מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

תולדות החיים של חיים

חיים, אורי וגאיה הקשר הרב דורי
דגל הדיו המפורסם
סיפורו של חיים עולה מפרו

מגישים: גאיה אורי וחיים
מורה: תהילה חדדאורית סויסה    
 
 תולדות "חיים": עלייה מדרום אמריקה/מאת אורי גאיה
חיים נולד בקראקאס שבוונצאולה בשנת 1933 ב – 29 במרס. כשהיה בן שלוש משפחתו עברה להתיישב בלימה שבפרו בשל צרכים דתיים, כי בוונצואלה לא היה רב וחסרו שירותים דתיים יהודים נרחבים. במשפחתו הקרובה של חיים היו שני הורים, אמא לנה ואבא שמואל ושני ילדים, חיים ואחותו הקטנה דבורה.
 
חיים מספר: "אמי הייתה בת של תלמיד חכם פולני שבשנות ה20 של המאה העשרים היגר עם משפחתו מפולין לפרנקפורט שבגרמניה, שם עברו את המשבר הכלכלי העולמי בשנים 1928 – 1930. אמי הייתה בת במשפחה עם 11 ילדים. אביה היה יועץ לענייני דת ותלמיד חכם קהילתי. אבי גדל בכפר בשם זדוסקבולה שליד לודז' בפולין. בשנות ה 30 אבי היגר לגרמניה בחיפוש אחר לעתיד טוב יותר. בגרמניה אבי הכיר את אמי, הם התחתנו והחליטו להגר לאמריקה, בניגוד לדעת המשפחה שהתנגדה לעזיבת אירופה. לאחר מכן התברר שההחלטה להגר לאמריקה הצילה את חייהם מהשואה באירופה. 
החיים בקהילה היהודית בלימה שבפרו היו נהדרים ונוחים. בתור נער, עזרתי לאבי בניהול ועבודה מעשית בעסקים שלו. הקהילה הייתה קטנה, בסך הכל 1000 משפחות, בסביבות ה4000 נפש. עד שנת 1957 גרתי בקהילה  היהודית בפרו וקיבלתי חינוך יסודי, תיכון ואוניברסיטאי, ונהייתי לרופא שיניים. חבריי היו מהקהילה היהודית וגם מקרב התלמידים במסגרת הלימודים.
 
חיינו בארץ לא יהודית, פרו, ומנהגי הדת שלנו היו מיוחדים ליהודים מכיוון שהחגים, למשל פסח, סוכות, ראש השנה ויום הכיפורים, היו ימים רגילים במדינה ולא היה חופש והכל התנהל כרגיל באוכלוסייה הלא יהודית: בית הספר, התנועה בכבישים, העבודה במשרדים הממשלתיים והפרטיים, הכל התנהל כמו ביום חול, אבל למרות זאת חגגנו את החגים היהודיים והלכנו לבית הכנסת במקום לבית ספר המקומי ובערב חגגנו בבית את הסעודות היהודיות המסורתיות. בבית אמי  שמרה על מטבח כשר, לכן הרבה מאכלים פרואנים לא נכנסו הביתה: פירות ים ובשר שאינו כשר לפי הדת היהודית. בנוסף לכך בבית שמרנו על הפרדה בין מאכלים חלביים למאכלים בשריים. היו גם מאכלים פרואנים שבאירופה לא היו קיימים: יוקה (תפוחי אדמה מתוקים), פלטנוס (סוגי בננות שלא היו באירופה), אננס ומאכלים מטוגנים שלא היה נהוג לאכול באירופה. כשהיה ילד קטן התרחשה השואה באירופה ולא ידעו עליה כל כך הרבה מכיוון שלא היה אפשר להעביר מכתבים.
 
כשהייתי בן 15 הוקמה מדינת ישראל, וזה היה אירוע מרגש מאוד שחגגנו אותו בשמחה. זו הייתה הפעם הראשונה שהרשו לנו להניף את דגל ישראל בכניסת בניין הקהילה. בלימה הייתי חניך ומדריך בתנועת הנוער היהודי בית"ר.
 
עליתי לישראל במסגרת תנועת הנוער, למשק משלט, בספינה ששמה תיאודור הרצל. הספינה הפליגה מנפולי שבאיטליה, לשם הפלגתי באנייה מבואנוס איירס שבארגנטינה.
 
בארץ התיישבתי בקיבוץ מבואות בית"ר, שהיה ממוקם על הגבול עם ממלכת ירדן. במבואות בית"ר עבדתי חלק מהזמן כרופא שיניים וחלק מהזמן בלול עופות ובפרדסים. בצבא שירתי כרופא שיניים חטיבתי בחטיבת גולני.
 
את אשתי ציפורה הכרתי במבואות בית"ר, בכניסה לחדר האוכל המשותף של כל החברים. ישבנו זה ליד זו והתחלנו לשוחח, חיבבנו אחד את השנייה, נהפכנו  לחברים וכעבור כמה חודשים החלטנו להתחתן ומאז אנו חיים באושר וביושר כבר 57 שנה. התחתנו במבואות בית"ר, ושם גם נולדה בתנו הראשונה. בסיום השירות הצבאי עברנו להתגורר בירושלים והצטרפתי לפקולטה לרפואת שיניים של האוניברסיטה העברית הדסה ירושלים.
 
משנת 1990 עד 2000 ניהלתי את המחלקה לרפואת שיניים במרכז הרפואי אסף הרופא ליד צריפין. החל משנת 2000 עבדתי כמנהל וכיועץ לרפואת שיניים במוסד יד שרה ובשנת 2007 פרשתי לגמלאות.
 
בסיום 35 שנות עבודה באוניברסיטה עברנו להתגורר במושב ניר צבי, שם אנו גרים כיום, על יד בננו שמואל ואשתו אלה ושלושת בניהם איתי ליאת ואורי. היו לנו שלושה ילדים: הבת הבכורה, רותי, שנפטרה בגיל צעיר ממחלה ממארת, ושני בנים, סמי ויואב, שהם בריאים ושלמים, שניהם נשואים עם 3 ילדים לכל אחד: לסמי ואשתו אלה, שגרים בניר צבי יש 2 בנים ובת (אורי, ליאת ואיתי). ליואב הבן הצעיר הנשוי לרונית, גרים במבשרת ציון, יש גם 3 ילדים, שני בנים ובת (סתיו, רותם ואלון).
 
כיום אני בפנסיה, עוסק בכתיבת מאמרים מדעיים ובכתיבת האוטוביוגרפיה שלי בעברית (האוטוביוגרפיה שלי כבר יצאה בספרדית), מתעמל בחדר כושר ועובד בגינה שלי.
 
סיפורים מהשירות הצבאי: סיפורו של טרמפיסט

 

בזמן שירותי הסדיר בצה"ל השתחררתי בימי חמישי באזור מחנה פילון (על יד ראש פינה) ועל מנת להגיע הביתה הייתי חייב לנסוע בטרמפים או בתחבורה ציבורית עד הבית במבואות בית"ר שנמצא באזור ירושלים, מרחק של בערך 200 ק"מ. המסלול התחיל בראש פינה לכיוון צפת, משם לחיפה (בדרך כלל בטרמפים), מחיפה לעלות לרכבת לתל אביב ומתל אביב להשיג את הטנדר של המשק מבואות בית"ר הביתה. המסע כולו היה לוקח בין 3-5 שעות, הכל על מנת להגיע הביתה ולבלות וליהנות בסוף השבוע בקרב משפחתי: אשתי ציפורה ובתי הקטנה רותי, לבלות וליהנות.
 
דגל הדיו ודגל מחנה הקיץ
בקיץ 1948 נסעתי למחנה נופש של תנועת הנוער בית"ר בלימה. בפתיחה החגיגית של המחנה הרימו את דגלי פרו וישראל על תורן במרכז המחנה. בזמן הטקס נתקע חבל הדגלים ולא הצליחו להעלות את הדגלים לפסגת התורן. ביקשו ממני בתור ספורטאי ידוע לטפס על התורן לשחרר את החבל. לאחר שירדתי מהתורן סיפר לי חבר שצילם אותי בראש התורן אבל מכיוון שפעם היו מצלמות שהיה צריך לפתח את התמונות ולראות אם התמונה הצליחה, היה צריך לחכות לתמונה. אחרי כמה ימים הגיעה התמונה והוכנסה לאלבום בבית. כעבור כמה שבועות קראנו בעיתון מעשה שקרה 25,000 ק"מ מלימה, המעשה על דגל הדיו. בישראל במלחמת השחרור, יחידה של צה"ל בפיקוד הדרום קיבלה משימה לשחרר את אילת (אז לא קראו לה אילת אלא אום רשרש). בסיום המשימה המוצלחת היו צריכים להניף את דגל ישראל אך לא היה להם דגל או תורן, לכן השתמשו בבד לבן ובדיו כחולה כדי ליצור דגל מאולתר, ובכדי להעלות את התורן עלה חייל צעיר על התורן והניף את הדגל. צלם בין החיילים צילם את התמונה והתמונה נכנסה לספרי ההיסטוריה. כאשר ראינו בלימה את התמונה של דגל הדיו שחייל מניף אותו באילת, ציינו החברים כמה שהתמונה בישראל דומה לתמונה שלי על התורן בלימה.
 
11 שנים מאוחר יותר, אחרי שכבר עליתי לישראל וקיבלתי דרגת קצונה בקורס קציני רפואה, לאחר טקס הענקת הדרגות ציינו משתתפי הקורס שמי שהעניק את דרגות הקצונה היה אלוף אברהם עדן (ברן) שהניף את דגל הדיו באילת 1948. שנים לאחר מכן כאשר כתבתי את האוטוביוגרפיה שלי, נזכרתי בצירוף מקרים המתואר בסיפור זה וחיפשתי בארכיוני צה"ל האם אלוף ברן אכן ענד לי את דרגת הקצונה, אך לא מצאתי שום תיעוד שיאשר או יבטל את העובדה שברן חילק לי את דרגת הקצונה.  

דגל הדיו המפורסם 
העשרה
דגל הדיו: " דגל הדיו הוא דגל ישראל מאולתר, עשוי בד לבן ודיו, שהונף ב-10 במרץ 1949, ט' באדר ה'תש"ט, על ידי חיילי חטיבת הנגב, לאחר כיבוש משטרת אוּם רַשְרַש (היום אילת), במסגרת מבצע עובדה. צילום המעמד הפך לאחד מסמלי מלחמת העצמאות והפך עם השנים לגרסה הישראלית המקבילה להנפת הדגל באיוו ג'ימה".
תשע"ו 2016

מילון

דגל הדיו
דגל הדיו הוא דגל ישראל מאולתר, עשוי בד לבן ודיו, שהונף ב-10 במרץ 1949, ט' באדר ה'תש"ט, על ידי חיילי חטיבת הנגב, לאחר כיבוש משטרת אוּם רַשְרַש (היום אילת), במסגרת מבצע עובדה. צילום המעמד הפך לאחד מסמלי מלחמת העצמאות והפך עם השנים לגרסה הישראלית המקבילה להנפת הדגל באיוו ג'ימה.

מגלומן
שחצן, אחד שחושב רק על עצמו

ציטוטים

”אל תשאיר למחר מה שאתה יכול לעשות היום“