מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שכנות טובה בסביבה מעורבת

סבתא מזל והנכדה הדס
סבתא מזל בנעוריה
חייה של סבתא מזל

שלום, קוראים לי מזל, על שם סבתי. בשפה הצרפתית השם של הסבתא היה "פורטונה", שמשמעותו מזל, ולכן אני נקראתי מזל. שם החיבה שלי היה קלודין. כך כינה אותי אבי (סבא רבא של הדס, הנכדה המתעדת). לאבי דוד ולאמי לאה נולדו ארבעה ילדים. אני הבכורה. אחריי נולד יעקב, אחריו ציון והאחות הצעירה במשפחה היא חנה. יעקב נולד בצרפת בשנת 1949 כשהיינו בדרך לארץ ישראל. ציון וחנה נולדו בירושלים. אבי היה מורה ואמי היתה עקרת בית, כמו נשים רבות באותה תקופה.

כשהייתי בת שנתיים הוריי עלו לארץ ישראל ולכן אין לי זכרונות מהמקום בו נולדתי. עליתי עם הוריי לישראל בשנת 1949. שיכנו אותנו במחנה עולים בית ליד. במחנה גרנו באוהלים במשך כשנה, בתנאים מאד קשים. כשהייתי בת חמש הגענו לירושלים. העבירו אותנו למלחה, שהיה כפר ערבי נטוש, תושביו עזבו במלחמת העצמאות ועברו לבית צפאפה. הבתים בכפר היו הרוסים ואיפשרו לנו לגור בהם באופן זמני. הבתים הערביים הכילו חדר אחד ענק ואבא שלי בנה מחיצות כדי להפריד בין ההורים לילדים. היינו בבית שבע נפשות מאחר וסבתי חנה מצד אימא התגוררה איתנו.

סבתה של אמי הייתה אלמנה שגידלה בת יחידה, ולכן כשעלינו לארץ אבא שלי צירף אותה למשפחה. אני ואחותי חנה (שקיבלה את שמה של סבתא) גרנו באותה מחיצה יחד עם סבתא, הייתה לנו מרפסת גדולה שבתוכה סבא בנה מטבח. בבית לא היתה מקלחת. אימא הייתה מחממת מים בפרימוס ושופכת לתוך דוד הכביסה וכך היו מתקלחים.

שיחקנו במשחקים שהיום כבר לא משחקים. למשל משחק עם פקקים של בקבוקים. הבנים היו משחקים בכל מיני משחקי דמיון כמו שוטרים. הם היו לוקחים את הפקקים ושמים על החולצה וזו הייתה הדרגה שלהם. טלויזיה לא הייתה לנו. היה רק רדיו. אלה היו שנים קשות אבל מהנות, מאחר וכל השכונה הייתה כמו משפחה אחת גדולה. היינו עוברים בין השכנים ומשחקים וכל הדלתות היו פתוחות. היתה אווירה של  אחדות. את החגים חגגנו ביחד עם השכנים. כל השכונה הייתה קבוצה גדולה של עולי תוניס.

זכרונות נעורים

בתקופת הילדות והנעורים אהבנו בעיקר שירי פופ. אהבתי במיוחד להאזין לשיריו של הזמר אלביס פרסלי ולרקוד לצלילי השירים. רקדנו גם טוויסט וריקודים סלוניים. נהגתי לבלות עם חברות במועדונים. בנוסף אהבתי גם זמר עברי. רקדתי ריקודי עם והלכתי להופעות של הזמרים הישראלים יהורם גאון, צביקה פיק ושלמה ארצי. בילוי נוסף היה הצגות תיאטרון. אהבתי במיוחד את ההצגה "גבירתי הנאוה". באותה תקופה לא היו כמעט אמצעי תקשורת. היה לנו רק רדיו. טלפון לא היה וטלוויזיה נכנסה לחיינו רק לאחר מלחמת ששת הימים וגם אז התמונות היו בשחור לבן.

הקמת משפחה

סבתא מזל וסבא אשר אברהמוף עבדו יחד בתדיראן. הם הכירו בשנת 1968 באמצעות חברת משותפת שהכירה ביניהם. לאחר תקופה קצרה של חברות, סבא הזמין את סבתא לבית קפה ושם הציע לה נישואים. סבתא וסבא התחתנו  בשנת 1969 והתגוררו בירושלים. לסבתי מזל ולסבי אשר נולדו ארבעה ילדים: אבנר, דוד, שרית ואסף .הם עדיין מתגוררים בירושלים ויש להם עשרה נכדים.

הזוית האישית

סבתא מזל: התיעוד גרם לי להתקרב יותר אל נכדתי הדס. הדס אהבה תמיד לשמוע סיפורים שלי, אך העניין והרצון לשמוע עוד התעצם במסגרת כתיבת הסיפור. אני שמחה וגאה בהדס שהיא מגלה עניין בעבר של המשפחה שלנו.

הדס: נהניתי מאוד לשוחח עם סבתא שלי לאחר זמן רב שלא נפגשתי איתה בשל הריחוק החברתי של תקופה זו. אני מרגישה שהעבודה קירבה בין סבתא לביני. למדתי דברים שלא ידעתי על על תקופת הילדות של סבתא, שלא היו טלפונים ומסכים ובתקופות מסוימות חיו שלושה דורות תחת קורת גג אחת.

מילון

גבירתי הנאווה
"גבירתי הנאווה" (באנגלית: My Fair Lady) הוא מחזמר מצליח מ-1956, שכתבו המחזאי אלן ג'יי לרנר והמלחין פרדריק לאו בהתבססם על המחזה "פיגמליון" מאת המחזאי האירי ג'ורג' ברנרד שו. בשנת 1964 הפכה יצירתם לסרט. המחזמר, שהועלה על בימות ברודוויי, הופיע לראשונה ב-15 במרץ 1956 והוצג 2,717 פעמים. (ויקיפדיה*

ציטוטים

”כל השכונה הייתה כמו משפחה אחת גדולה, כל הדלתות היו פתוחות. היתה אווירה של אחדות. את החגים חגגנו ביחד עם השכנים“