותם… אימא חיבקה וליטפה, לקחה את ידי והלכנו לספריה. אימא דיברה עם הספרנית וגם עם המנהלת והכל הסתדר – השאלתי ספרים ככל רצוני, אבל הסיכום היה שכל פעם שאני מחזירה ספר, אספר לספרנית את תוכנו. שמחתי לעשות זאת והספרנית ואני הפכנו לחברות. אחרי זמן מה נגמרו הספרים לגילי וקיבלתי רשות לעבור למדפים של ספרים עבים יותר.

כאשר כבר למדתי בבית ספר (נדמה לי בכיתה ג' או ד') היה יום שבו המורה לא הגיעה והמורה המחליפה שאלה מי רוצה לספר איזה ספר הוא קורא. הרמתי את ידי ובמשך כל השיעור סיפרתי לכיתה את כל הספר האחרון שקראתי. כל ילדי הכיתה ישבו בשקט והקשיבו. אחרי זה ביקשו ממני לעשות זאת שוב לעיתים ואף "השאילו" אותי לפעמים לכיתות אחרות.

משפחת מזר המורחבת

הזוית האישית

מריאנה: התכנית מעניינת מאוד וחשובה לשמירת הזיכרונות והמסורות והעברתם בין הדורות. אני נהניתי מהמפגשים ובייחוד מהעבודה המשותפת עם נכדתי. שיר, שירוש האהובה שלי, היה כיף לכתוב ביחד. שאלת הרבה שאלות חשובות על העבר ועל המשפחה ואף המחזת את סיפור הילדות שסיפרתי ושתינו צחקנו. נעשה שוב דברים כאלה ורבים אחרים ביחד.

שיר: התכנית הזאת הייתה כיפית מאוד. נהניתי מאוד לדבר עם סבתא ולהבין את הילדות שלה. מאוד נהניתי לדבר איתה בזמן העבודה, אני חושבת שגם היא נהנתה. ממש אהבתי שעשינו צחוקים ואני מקווה שנעשה זאת שוב. סבתא, מאחלת שיהיה לך כיף ושתעשי את זה שוב עם האחים ובני הדודים שלי.

מילון

תולעת ספרים
כינוי למי שמרבה בקריאת ספרים

מוקצ'בו
מוקצ'בו (באוקראינית: Мукачево; בסלובקית: Mukačevo; בהונגרית: Munkács, מונקאץ'; בגרמנית: Munkatsch; ביידיש: מונקאטש, קרי "מונקאץ'") היא עיר הבירה של נפת מוקצ'בו במחוז זקרפטיה שבאוקראינה. אוכלוסיית העיר, שמנתה 86,061 נפש ב-2015, מורכבת מרוסינים, אוקראינים והונגרים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הספרנית אמרה לי: "די להיום, אסור לבלוע ספרים". נבהלתי ואמרתי לה שאני לא בולעת ספרים, אני רק קוראת אותם“