מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תולדות המשפחה

יותם וסבא בתהליך
אני ובן דודי פנחס
תולדות חיי

הסיפור של סבא של יותם – זאב {זפה} צוקרמן

נולדתי בשנת 1947בארץ  ישראל (פלסטין) תחת שלטון המנדט הבריטי. הורי אברהם וחנה צוקרמן עלו לארץ מפולין בשנת 1936, אמי חנה לבית קמרמן עלתה עם עלית הנוער לבית הספר החקלאי בן שמן. אבי אברהם צוקרמן  עלה בעזרת אחותו שהייתה כבר בארץ וקיבלה סרטיפיקט (רישיון עליה לארץ ישראל מטעם שלטונות המנדט הבריטי) שדאגה להביא את אחיה הקטן.

לאבי היו חברים בבן שמן מתנועת הנוער גורדוניה בפולין. אבי היה בא לסופי שבוע לבקר את חבריו בבן שמן וכך הוא הכיר את אמי. לאחר שהקבוצה סיימה את לימודיה נוצר גרעין התיישבותי ואבי הצטרף לגרעין שהלך להכשרה בדגניה א'. מדגניה הגרעין הקים בעמק בית שאן את קבוצת אבוקה (הקיבוץ התפרק לאחר זמן קצר).

כשפרצה מלחמת העולם השנייה אבי הצטרף לבריגדה היהודית שלחמה באירופה במסגרת הצבא הבריטי. במהלך מלחמת העולם השנייה כל משפחתה של אמי לא שרדה את השואה. במשפחתו של אבי, כשפרצה מלחמת העולם השנייה היו 5 אחים ואחיות, אבי ואחותו היו בארץ. בלודז' אשר בפולין נשארו שני אחים ואחות. אח אחד ברח לרוסיה והצטרף לצבא האדום, אח אחד הובל לאושוויץ  ושרד מאחר וניגן על כינור בתזמורת, אשתו ושני בניו לא שרדו, האחות קלרה לא שרדה.

לאחר מלחמת העולם השנייה משפחתו של אבי התאחדה בארץ ישראל.

באחד החופשים של אבי לפני המעבר לאירופה אמי ואבי התחתנו.

לאחר שחרורו של אבי מהצבא הבריטי הוא הצטרף לשורות ההגנה ולאחר מכן צורף לצבא ההגנה לישראל (צה"ל) לחייל התותחנים ונלחם במהלך מלחמת השחרור בגזרות שונות בעיקר באזור פרוזדור ירושלים והגליל.

לאחר המלחמה אבי חזר הביתה, כשאני הייתי בן שנתיים גרנו בתל אביב ברחוב קטן בצריף של ארבע משפחות, לכל משפחה היה חדר אחד ומטבחון שירותים ומקלחת היו בחצר משותפים לכל המשפחות.

בשנות החמישים הראשונות הייתה תקופת צנע בארץ. כל משפחה קיבלה תלושי מזון שאיתם הלכה למכולת וקיבלה מוצרי מזון בסיסיים.

באותה תקופה היה מחסור גדול מאוד של מים לחקלאות בנגב והתחילו לבנות קו להעברת מים מהירקון לנגב, בן דודי פנחס (מאסטרו פנחס צוקרמן) ואני כילדים נרתמנו לחיפוש מים ביום שישי חם של קיץ, מצאנו טוריה והתחלנו לדפוק ליד ברז בחצר עד שנוצר פיצוץ ומים פרצו "בששון", כמובן שעד יום ראשון בבוקר לא היו מים לכל הצריף.

בשנת 1952 עברנו לשיכון "קריית שלום", המעבר התבצע על עגלה רתומה לסוס כאשר אמי ואני יושבים ליד העגלון ואבי רכב על אופניו.

בשנים הראשונות לא היה חשמל אבל הייתה לנו מקלחת ושירותים ומים זורמיםבדירה. תקופת הצנע נגמרה אבל מאחר ולא היה חשמל היה מקרר ששמר על המזון ע"י בלוק קרח שנמכר ע"י מוכר קרח שהוביל את הקרח עם עגלה וסוס, את בלוק הקרח הובלנו הביתה באמצעות תופסן מיוחד להובלת קרח, כך גם נמכרו לחם וחלב. החלב נמכר ישירות מכדי חלב לצנצנת שהובאה מהבית. מאחר ולא היה חשמל ולא גז הבישול נעשה על פרימוס ופתיליה שהופעלו על ידי נפט. בשנת 1955 השיכון חובר לרשת החשמל הארצית. "סבא, אם לא היה חשמל איך התרחצו ואיך עשו כביסה?" "היה פרימוס גדול, שעליו הניחו סיר גדול מאוד שבו הרתיחו מים, את המים החמים היו מעברים לאמבטיה מוסיפים קצת מים קרים מהברז וכך היה אפשר להתרחץ. כביסה, היו מעבירים את המים החמים מהסיר הגדול לתוך "פילה גדולה"  (גיגית גדולה) את הכביסה המלוכלכת היו משרים בפיילה משתמשים "בסבון כביסה" משפשפים את הכביסה על "קרש כביסה" וסוחטים ביד, כשהיה מחשיך הדליקו "עששית נפט" וכך היה לנו אור, אם היו רוצים הרבה אור היו מדליקים יותר מ"עששית נפט" אחת".

בשנת 1953 נולד אחי הקטן עמוס.

"בקריית שלום" התחלתי בית ספר יסודי והלכתי לתנועת נוער "התנועה המאוחדת" שהתאחדה יותר מאוחר עם "הנוער העובד" והפכה "לנוער העובד והלומד".

כינור זה כלי נגינה ששייך למשפחתו של אבי מזה דורות רבים, לכן ניסו שגם אני אלמד לנגן על כינור, אך ללא הצלחה, אבל האזנה למוסיקה קלאסית זה אחד הדברים החביבים עלי.

בשנת 1960 כחודש אחרי הבר מצווה עברנו לגבעתיים  הפעם כבר נזקקנו למשאית וסבלים. בגבעתיים סיימתי בית ספר יסודי ותיכון המשכתי להיות חבר בתנועת הנוער העובד והלומד בקן "בורכוב", במסגרת התנועה יצאנו לטיולים ומסעות רגליים ברחבי הארץ כך למדתי להכיר ולאהוב את הארץ ונופיה דרך הרגלים, מלבד זאת היו לי כמה חברים שלא הסתפקנו בטיולי התנועה ויצאנו לטייל ברחבי הארץ לבד, כשהגענו לכיתה י"ב הצטרפנו לגרעין נח"ל (נוער חלוצי לוחם) שהיה מיועד לחזק את קיבוץ משמר דוד, יחד עם הגרעין התגייסתי לצה"ל . בשנת 1965 השרות בנח"ל היה מחולק לשלושה חלקים:

א. טירונות  שנמשכה כחצי שנה

ב. שנה חקלאית מחולקת לשנים, חצי שנה במשק ותיק, הוצבנו לקבוצת כינרת וחצי שנה בהיאחזות נח"ל, הוצבנו בגרופית והיינו האחרונים שישבו שם כהיאחזות. אחרינו המקום התאזרח.

ג. שרות בגדוד 50 (הנח"ל המוצנח). שהיה שייך לחטיבת הצנחנים.

בשנת 1967 בחודש יוני פרצה מלחמת ששת הימים, במשך כשלושה שבועות הייתה בארץ תקופת כוננות גבוהה, מאחר והממשלה בראשותו של לוי אשכול לא ששה לצאת למלחמה, מלחמת ששת הימים פרצה בעקבות סגירת מייצרי טיראן עקב כך נחסמה הגישה הימית לנמל אילת, בנוסף לכך גאמל עבדול נאצר שליט מצרים דרש מכוחות האו"ם לפנות את מידבר סיני והכניס את כל צבאו למידבר סיני, לאחר שפרצה המלחמה נאצר שכנע את חוסן מלך ירדן להצטרף למלחמה.  אני נלחמתי במסגרת גדוד 50 כבשנו את המוצבים בצומת רפיח ומשם המשכנו עד קנטרה שעל גדות תעלת סואץ, זו הייתה הפעם הראשונה שלי תחת אש ואיבדתי חברים וחלק מחברי חזרו פצועים.

לאחר שחרורי מהצבא הצטרפתי יחד עם חברי מהגרעין לקיבוץ משמר דוד עבדתי ברפת ולאחר שנתיים עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לבית הורי.

כששוחררתי סופחתי לגדוד 66 השייך לחטיבת הצנחנים 55 הגדוד נלחם במלחמת ששת הימים על "גבעת התחמושת" בקרבות לשחרור ירושלים.

בחדש יוני 1969 נקראנו לשרות מילואים במהלך "מלחמת ההתשה".  על גדות תעלת סואץ שכבנו מדי לילה במארבים, ולילה אחד נתקלנו בחוליה שחדרה בשחייה ישר מולנו, התפתח קרב קצר מטווח קרוב שבמהלכו נפצעתי, פוניתי לבית החולים בבאר שבע ותהליך ההחלמה ערך כחצי שנה.

בבית החולים פגשתי את תמר ברמן ששרתה בסיני במהלך שרותה הצבאי ונפצעה בתאונת דרכים בדרך לחופשה בבית, ההכרות המעמיקה בינינו הייתה בבית קיי בנהריה (בית הבראה לפצועי צה"ל) ולאחר כשלוש שנים באנו בברית הנשואים.

במסגרת שיקום של משרד הביטחון עברתי קורס צילום קולנוע וטלוויזיה והתקבלתי לעבודה באולפני הרצליה, התחלתי כעוזר צלם בסרטים שונים וצלם בתוכניות טלוויזיה.

בשנת 1973 בחודש פברואר עברנו לגור בדירה שרכשנו ברעננה, באוקטובר של אותה שנה פרצה מלחמת "יום כיפור" גויסתי למילואים (לאחר הפציעה חזרתי לשרת בגדוד 66) נלחמנו במדבר סיני, המשימה הראשונה של הפלוגה שלי הייתה לשחרר את מוצב "בודפשט" שהיה מכותר ושלושה ניסיונות לשחררו לא הצליחו, עמדנו במשימה והדרך למוצב נפתחה, לאחר מכן הפלוגה סופחה לאוגדה של אברהם (ברן) אדן והוטלו עלינו משימות שונות אחת מהן הייתה להיכנס "לחווה הסינית" לחלץ את גדוד הצנחנים 890. המשכנו לחציית תעלת סואץ והגענו עד לעיר סואץ שם נערך קרב קשה מאוד ולצערנו נאלצנו להשאיר מאחורינו חברים שנפלו. לאחר חצי שנה שוחררנו מהמילואים כל אותה תקופה תמר רעייתי הייתה בהריון וכשבועיים לפני שחרורי נולדה ביתי הבכורה ענת (אמא של יותם).

לאחר השחרור ממלחמת יום כיפור התחלתי לעבוד כצלם בתעשייההאווירית במחלקת צילום והסרטה, צילמנו ניסויים שונים חלקם סודיים וטיסות שונות.

בקיץ 1974 נקראתי לשרות מילואים לתקופה של 60 יום, כל אותה תקופה אשתי וביתי הבכורה היו בבית הוריה של תמר בכפר מונאש, כשחזרתי מהמילואים, תמר אמרה לי שהיא מוכנה לחזור ולחיות במושב (מה שרציתי לעשות אחרי נישואינו) לאחר כחמש שנים  בשנת 1979 סימנו לבנות את ביתנו בכפר מונאש ועברנו לחיות במושב יחד עם שתי בנותינו נועה נולדה בשנת 1975 בסוף שנת 1979 נולד בני הקטן אברהם (אבי).

כאשר עברנו לחיות במושב המשכתי עוד כשנה לעבוד בתעשייה האווירית במחלקת צילום, והתחלתי לחשוב איך לפתח את המשק שהיה מבוסס עד אז על גידול של פרדסים בלבד. בהתחלה ניסיתי יחד עם עוד חבר מהמושב להקים משתלת הדרים, אך לאחר זמן מה נכשלנו, מאחר ומאוד רציתי לעסוק בחקלאות בניתי לול לגידול כ- 8000 עופות לפיטום ובניתי חממה לגידול פרחים, בחממה גידלנו גיפסנית ובשטחים פתוחים גידלנו דולפיניוםוליאטריס.

בשנת 1980 הוקם גדוד מילואים שהיה מורכב "מזקני הצנחנים"  שתפקידו היה להגן על החרמון (בעקבות לקחי מלחמת יום כיפור) אני צורפתי לגדוד זה.

בחודש יוני 1982 נקראתי ע"י צו שמונה למילואים ושוב למלחמה. מלחמת "שלום הגליל" (של"ג מלחמת לבנון ה1) מבצע של"ג מטרתו הייתה להרחיק את ארגוני המחבלים מגבול הצפון. למזלי במלחמה זו רק ישבנו ושמרנו על החרמון כול אחד מאחורי הסלע שלו, לאחר כחודש חזרתי הביתה.

בחודש אוקטובר 1980 קרה לנו אסון במשפחה כאשר עופר גיסי הצעיר שהיה נווט במסוק תקיפה מסוג "דיפנדר" (להטוטן) נתקלו בקו מתח גבוה באזור יער בן שמן, עד היום מדי שנה נערכת לזכרו  תחרות שחמט בבית הספר התיכון האזורי רופין, זו תחרות שפותחת את שנת התחרויות במחלקה להתיישבות במשרד החינוך.

למעלה מעשרים שנה עסקתי בחקלאות בגידול עופות, פרחים ופרדסים. כאשר הבנתי שמשק חקלאי קטן אינו מספיק רווחי ובכדי להגדילו נדרשו השקעות גדולות ובמקביל הבנתי שאף אחד מילדי לא התעסק בחקלאות, סגרתי את הלול, ואת ענף הפרחים.

בחודש אוקטובר שנת 2001 בתקופת החגים, נסענו אמי חנה ורעייתי תמר ואני לטיול שורשים בפולין.  שכרנו רכב וטילנו לבד. עברנו במחנות השמדה ועוד אתרים השייכים להיסטוריה היהודית בפולין. גולת הכותרת היתה להגיע לעיירות הולדתם של אמי ואבי.בכדי להגיע לסמבור עיירת הולדתה של אמי היה צורך לחצות את הגבול לאוקרינה, הגענו לסמבור ובעזרתו של תושב מקומי מצאנו את בית הוריה של אמי שנשאר כפי שאמי זכרה, היום חיות בו שלוש משפחות. לאחר מכן נסענו ליער הקרוב שבו נאמר לנו יש קבר אחים גדול של יהודי סמבור אשר ניספו בשואה כנראה שסבתי ודודתי קבורות שם, סבי מצד אמי נפטר ממחלה כאשר אמי היתה ילדה כבת שמונה. כאשר חזרנו לפולין עצרנו בדרך בין לובלין לקרקוב באופטוב עיירת הולדתו של אבי (משם המשפחה עברה ללודז') לא היתה לנו כתובת לכן רק עצרנו נשמנו את אויר האזור והמשכנו לקרקוב.

בילדותי אבי היה לוקח אותי מדי בוקר על אופניו לגן הילדים, תוך כדי רכיבה היה שורק יצירות קלאסיות בעיקר זכורה לי הסמפוניה ה – 9 של בטהובן, מאז ועד היום אני חובב של מוזיקה קלאסית, מאזין ומנצח על יצירות שלמות מול מערכת סטריאופונית בבית….ומחזיק במנוי לקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, מדי חודש אנו נוסעים להיכל התרבות בתל אביב.

מאז ימיו של יעקוב חודורוב "הגדול מכולם" אני אוהד "הפועל תל אביב" בכדורגל וכדורסל וחבר בעמותת האוהדים.

טיולים ברחבי הארץ עדיין מושכים אותי לטייל בכל הזדמנות, רק שהיום אני יותר מטייל בעזרתו האדיבה של הג'יפ גם טיולים רגליים לא מפחידים אותי….כמו כן מדי פעם מטיילים גם בחו"ל.

כיום חיים איתי במושב ביתי הבכורה ענת ומשפחתה ובני אבי ומשפחתו ומתפרנסים בכבוד מעבודות מחוץ למושב, בתי נועה חיה עם משפחתה בקיבוץ עין החורש.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי".

מילון

צנע
תקופת הצנע הייתה תקופה של חיים צנועים

ציטוטים

”סבא אמר: פעם לא היה כל מה שיש, אז תכבד את מה שאתה מקבל.“