מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

שען גליצאי בפורטוגל

השען האומן
השען האומן
האומן הזה שעושה פלאות עם השעונים

השען מפורטוגל – אינסיו מביא את סיפור של אביו וולך שטיינהרדט

אבא שלי, וולף שטיינהרדט זכרונו לברכה, היה יהודי מיוחד במינו.

הוא נולד בשנת 1909, בעיירה רוזבדוב, באזור טרנובז'ג-דזיקוב, בחבל גליציה. מסוף המאה ה-18 ועד סוף מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) גליציה הייתה שייכת לאימפריה האוסטרו-הונגרית. לכן, כשאבי נולד, משפחתנו הייתה מאוד קשורה עם ויינה בירת אוסטריה. קרובים שלי היו מבקרים שם, מתגוררים ולומדים. שפת האידיש שבפיהם הייתה בניב די קרוב לגרמנית.

לאבי היה שיער גלי, אדמוני. אומרים שאדמוני זה לא צבע, זה אופי. אין לי ספק בכך, אני יכול לעיד על כך, ולא רק בגלל אבי. גם צבע עיניו היה יוצא דופן: אחת כחולה, אחת חומה. כל אלה ביחד היו סממנים מוכרים לתכונות בולטות שלו. אבי היה מאוד פיקח, ערני לכל מה שקרה סביבו, מזהה בעיות ואתגרים ומוצא בקלות פתרונות לעצמו ולאחרים. תמיד היה יוצא מדרכו לעזור לזולת אפילו לפני שבקשו ממנו עזרה, לכן משך אליו הרבה אנשים טובים, שכיבדו אותו מאוד והוא כיבד את כולם, אנשים רמי מעלה ופשוטי העם באותה המידה, בלי להבדיל ביניהם כלל. החברים הקרובים ביותר, יהודים, היו נזכרים בסטיגמה הנפוצה ומכנים אותו בחיבה "גליצאי ערמומי".

בגיל הרך למד ב"חדר", כמו כל הילדים היהודים האחרים. אינני יודע איפה למד קרוא וכתוב ואם בכלל הלך לבית-ספר. בשנת 1915, בהיותו בן שש, עם פרוס מלחמת העולם הראשונה, ולפני הגעת החיילים הגרמנים לרוזבדוב, הגרה כל המשפחה לטרנוב, במחוז קרקוב.

שם וולף נשלח לעבוד אצל שען מקומי, על מנת שילמד את המקצוע. באותם הזמנים רוב השעונים היו עדיין מיוצרים ביד, ממתכת או מעץ, מעשה אומן. וכאשר שעון היה מתקלקל, לא היו בשבילו חלקי חילוף. השען פשוט היה מיצר אותם במו ידיו, בעדינות רבה ובעזרת כלים מיוחדים, מסורים ופצירות. וולף למד להשתמש בכלים האלה וזו הייתה אומנותו. הוא אהב מאוד את המקצוע. בכלל היה מאוד סקרן, רצה לדעת איך כל דבר עובד, והיו לו ידי זהב.

בבית, במשפחה, החיים לא היו קלים. הייתה תקופה של משבר כלכלי. הפרנסה הייתה בדוחק. יחד אם אחיו ואחיותיו היו להורים שמונה ילדים. זה היה פחות או יותר המצב אצל הרבה יהודים וכל מי שהיה יכול היה מהגר לאמריקה, "מדינת הזהב". מי שלא היו לו קרובים באמריקה וידו לא השיגה להוצאות הנסיעה היה נשאר וחולם על יעדים יותר קרובים.

וולף לא חלם על אמריקה. קודם-כל הוא רצה להתקדם במקצוע ולהתפרנס ממנו. בגיל 16 החליט לעזוב את בית הוריו ועבר לבדו את הגבול לגרמניה. שם הגיע לעיר נוי רופין. ומצא עבודה אצל שען אומן, עבד ולמד ולימים הגיע לדרגה של בעל מלאכה.

בנוי רופין לא היו עוד יהודים. כל החברים שלו היו גרמנים גוים. איש יותר מבוגר שחיבב אותו, המליץ לו שידאג לצאת מהר מגרמניה. הנצים התקדמו לשלטון וזה כבר אז לא בישר טובות ליהודים. וולף מצא עבודה זמנית כפועל במקום אחר במכרת פחם, ובהזדמנות הראשונה נסע לברלין הבירה ושם התייצב בקונסוליה של פולין וביקש דרכון. הרי הוא הגיע לגרמניה בלי מסמכים.

עם הדרכון הפולני הוא נסע לעיר אנטוורפן, בבלגיה. שם מצא עבודה כפועל בבית חרושת והכיר הרבה יהודים, לרבות בני עירו מפולין. לשם הגיע גם יתומה יהודייה מטרנסילבניה, שבמות שני הוריה נשלחה לגור אצל דודים. אבל כתושבת זרה לא נתנו לה רשיון עבודה. העסיקו אותה כמטפלת באופן בלתי לגלי. חברים שידכו בין הרמינה ווולף אף על פי שלאף אחד מהם לא היה גרוש על הנשמה, הם התחתנו.

באנטוורפן חיו עוד יהודים מטרנוב שעשו שם תחנת ביניים להרפתקה שתביא אותם לאמריקה המיוחלת. דרכם וולף יצר קשר עם אביו ועדכן אותו איפה הוא. כעבור זמן קצר הייתה לו הפתעה: אביו הצליח לבוא לבקר את הבן ועוד הספיק להכיר את הכלה.

במקביל, בן-עירו שיצא לתחנה הבאה, כתב לוולף מליסבון, בירת פורטוגל. "כאן אפשר להתפרנס, תבוא גם אתה". וולף נסע לבדו, בתקווה שיוכל להביא בקרוב את אשתו.

בליסבון החברים רצו ללמד לו את "מקור הפרנסה". במה עסקו אז הצעירים היהודים מפולין? או שהיו מסתובבים בעיר עם תצוגת עניבות למכירה תלויות על הצוואר, או שעולים את המדרגות בבתים של ארבע-חמש קומות ומוכרים מדלת לדלת סריגי צמר. (לימים "פולני של הסריגים" הפך למושג בשפה הפורטוגלית").

אבא עשה ניסיון כרוכל סריגים, אבל זה לא נראה לו. דבר ראשון חיפש איפה יוכל לגור בזול. הלך ברגל כ-10 ק"מ בפריפריה של ליסבון והגיע לכפר בשם קמרטה. שכר שם חדר מאוד פרימיטיבי וזול ואז ערך סיור הכרות בכפר. הגיע לרחבת הכנסייה העתיקה של קמרטה וראה שבצריח היה פעמון ומעליו שעון. אבל המחוגים לא הלכו והשעון עמד. את שפת המקום הוא לא ידע, אבל בשפת הידיים שאל למה השעון עומד? הסבירו לו שאין מי שיתקן אותו. בקיש שיפתחו לו. כעבור זמן מה השעון של הכנסייה היה נקי מקורי העכבישים ומהאבק שהתאסף לאורך השנים והשעון התחיל לצלצל את השעות בפעמון של הכנסייה. עד שהשען שם את המחוגים בשעה הנכונה, צלצל הפעמון הרבה צלצולים. ובני הכפר נבהלו. זו לא הייתה שעת תפילה וחוץ מאלה הפעמון רק היה מצלצל כאשר הייתה שריפה או אסון אחר. מה קרה? רצו לבדוק. לא! הגיע גרמני אחד (כל איש זר היה אז "אנגלי" או "גרמני") עלה לצריח וראו איזה פלא, השעון חזר לחיים.

בעל אחוזה שנחפז גם הוא לשמיעת "האזעקה", לקח את השען הביתה. היו לו שעון קיר ועוד שני שעוני כיס שלא עבדו. נראה אם "האדון הגרמני" יודע גם לתקן אותם. בסוף התיקונים המוצלחים האיש לא רק שילם לאבי כמה שהוא ביקש כי גם השיב אותו ליד השולחן לארוחת צהריים ונפרד ממנו עם סלסלה של תוצרת משק שיהיה לו לארוחת הערב.

ואיך קוראים לו, לאומן הזה שעושה פלאות עם השעונים? "וולף" – ענה אבא "וולף? מה זה וולף בשפה של בני אדם?" היה קשה לאבא להסביר, אבל בסוף הבינו שזו החיה שהולכת ביער. "לובו" (זאב). לימדו אותו ומאז לא אמרו יותר "הגרמני" אלא "סניור (אדון) לובו"!

לפשוטי העם בכפר, לרוב פועלי בניין, לא היו שעונים. אבל היו גם סוחרים, בעלי מקצוע ואיכרים שכן התחילו לפנות אליו שיתקן את השעונים שלהם. וכשהזרם הזה נפסק, וולף שם את פעמיו לכפר הקרוב, בסך-הכל כפרסה וחצי ממקום מגוריו החדש. ושם חיפש איפה הכנסייה והסיפור עם השעון המקולקל חזר על עצמו. וולף, עכשיו בשמו החדש, "סניור לובו" חזר הביתה עם קצת כסף בכיס, תוצרת מגן הירק במתנה ועוד מספר לקוחות חדשים מרוצים ש נעשו חברים. כך זה נמשך כל פעם למרחקים יותר גדולים. עד שכבר היה לו בכיס מספיק כסף לקנות זוג אופניים ישן, מקולקל, שהוא תיקן בעצמו ובעזרתם הרחיב את שטח השוק שלו.

כך שלח גם כסף לאשתו שתצטרף אליו ובשנה שלאחריה אני נולדתי בבית החולים של הקהילה היהודית של ליסבון. אחרי הברית מילה לקחו אותי לקמרטה. נשות הכפר כבדו מאוד את "הגברת מדם", עזרו לאמי להתאקלם במקום ותפרו בגדים לתינוק "אינסיניו", שהביאו לה במתנה.

בבית של פועל בניין שהיה גר מולנו הייתי מבלה את הימים, במשטח של הכדורת העממי שהיה להם בבית למדתי ללכת. ומכוון שלא הכרתי סבים, קראתי להם "סבא ז'סינטו" ו"סבתא מריה" עד יום מותם.

אני מגיע עכשיו לתופעה שאין לי הסבר בשבילה. הזיכרון הכי עתיק שיש לי מן העבר שלי הוא מן היום שעזבנו את קמרטה. כשאני סוגר את העיניים, אני עדיין רואה בעיניי נפשי את הרחבה שבסוף הרחוב שלנו, בדמדומי בוקר, מול המכולת של גמיירו, ושם מחכה לנו עגלה קטנה, רתומה לחמור, ועליה המטלטלים הצנועים שלנו. ההורים שלי התיישבו, ואני בזרועותיהם ונסענו… לאן? אינני יודע, אבל אני משער שלתחנת הרכבת בעיירה הקרובה, סקבם, וברכבת עד לקרוב לסנטרם כ-80 ק"מ צפונה.

התמקמנו בכפר בשם טרמז. אבא שכר שם בית קטן עם מגרש גדול, בו גידלנו תרנגולות וחיות משק אחרות וגם היו עצי פרי וגן ירק. הבית היה על הכביש הראשי שם התרכזו הבתים המעטים של הכפר. בקדמת הבית אבא פתח חנות של שען. תושבי המקום ובעיקר עוברי אורך היו נכנסים לתקן שעונים או לקנות חדש. בעיקר האנשים היו משתמשים בשעונים מעוררים ובשעוני קיר. אבא נתן דחיפה משמעותית לאופנה של שעוני קיר מצלצלים. היו שעוני הקוקייה עם ציפור שהיה יוצא מדי שעה ומשמיע את קולו האופייני. והיו שעוני קיר מצלצלים.

אבא הכיר יהודי פולני חרדי שהיה גר בעיר קוימברה, מרחק של שלוש תחנות רכבת, שהיה מייבא שעונים  ומוכר אותם בחנותו וגם בסיטונאות. עשה אתו הסכם, לפיו וואקמן היה מיבא מנגנונים, וולף היה מזמין את התיבות אצל נגר מקומי ומרכיב את השעונים שהיה שולח א"כ לקוימברה למכירה. כך תרם גם באופן משמעותי לפרנסתו של הנגר וקידם את האופנה של שעוני קיר במדינה (לימים יזם מקומי פתח מפעל ליצור שעוני קיר מצלצלים שקיים עוד בימינו).

ב-1938, כשאני הגעתי לגיל חמש, אבא החליט שהגיע הזמן לעבור לבירה, ליסבון, ששם הייתה קהילה יהודית, שאכיר ילדים יהודים, ואלמד בבית-ספר עממי יותר טוב מזה שהיה בכפר.

קרוב מאוד לגראז' שבו חנה האוטובוס היומי לסנטרם היה חנות של שען, שבעלו לא היה בעל מקצוע וגם היו לו עסקים אחרים. האיש שמח להעסיק את וולף להיות השען ולנהל את החנות בשבילו.

בהתחלה גרנו כדיירי משנה אצל אחרים. א"כ אבא שכר דירה בת חמישה חדרים לא רחוק ממקום עבודתו ואנו השכרנו שני חדרים לדיירי משנה. ליד החנות שאבא ניהל היה קולנוע קטן שכונתי שהקרין סרטים פעמיים ביום: אחה"צ ובערב. בוקר אחד אבא שם לב שבכניסה לקולנוע היה שלט: מסיבות טכניות לא יהיו הקרנות היום ובימים הקרובים. כאשר יתחדשו ההקרנות תבוא הודעה." מכונות שלא עובדות, מכל סוג שהוא היה מבחינת סדין אדום בשביל אבא. נכנס לדבר עם המנהל. "מה קרה? למה אתם לא עובדים?" "מכונת ההקרנה התקלקלה ועדיין לא יודעים מתי הטכנאי יוכל לבוא". "אני יכול לראות?" שאלו אם הוא גם מבין במכונות הקרנה. "לראות לא יזיק!" נכנס, הסתכל מה זה מכונת הקרנה. תיקן, ובאותו ערב בית הקולנוע כבר פתח לקהל השכונה.

ברור שמאותו יום, בכל מקרה של תקלה, פנו ישר לחנות של השען השכן. יתר על כן הקופאים קבלו הוראה: כל פעם שמשפחת שטיינהרדט יבקשו כרטיסים אם רק יהיו מקומות פנויים יכנסו בחינם. אנחנו מציידנו השתדלנו מאוד לא לנצל את הפריבילגיה יותר מדי….

וכך היה עם כל מכשיר מכני מקולקל שהגיע לידיו. הוא תיקף הבין איך הוא אמור לעבוד ותיקן אותו גם אם היה צריך "להתאים" איזה חלק בעזרת מסור ופריצה. וגם בפני מכשירים אלקטרונים, מקלטי רדיו וגם טלוויזיה, כאשר אלה התחילו להופיע. פה מחליף מנורה, שם מתקן הלחמה… בלי לדעת כלום באלקטרוניקה.

עד שיום אחד התגלה לו עולם חדש: מישהו פנה אליו לתקן שעון עתיק. תיקן אותו ועוד אחרים. שם לב לשינוים הטכנולוגים בין השעונים העתיקים. בירר איפה קונים שעונים כאלה. בין היתר בשוק הפשפשים. התחיל לבקר שם בכל יום שלישי וכל שבת. מצא שעונים והיה קונה אם ידו הייתה משגת. אך עינו הערנית הייתה מזהה פריטים אחרים שאיתם היה אפשר להרוויח כסף: מסגרות מזהב למשקפיים, מטבעות. הביקורים בשוק הפשפשים היו משתלמים.

שמו יצא לפניו כשען מומחה לשעונים עתיקים. אספנים בעלי שם וממון היו מגיעים אליו הביתה לתקן שעון, לפעמים בדרך הביתה מביקור בשוק הפשפשים, והיו רואים את הפריטים "מן האוסף שלו" מוצגים כקישוטים, לא רק שעונים, והיו מבקשים שימכור להם. זה הפך לעסק מניב. מדי פעם היה מפרסם בעיתון מודעה קטנה על פריט מסוים למכירה. והמודעה הייתה מושכת עוד אספנים. כך הרחיב מהר את חוג הלקוחות שלו. וידע מניסיון במה כל אחד מהם מתעניין. אנשים רמי מעלה בחברה ובממון נהיו ממש לחברים שלו. דעתו הייתה מאוד נחשבת ומקובלת. היו אסירי תודה על עזרתו לפתח את האוספים שלהם. וולף היה מתקשר לכל אחד כאשר הזדמן לו פריט "בדיוק בשבילו".

תמונה 1

כאשר האנשים האלה היו נוסעים לפריז או ללונדון, היו משתדלים לתאם את הנסיעות אם התאריכים של מכירות פומביות של עתיקות. וכשהיו חוזרים עם שעונים שרכשו שם, היו מגיעים אלינו הביתה לבקש חוות הדעת של אבא. ולא תמיד היו מרוצים ממה ששמעו מפיו. טבעי שבשלב הבא היו קונים קודם את הקטלוגים של האירועים האלה ואם היו מוצאים פריטים שענינו אותם, התחילו לשלם לוולף שיסע לשם בעצמו לפני תאריך המכירה וייתן להם את הערכתו. ואם כבר, אז היו נותנים לו הוראות להציע מחיר ולקנות בשבילם. חברות אלה התחילו להכיר ולכבד את מיומנותו ושתיים העניקו לו תעודה של "מומחה".

בשלב מסוים הוא שכר דירה בלונדון ולמד לאתר את "המציאות" גם בשור "פורטובלו" המפורסם, כמו שהיה עושה בעבר לשוק "לאדרה" בליסבון, וגם בשוק הפשפשים בפריז, כשביקר שם אח ואחות, היחידים ששרדו את מחנות ההשמדה בפולין.

כשאבא נפטר בשנת 1995, בבית-חולים בלונדון, אני ובני גבריאל נסענו לשם, היה הבן של חבר שלו, סוחר שעונים עתיקים יהודי וחבר של אבא מן העבר שבאדיבות רבה עזר לנו עם הסידורים בקהילה.

אחרי מותו קבלתי מפורטוגל מכתבי תנחומים ודברי הספד מרגשים מאספני שעונים. לקוח אחד, אספן גדול ומאוד ידוע הקדיש את ביתו, שאחרי מותו יהיה מוזאון של שעונים עתיקים. חוקר פורטוגלי, שכותב ספר על האיש והמוזאון על שמו, מצא בארכיון הבית שכמה שעונים נקנו מלופו שטיינהרדט או דרכו. חיפש אותי וביקש ממני תמונות וקוים לדמותו על מנת להקדיש לו פרק אחד בספר שהוא כותב.

"הגליצאי הערמומי" שהגיע כמעט יחף לפורטוגל, ותקן את שעון הכנסייה של קמרט, שבנו נולד בבית החולים של הקהילה יהודית של ליסבון, עשה כברת דרך בחיים. בעיקר עשה טוב. בני גבריאל שטיינהרדט, נכדו, הוא היום נשיא של אותה הקהילה.

שמו ייזכר לטובה ותהיה נפשו צרורה בצרור החיים.

תמונה 2

הזוית האישית

את סיפורו הנוסף של אינסיו ניתן לקרוא בקישור המצורף: "הגדת עליות – קהילת יהודי פורטוגל"

מילון

מכונה נצחית
מכונת התנועה הנצחית או "פֶּרְפֶּטוּם מוֹבִּילֶה" (Perpetuum Mobile) היא מכונה נצחית, מכונה המונעת פעם אחת וממשיכה לפעול עוד ועוד, לתמיד, ללא צורך באספקת אנרגיה נוספת. מרגע הפעלתה המכונה מסוגלת לייצר בעצמה את כל האנרגיה שהיא צורכת, מה שיאפשר לה לנוע לנצח ללא הפסקה. מכונה כזו לא תיתכן במציאות והיא רק בגדר משאלת נפש של חוקרים, מזה דורות רבים. 

ציטוטים

”האומן הזה שעושה פלאות עם השעונים“

הקשר הרב דורי