מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שער הברזל נפתח הצלחנו בגדול!!

אני ושרי
אימא אבא אני מילה וריטה
הנורא מכל, בינואר 1942 הודיעו לנו שאבא נפל במלחמה

נולדתי ברוסיה בתאריך 18 לינואר 1932 בעיר לנינגרד שבברית המועצות. מדינה טוטליטרית ובראשה סטאלין עם מדיניות אידאולוגית קומוניסטית הדוגלת להשליט את האידאולוגיה שלה בכל העולם בעזרת כוח וטרור.
 
זיכרונותיי מתחילים מגיל תשע, אני זוכר את התקופה לפני מלחמת העולם השנייה כשסיימתי את כיתה א' והתחילה המלחמה. הנאצים עשו מצור על לנינגרד והתחיל רעב נוראי בעיר. השלטונות הקציבו לכל אדם 125 גרם לחם ליום בלי ירקות בלי בשר בלי חלב או סוכר. אנשים מתו בהמונים. הייתה תקופה של חורף קור אימים. הבית קפוא וקר לקחנו מים מהנהר בטמפרטורה של מינוס 30 מעלות.
 
אז קרה הנורא מכל, בינואר 1942 הודיעו לנו שאבא נפל במלחמה. מצבי הגופני היה נורא. הכאב הרעב וחוסר התקווה גרמו לי להיות מנותק מהמציאות. גם לבכות לא היה לי כוח. אני זוכר שהייתי כול הזמן נורא רעב.
 
בחודש מרץ הצלחנו לברוח מהעיר מוקפת גרמנים דרך אגם לדגה הקפוא. הגרמנים גילו אותנו והפציצו. ראיתי המוני אדם הרוגים ואני רק ילד קטן בעולם אכזרי. הצלחנו לברוח מלנינגרד, אני זוכר שפעם מצאתי ברחוב עיר צ'ריפובץ תפוח אדמה קפוא. התנפלתי על תפוח, היה זה פרי הכי טעים בעולם והרגשתי שאני בגן עדן. הרבה שנים זכרתי את הטעם של תפוח האדמה קפוא ולא מבושל הזה.
 
בשנת 1945 אחרי המלחמה חזרנו הביתה ללנינגרד. אני בן 13 לא הכרתי את ההיסטוריה היהודית. לא ידעתי שהגיע הזמן לחגוג את בר המצווה שלי. בקזכסטן לא הרגשתי אנטישמיות. נתקלתי בה לראשונה בכיתה בבית הספר כאשר הגנתי על ילד יהודי, הרבצתי וקיבלת מכות, ככה חגגתי את בר מצווה. זו הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי על גופי מהי אנטישמיות.
 
במשך השנים התקרבתי יותר ויותר ליהודים. כשהגעתי לצבא סיימתי את הלימודים בהנדסת מטוסים. אני זוכר מקרה בשנת 1956 בישראל פרצה מלחמת מבצע סיני ומישהו קלקל אנטנה במטוס. התחילו חקירות והבנתי בודקים אותי בגלל שאני יהודי. מקרה שני שזכור לי היה כשמטוס שאני אחראי עליו עלה לאוויר ולא הצליח לנחות. המטוס חג בשמיים והתחיל לזרוק את כל הדלק שהיה בו. מיד התחילו לחקור אותי כאשם עיקרי עד שהתברר כי נכנסו מים למטוס שנהפך לקרח בגובה רב.
 
בזמן החקירה הרגשתי שנאה וחששות כלפי כבוגד במולדת ופוגע בכוונה במטוס. בגלל מקרים אלה ומקרים נוספים החלטתי לעזוב את הצבא. זה לא היה קל. עברתי חמישה משפטי קצינים ולבסוף הצלחתי להשתחרר בשנת 1957.
 
בתקופה זו כבר הייתי פטריוט של מדינת ישראל. הבנתי שרק בארץ ישראל אפשר לחיות בשקט ולהיות יהודי גאה. בשנת 1958 בלנינגרד הצטרפתי לקבוצה מחתרתית ציונית. אנשים ציונים מבוגרים ובראש הקבוצה עמדה אישה מדהימה ומיוחדת ליה אלקסנדרובנה לוריה. בשנת 1960 עצרו ושלחו לבית הסוהר חבר מהקבוצה בשם נתן  צירולניקוב ז"ל שבעתיד היה תושב 3,000,000 עם עלייתו לארץ ישראל. היה לו קשר עם שגרירות ישראל במוסקבה. הוא קיבל ספרות ועיתונים מהארץ וכך התחילו חקירות בקבוצה שלנו. הם הגיעו גם אלי וחקרו אותי הם עצרו וחקרו גם את אימי ואחותי הקטנה ליזה.
בשנת 1966 קבוצת צעירים יהודים כולם עם השכלה גבוהה החלטנו להקים ארגון מחתרתי ייחודי ציוני עם תכנית חוקה ותשלומים חודשיים. הקמנו קופה משותפת כדי שנוכל לבצע החלטות שלנו… זו הייתה החלטה מסוכנת מאוד לכן לא נבחר ראש קבוצה אלא נבחר ועד. לוועד הראשון נבחרו 3 אנשים: צ'רנוגלס, גולפלד, דרזנר. הפעילות של הארגון: תעמולה ציונית לימוד עברית, היסטוריה, גיאוגרפיה, מוסיקה דפוס והפצת חומרים על ארץ ישראל והציונות.
לאורך התקופה התקדמנו מאוד עם פעולות אלו אבל בפעולה העיקרית שלפי תכניות הארגון כמעט ולא הצלחנו להתקדם. אנחנו בוועד הבנו שצריך לעורר מדינות חופשיות ועמים בעניין יציאת יהודים לארץ ישראל. המטרה שתהיה התעוררות בנושא שחרור יהודים מרוסיה כדי שיוכלו לעלות לארץ.
 
במאי 1967 שמענו בקול ישראל שתהיה משלחת מהארץ בלנינגרד. הלכנו לקונצרט זמרת יהודיה ובהפסקה אנחנו רואים שעומדת קבוצת ישראלים עם סמל קטן של דגל ישראל ומיד התקרבתי ובירכתי אותם לרגל יום העצמאות. כולם שמחו לקראתי ואז דיבר איתי דוד ברטוב ברוסית מה אתה רוצה, עניתי שאני רוצה קשר עם הארץ, הוא אמר תכיר שר שלנו. הוא מושיט יד, יגאל אלון אני סלומון. החזיק לי היד צעק שלמה.
 
לאחר קונצרט נתתי לדוד ברטוב פתק עם שמות, טלפונים לקשר, דוד נותן שי מיגאל אלון מצית שמנגן את התקווה ב-5 ליוני 1967 התחילה  מלחמת ששת הימים. לפי תעמולה של רוסים טנקים מיצרים כבר ב-תל-אביב וסוף למדינת ישראל. פתאום אנחנו הצלחנו במלחמה אנחנו שחררנו את ירושלים, השמחה הייתה גדולה מאוד. למחרת עשיתי את מנורת שחרור ירושלים:

 
המתנה ליגאל אלון
זה מזכיר לי תקופה חשובה בחיים שלי…
בשנת 1969 חבר ארגון אשר בלנק קיבל אישור לעליה. אתו מסרתי מנורה במתנה ליגאל אלון.

 
יגאל אלון התרגש ואמר שהמתנה הזו היא המתנה הכי יקרה שקיבל מימיו.
 
בסוף שנת 1969 הילל בוטמן הציע בישיבת הוועד תכנית חטיפת מטוס גדול למשפחות יהודיות ולעורר את כל העולם בנושא זה. לאחר ויכוח הוחלט לשלוח בקשה למדינת ישראל לקבל תשובה האם אפשר לבצע את החטיפה. באמצע מאי  קיבלנו תשובה של סירוב מוחלט ממשלת ישראל. לכן הוחלט לרדת לגמרי מהרעיון.
למזלנו הייתה קבוצת אנשים ציונים שלא היו חברי ארגון ואליכם לא היה מקובלת תשובה של ממשלה, הם החליטו כן לבצע את חטיפת המטוס. פעולה זו הצליחה לעשות רעש בכול העולם וגם בארץ.
 
 
ב- 15 ליוני עצרו את כול האנשים הקשורים לחטיפה וגם את אנשי הוועד הארגון. מסך הברזל נפתח…הצלחנו בגדול!!! ישבתי כשנה בכלא בחקירות ואחר כך שנתיים במחנה מעצר במורדוביה.
הק.ג.ב גילה כי מתכוננת פעילות מחתרתית. מצורף המכתב ששלח יו"ר הק.ג.ב, יורי רנדרופוב המודיע על הפעילות המחתרתית. בעקבות מכתב זה נעצרות פעיליה כולל אותי:
 
ב- 25 לאוקטובר 71 נפטרה אמי שרה ולא נתנו לי להשתתף בלוויה, הכרזתי שביתת רעב, שמו אותי בבידוד, כך ישבתי שבעה. אימא בזמן  מלחמה נשארה לבד עם 4 ילדים שלוש בנות ואני. אימא בן אדם חכם ופעיל היא חינכה ילדים משכילים כולם סיימו אוניברסיטאות, עזרו אחד לשני, היא עבדה קשה כל החיים, החכמה שלה שהיא זיהתה את הפוטנציאל של כל אחד מהילדים שלה.
 
כבן יחיד במשפחה אמי נתנה לי תפקיד של גבר, לאחר ויכוח קשה בן אחיות, אמי בחכמה אמרה "ששלמה גבר יחיד במשפחה ואתן צריכות לקבל החלטות שלו", למרות שמילה וריטה היו יתר מבוגרות ממני. התפקיד הזה שינה אותי ליותר אחראי וחושב לכל דבר שעשיתי. אני תמיד עזרתי לאימה בעבודה שלה. היא ניהלה קונדיטוריה בה עבדנו אימא ואני. בבוקר בשעה 4 היה צריך לקחת ולרתום סוס לעגלה לנסוע לקונדיטוריה.
 
לאריק ולירון בשנת 19.08.2006 נולדה בת, הנכדה הראשונה שלנו והילדים בחרו לקרא לה בשם שרי, על שם אימא שלי – זה כבוד גדול בשבילנו!
 
השתחררתי בתאריך 15.6.1973 מוקדם בבוקר. צעד הראשון היה לבית העלמין לאימא. נשכבתי על הקבר בכיתי וביקשתי סליחה. אחר כך הלכתי לאשתי ובני דוד, שלא ראיתי 3 שנים. פגשתי ילד בן 3 ו-3 חדשים גדול רציני חכם. ב-7.10.73 עזבנו מדינה קרה, היה מאוד קשה… נפרדנו לתמיד מקרובים ולילי ממשפחה.
אלו המכתבים המאשרים כי הייתי אסיר ציון:
היה קשה בארצנו. מלחמה שהתחילה ב-6 לאוקטובר מלחמת יום כיפור. ב- 9.10.73 עלינו לארץ. נישקתי את אדמת ארץ ישראל ב- 10.10.73 התנדבתי למפעל צבאי בחיפה, לעבוד שם עם קבוצת עולים מהאולפן. נתנו לי עבודה בהרכבת מכלי דלק למטוסים, עקב שאני הנדסאי מטוסים.
לקחתי מתנדבים והתחלתי בהרכבה. היו שם אנשים צעירים ומבוגרים. באחת ההרכבות ראיתי שמרכיבים מכשיר ליזום לחץ אטמוספרי בצורה לא נכונה. הסתכלתי בתכניות מאמריקה ולפי תכנית לא היה ברור איך  להרכיב נכון את השסתום, לי היה ברור איך, פניתי למנהלים, ובלילה הגיעו נציגים מהתעשייה האווירית והצדיקו אותי… הרכבת המכשיר לא הייתה נכונה וכול מכלים בהרכבת לא נכונה היה אסור להשתמש בהם… מנעתי אסון כבד וכך עזרתי במלחמת יום כיפור. העלייה שלנו הייתה עלייה ציונית עבדנו מאוד קשה עד 11 בלילה. וכך במקום ללכת לאולפן הלכתי לתרום את חלקי בהתנדבות למלחמה ולצערי עד היום לא הצלחתי לסיים את האולפן.
 
כשהגענו לארץ היינו אני לילי אשתי ודוד הילד בן 3.5 . היום המשפחה גדלה, התרחבנו וגדלנו ושולחן אחד גדול לא מכיל את כולנו. עברנו מחיפה לגור בירושלים. עבדתי בעיריית ירושלים. כאן ילדנו את צביקה בשנת 1975 ואריק בשנת 1976.
 
הצטרפנו להתנחלות גבעון בשנת 1977. אנחנו בין המייסדים של גבעון ומשם בשנת 1982 ייסדנו עיר גבעת זאב לכבוד זאב ז'בוטינסקי. החיים בהתנחלות בגבעון הם כמו חיים בקיבוץ. ילדים ביחד כולם מכירים את כולם, עם אידאלים משותפים, עוזרים אחד לשני.

כשהגעתי לגיל 80 בטיול בגבעת התחמושת. ראיתי שיש שם אנדרטה כבוד עם שמות יהודים שנלחמו במלחמות העולם. לי תמיד כאב שאין קבר לאבי ולדודי שנפלו במלחמה. הייתי בן 9 כשאבי נפל בחזית. גם אחיו נפלו באותה מלחמה ועד היום לא יודעים היכן הם נקברו. רציתי לתת להם כבוד בארץ שלנו. לכן הצלחנו להקים להם טבלאות זיכרון באנדרטת בגבעת התחמושת.

הירש דרזנר, אבא, נפל בהגנת העיר לנינגרד, זליג דרזנר, נפל בקרבות קשים ביותר בסביבת חרקוב ומהגדוד שלו לא נשאר אף אחד, אליהו דרזנר, מפקד טנק, נשרף בטנק באותה וחזית, ראובן דרזנר נפל בשבי, ברח, עבר חקירות בצד הרוסי ושלחו אותו לחזית הכי מסוכנת. אלה שהיו בשבי עברו חקירות ונשלחו למכונות במקרה הטוב, או נשלחו לחזית בשורה הראשונה, יחידים מהם נשארים בחיים. הוא הניצול היחיד במשפחה. הם היו בחורים צעירים שלא הקימו משפחה, חוץ מאבא וראובן ז"ל.

ערכנו שם טקס מאוד מרשים ומרגש עם כל החברים והמשפחה שלנו ילדים, נכדים, אחיות, בנים עם משפחה הסירו את הכיסוי מהטבלאות. קדיש אמר כבוד הרב יוסף מנדילביץ אסיר ציון, ואל מלא הרחמים, כבוד הרב צבא ההגנה לישראל. בסוף טקס שירת התקווה. תומר הנכד הגדול בן ה- 12 כתב וקרא מכתב אודות חשיבות הקשר בן הדורות:

 

כך יש לנו מקום בארץ שבו אנו יכולים להתייחד עם בני משפחתי שאינם עוד בין החיים.הגענו לארץ רק שלוש נפשות – אני אשתי לילי ובני דוד. היום אנחנו משפחה גדולה יש לנו 5 ילדים: דוד, צביקה, אריק, אווה ואילונה, 14 נכדים וחמישה נינים שאנו אוהבים מאוד. ללילי יש אח עם משפחה ודודים כאן לי יש שתי אחיות עם ילדים.

אנחנו שמחים ומאושרים בארץ. אנחנו אוהבים את המדינה. הגשמנו את החלום שלנו. בנינו פה בית, שתלנו פה עצים, גידלנו ילדים נהדרים וכולם לתפארת מדינת ישראל.

העשרה
גבעון החדשה: "גבעון החדשה היא התנחלות באזור הרי בנימין בין גבעת זאב לבית סוריכ. ההתנחלות התארגנה כיישוב קהילתי ומשתייכת למועצה אזורית מטה בנימין. היישוב שואב את שמו מן היישוב גבעון ששכן באזור בימי המקרא. ליישוב אופי חילוני, אך מתגוררות בו גם כמה משפחות דתיות לאומיות". ויקיפדיה.
יגאל אלון:"יגאל אלון (נולד בשם פַּיְיקוֹביץ'; 10 באוקטובר 1918 – 29 בפברואר 1980) היה איש צבא ופוליטיקאי ישראלי, שהיה מפקד הפלמ"ח, מראשי צה"ל במלחמת העצמאות בדרגת אלוף, מראשי מפלגת העבודה, ראש ממשלת ישראל בפועל במשך 19 יום, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל". ויקיפדיה
 תשע"ו
 

מילון

גבעון החדשה
גבעון החדשה היא התנחלות באזור הרי בנימין בין גבעת זאב לבית סוריכ. ההתנחלות התארגנה כיישוב קהילתי ומשתייכת למועצה אזורית מטה בנימין. היישוב שואב את שמו מן היישוב גבעון ששכן באזור בימי המקרא. ליישוב אופי חילוני, אך מתגוררות בו גם כמה משפחות דתיות לאומיות.

יגאל אלון
יגאל אלון (נולד בשם פַּיְיקוֹביץ'; 10 באוקטובר 1918 – 29 בפברואר 1980) היה איש צבא ופוליטיקאי ישראלי, שהיה מפקד הפלמ"ח, מראשי צה"ל במלחמת העצמאות בדרגת אלוף, מראשי מפלגת העבודה, ראש ממשלת ישראל בפועל במשך 19 יום, חבר כנסת ושר בממשלות ישראל.

צ'ריפובץ
עיר ליד לנינגרד.

ציטוטים

”"שלח את עמי מפרעה הרוסי"“