מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שני פסנתרים ומצור לנינגרד

סבתא ורוני
יום מאושר בין עצי תפוחים שסבא שתל.
אולגה צדיקוב מספרת על סבא שלה יעקב לנכדתה רוני

שמי אולגה צדיקוב. בשנת 1959 הייתי בת שש. באותה שנה עברנו לבניין חדש, הייתה לו חצר ענקית ויפה שעשרות ילדים התרוצצו בה עד השעות המאוחרות של כל ערב. בספטמבר אישרו לי סוף-סוף לצאת לחצר לבד, וזה בתנאי שאחזור בדיוק בשבע בערב. לא היה לי שעון והייתי צריכה כל הזמן לשאול מה השעה איזה מבוגר מזדמן כדי לא לאחר.

באותו ערב בו אני מתחילה את הסיפור רצתי לכיוון הכניסה שלי בכל כוחי כי נשארה לי רק דקה אחת להגיע בזמן. מרחוק ראיתי שהכניסה כמעט חסומה בארגז עץ ענק ששלושה מובילים מנסים להכניס פנימה. הצלחתי להתגנב ולהגיע למעלית לפני המובילים, והתפרצתי הביתה בשעה 19:02.

כמה נדהמתי לראות שכעבור עשר דקות אותו ארגז עץ ענק כבר היה לפני דלת ביתנו ואותם המובילים שראיתי למטה, מפרקים אותו. מתוך הארגז הופיע פסנתר יפהפה שכמותו לא ראיתי מימי, הפסנתר היה עשוי עץ בהיר ולא יכולתי להפסיק להסתכל עליו.

לעומת אימא שלי שנראתה קצת פחות נלהבת: "נו, מה אפשר לעשות עם אבא שלי, כמה שהוא עקשן! בכל זאת קנה ושלח לך את הפסנתר, עכשיו הוא יתפוס לנו את כל המקום. תדעי לך, אולצ'יקה, סבא יעקב מצפה שתהיי פסנתרנית".

עכשיו כאשר אני כבר סבתא בעצמי אני יכולה להבין אותו: גם אני רוצה לחלוק עם נכדתי את הדברים שיקרים לי בדיוק כמו סבא שלי, יעקב מויסייביץ'.

(השם המלא שלו היה יעקב מויסייביץ' אוצ'יטל. שם משפחה אוצ'יטל מתורגם פשוט כ"מורה". יעקב מויססיביץ' משמעו: "יעקב בן משה", הרי ברוסיה הצורה המנומסת לקרא לאנשים בוגרים הינה בתוספת שם אבא, למשל לא סתם רוני אלא רוני יעקבלבנה, רוני בת יעקב)

מצור לנינגרד

סבא שלי, יעקב מויסייביץ', שהיה מהנדס ראשי של בית חרושת לפסנתרים הכי מפורסם ברוסיה – "קראסני אוקטאבר" – אוקטובר האדום. בית החרושת שסבא יעקב עבד בו היה בעיר לנינגרד – 600 קילומטרים ממוסקבה, אך סבא לא חסך מאמצים ושלח לי את הפסנתר. ולא סתם פסנתר אלא פסנתר שקיבל את הפרס הגדול ביותר בתערוכה בינלאומית בבריסל שבבלגיה. סבא יעקב לא היה חוסך מאמצים כדי לשמח את האנשים שאהב – זה היה האופי שלו.

אני חייבת להודות שמהר מאוד הפסנתר היפהפה הפך עבורי ועוד יותר עבור מורותיי לכלי עינוי, לא היה לי שום כישרון. אמנם אהבתי לשבת לידו כאשר אף אחד לא היה בבית, "לנגן" ולדמיין לכמה רגעים את עצמי פסנתרנית על הבמה. ניסו ללמד אותי ארבע שנים ללא הצלחה, ולאחר מכך הפסנתר עמד לו שם בשקט ובדממה.

ואז אימא שלי מכרה אותו, נמאס לה שהוא תופס מקום. כשאני חושבת כמה כאב זה גרם לסבא שהפסנתר המיוחד הזה, פרי עבודתו, לא יעבור דורי דורות במשפחתו.

כעבור עשרים שנה כשסבא כבר לא היה אתנו עשר שנים, החלטנו לעלות ארצה, שזה היה דבר לא פשוט בשנת 1979. היה לנו יעקב משלנו, ילד בן שלוש שקראנו לו כך לכבוד סבא שלי. התחלנו לשאול את הקרובים שעלו לארץ מה כדאי להביא שנוכל למכור בארץ שיהיו לנו קצת כסף להתחלה וכולם אמרו: "תביאו פסנתר "קראסני אוקטאיבר".

בכל חנויות הפסנתרים לא היה כזה. ואז אימא התקשרה לגברת קפיטולינה שבזמנו עבדה עם סבא יעקב ושעדיין עבדה בבית החרושת "קראסני אוקטאיבר" כדי שתעזור לנו להשיג פסנתר. היא לא סיפרה לה שאנחנו רוצים לעזוב את רוסיה לתמיד, אלא אמרה שהנין של יעקב מויסייביץ' צריך פסנתר.

קפיטולינה התרגשה כאשר שמעה את שמו של סבא יעקב: "בשביל נין של יעקוב מויסייביץ אנחנו נבחר את הפסנתר הטוב שיצא לנו מקו יצור. הרי אתם יודעים שהוא הציל את כל הצוות בזמן של מצור לנינגראד הנוראי שהיה במלחמה נגד נצים הגרמנים?"

נחזור 42 שנים אחורה לסיפורה של קפיטולנה:

"כאשר התחילה המלחמה ב-22 ליוני 1941, הגרמנים התקדמו מהר מאוד לעבר הרבה ערים ברוסיה ולנינגרד, אחת הערים היפות בעולם, הייתה להם למטרה לכיבוש. כבר באוגוסט 1941 רוב עובדי בית החרושת לפסנתרים עזבו עם משפחותיהם רחוק-רחוק. צוות מצומצם בלבד נשאר בעיר ובראשו השאירו את יעקב מוסייביץ'. מעכשיו לא יצרנו יותר פסנתרים אלא ארגזים לפגזים. כל הצוות עבר לגור בבית החרושת – כך היה קל יותר לשרוד וגם ליצור יותר ארגזים לנשק לצבא האדום.

אומנם הגרמנים לא הצליחו לכבוש את העיר אך סובבו אותה בכוחות שלהם, לא אישרו לא למזון ולא לשאר המצרכים הנחוצים להגיע לתוך לנינגרד. מצב כזה נקרא מצור או בלוקדה. מצור לנינגרד נמשך כמעט שלוש שנים – 872 יום עד שהצבא האדום הרוסי הצליח לחורר את המצור.

סבא יעקב אחרי המלחמה במשרד שלו בבית חרושת. שימו לב לשני הטלפונים הישנים מדגמים שונים על שולחנו, בערך 1947

היום שבו זה יפסק היה עדיין די רחוק והמצב בעיר התדרדר, פרוסת לחם קטנה ליום זה כל האוכל שהיה לאנשים. ואז יעקב קיבל החלטה שאיפשרה לא לאבד אף עובד מהצוות וגם לא לסגור את בית החרושת: הוא אירגן חדר אוכל לעובדים. מה היה בתפריט? מרק מדבק נגרים כמנה ראשונה ומשקה מצבע דובדבן שהשתמשו בו לפני המלחמה לפסנתרים. גם דבק וגם צבע היו ממקור טבעי וכללו קצת מהמרכיבים תזונתיים. כל העובדים נעשו חלשים מאוד, התנפחו מרעב אך נשארו בחיים. מאז ועד היום, הערצנו את יעקוב מויסייביץ' בבית חרושת"

אנחנו חיכינו שלושה חדשים עד שקפיטולינה הודיעה שסופסוף היא שולחת אלינו את הפסנתר הטוב ביותר בשביל יעקב הקטן, והוא הגיע – פסנתר יפהפה בצבע דובדבן. אך רצה הגורל וגם הפסנתר השני לא נשאר במשפחתנו.

עברו שנתיים עד שקיבלנו אישור מהשלטונות לעזוב לישראל. אך אסרו עלינו לקחת את הפסנתר. ושוב חיפשנו קונה. השמועה שיש לנו פסנתר טוב למכירה הגיעה לאוזני פסנתרנית צעירה שהגיעה לביתנו במיוחד בשביל לבדוק אותו. הספיק לה אקורד אחד והיא אמרה בשמחה: "אני אקנה!" כך גם הפסנתר השני עזב אותנו. מקווה שהוא משמש את משפחת של אותה פסנתרנית עד עכשיו.

ומאז, כל פעם שראיתי פסנתר "קראסני אוקטאיבר" נזכרתי בסבא יעקב.

אז מה נשאר לנו ממנו? אולי את העיניים הכחולות של רוני, הג'ינג'יות הקלה בשערה של מאיה אחותה, ואת השם של אבא שלהן – יעקב.

ואולי גם לנו יהיה רוחב לב, יכולת לקבל החלטות וליישם אותן בלי היסוס למען אחרים, ורוח חולמנית של סבא שלי, יעקב מויסייביץ'. אין לי ספק שהוא היה שמח שאנחנו חיים בארץ, הרי תמיד חלם לעבוד כפיים באדמת ארץ ישראל.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר תלמים באר יעקב, התשפ"א.

מילון

בלוקדה
מצור

המצור על לנינגרד
המצור על לנינגרד (כיום סנקט פטרבורג) היה מצור צבאי של כוחות גרמניה הנאצית, פינלנד, ספרד ומתנדבים מאירופה וצפון אפריקה על העיר לנינגרד במהלך פלישתם לברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא הביא למותם של 750,000 איש, שיעור האבדות האזרחיות הכבד ביותר בעיר כלשהי בהיסטוריה המודרנית ואולי בכלל. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”סבא היה שמח שאנחנו חיים בארץ הרי תמיד חלם לעבוד כפיים באדמת ארץ ישראל“

”ואולי גם לנו יהיה רוחב לב, יכולת לקבל החלטות וליישם אותן בלי היסוס למען אחרים, ורוח חולמנית של סבא שלי, יעקב מויסייביץ'“