מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שישה ימים אחרי

סבתי ואני על רקע שדה חמניות
סבתי בגיל שנתיים באיטליה ערב עלייתם לארץ
סיפור עלייתה של סבתי ומשפחתה לארץ

חנה שלום מספרת:

נולדתי בתאריך 14.5.1945 בעיירה דז'מבול שברוסיה. הורי נולדו בפולין. אמי בעיירה טומאשוב לובלסק, ואבי – בוורשה.

אמי ציפורה לבית שפורר

אמי ציפורה לבית שפורר נולדה ב ד' בניסן 1919 בפולין. היא גרה בעירה טומאשוב לובלסק, ששכנה על הגבול עם רוסיה. אביה היה סוחר בחיטה, היה להם בית גדול, בו נהגו לארח את בני משפחתם הרחבה. בבית היה מרתף, בו אגרו מזון לימי החורף הקשים.

בביתה של אמי הקפידו על שמירת הדת היהודית כהלכתה – שבתות וחגים, תפילה, לימוד תורה, סממני לבוש יהודיים ועוד. החיים בעיירה התנהלו על מי מנוחות. גויים ויהודים התנהלו בשגרה יומיומית. הילדים למדו בבתי הספר הפולניים, אך השלימו את הלימודים התורניים בבתי המדרש.

אמי אהבה מאד ללכת לבית-הכנסת הגדול שבקרבת ביתה, שניצב כאן הרבה-הרבה לפני שנולדה – מאות שנים. אחר-הצהריים נהגה לקרוא בספר. היא קראה ספרים בפולנית, כמו, למשל, מיצקביץ', שקיבלה בהשאלה מהספרייה העירונית. היא שלטה בפולנית היטב, כיאה לתלמידה מצטיינת, וחשבה שכדאי לה לבסס את ידיעותיה בשפה.

סממנים מבשרי שחורות נתגלו גם בעיירה השלווה. התחילו להציק ליהודים. גם חברותיה לכיתה אמצו לעצמן התנהגות זו. למרות שהיתה תלמידה מצטיינת, נאלצה להפסיק לימודיה בבית הספר הפולני. דודי, אח של אמי, פתח בעיירה בית ספר יהודי בשם ”יבנה". אמי הייתה פעילה בתנועת נוער ציונית בשם – "השומר הדתי".

סממנים ציוניים אפיינו את חיי העיירה, הם למדו על הארץ, שרו שירי כמיהה לארץ, ואחד האחים של אמי עלה לארץ עוד בשנת 1917.

אבי שמואל, לבית רבינוביץ

אבי שמואל, לבית רבינוביץ, נולד ב ו' בשבט 1917 בפולין, וורשה. הוריו שכנו בבית גדול ברחוב פרנצ'יסקנקה, ליד רחוב מילא,בו שכן הבונקר של מרדכי אנילביץ',מפקד מרד גטו ורשה . ברחוב זה התגוררו אנשי עסקים רבים ובעלי הון אשר צברו את רכושם בעמל רב. יחד עם זאת לא זנחו את לימוד התורה וביניהם – אפילו גדולים בתורה.

בתאריך 1.9.1939 פלשו הגרמנים לעיירה בה חיו אמי ומשפחתה. פצצות אדירות מחקו כהרף-עין רחובות שלמים. ומה שלא נהרס בהפצצות האלה – נשרף בפצצות תבערה. לרגע הייתה הפוגה קלה. היא מיהרה לעבר הארון בחדר-השינה של אמה, שלפה את קופסת התכשיטים. מצאה היכן שהוא שקית עשויה אריג קשה וחזק ורוקנה לתוכה את כל התכשיטים. אמי וחלק מבני המשפחה ברחו ליער הקרוב ומשם לעיירה הסמוכה ראווה רוסקה עד יעבור זעם. כעבור שבוע, שמעו שהגרמנים נסוגו, והם חזרו אל ביתם.

כעבור מספר ימים חזרו הגרמנים. הם שרפו הכל והוציאו להורג את כל בני העיירה. אמי צפורה הצליחה להימלט עם עוד 4 בני משפחה – אמה, שני אחים ואחיין – לרוסיה. הם ידעו כי יציאתם זו אינה מעוגנת בסידורים פורמאליים. אין דרכונים. אין אשרת כניסה. למעשה אין זו יציאה אלא בריחה. למרות המהומה, שהשתלטה על העיירה כשמאות אנשים בחרו באותה הדרך מזרחה, הם ניצלו את העובדה שמעבר הגבול פתוח, הצליחו להשיג עגלה ולהעמיס עליה מעט חפצים אישיים. הפרידה הייתה קשה.

הם ניסו למצוא מכרים או מקום כלשהו להתגורר בו, הדרכים היו קשות, השלג הוסיף עוד קשיים. במהלך המנוסה נפטרו האם ושני האחים מתשישות ומחלות. רק היא ובן אחיה נותרו בחיים.

ברוסיה  תפשו אותם הרוסים ושלחו אותם למושבת העונשין – לסיביר, לנובוסיבירסק. בשלב הראשון היה עליהם לבנות בעצמם את בתיהם – כל משפחה בנתה לעצמה צריף למגורים. כלומר, עליהם היה לחטוב עצים, לנסרם ומהקורות לבנות צריפים. את החריצים והסדקים שבין הקורות אטמו באזוב שאספו בידיהם, כדי לחסום את הקור החורפי שלא יחדור בקלות פנימה. מזון (מינימלי) קיבלו בחינם. זאת אומרת – מי שיצא לעבודה קיבל מנה יומית שהיא חצי קילוגרם לחם ומרק וכן קבלו עוד שנים-שלושה מצרכים שיספיקו לחודש שלם.

מי שלא התייצב לעבודה – נענש בכליאה. העבודה הייתה קשה. הליכה ארוכה ליער בשלג ובקור. וכך החזרה. במהלך התקופה חלתה אמי בטיפוס, אושפזה בבית חולים, ולמזלנו החלימה.

תכניותיו של היטלר להכחיד את כל בני הגזע היהודי באירופה היו ידועות גם בוורשה.

בנעוריו נמשך אבי לחינוך הציוני, אך בהתאם להשקפת העולם של הוריו, למד בישיבה. כולם קיוו, שהיטלר לא יעז לפתוח במלחמה. בשלב זה הצליחו שני אחיו של אבי להשיג אשרות כניסה לארצות הברית ועזבו את פולין, לאושרם.  התקווה, שהיטלר יימנע מלפתוח במלחמה התבדתה. עם כניסת היטלר לוורשה החלה המהומה בעיר. הבנקים סרבו לשחרר את כספי הפיקדונות למן שעות הערב המוקדמות הרחובות היו ריקים. הרס, אובדן ושריפות בכל מקום. התורים ללחם השתרכו. הקהילה היהודית נסגרה וכספה הוחרם.

פולנים שרצו להרוויח דמי הלשנה מסרו על מקומות מחבוא של סחורות אצל היהודים. המעבר ברחובות הפך להיות סכנה ממשית. הגרמנים תפסו יהודים שעברו לתומם ברחוב וכפו עליהם עבודות ניקיון ברחובות ובמבני ציבור, היכו אותם והשפילו אותם.

הישיבה הממושכת במרתף האפל והמעופש והחרדה בעת ההפצצות האוויריות, אחריהן ובין אחת לרעותה היו מעיקות. הדי ההתפוצצויות הלכו וגברו בד בבד עם השמועות על הנעשה באזורי הכיבוש. אבי פגש בקבוצות של צעירים, ששמו פניהם מזרחה להימלט, לפני שיהיה מאוחר מדי. בליבו גמלה ההחלטה לא להישאר שם עוד. הוא הצליח לשכנע את אחד מאחיו, והם ניסו להגיע לביאליסטוק לביתו של אלימלך אחיהם. הם לא יכלו להתקדם בדרך הראשית, הקושרת את ורשה עם ביאליסטוק בכיוון צפון-מזרח. הדרך ההיא שרצה גרמנים והסכנה שם הייתה גדולה.

הם נאלצו לעלות לרכבת. יעד הנסיעה היה סיביר. במהלך הנסיעה הארוכה, העצירות והחלפת הרכבות, נעלם אחיו, וגורלו לא ידוע. הרכבת עצרה בסיביר. בחורף הכל היה קפוא. שטחי טייגה היו מכוסים יערות עצי-מחט משתרעים על-פני מרחבים אינסופיים ובחורף שרר שם לילה קפוא כמעט נצחי. אבי יחד עם עוד כחמישים איש נצטוו לרדת .מחנה הצריפים המתין להם במרחק הליכה של כשעה מהיישוב.

מעולם לא סיפר את מה שעבר עליו שם. שם הוא איבד את כבוד האדם שבו. הסבל הגופני היה קשה, אולם הסבל הנפשי – הדיכוי, נטילת החופש, האטימות – הם אלה שהקשה עליו גם את ההתמודדות הפיזית וכמעט מחה את רצון החיים שבו.

כשהחורף הגיע גם אליהם, הם נצטוו לנצל את שעות האור המעטות לעבודה בכריתת העצים ואת הלילה –  בתפקידי שמירה. לא היה לו מושג כלשהו אם יצליחו לצאת משם, ואם כן – מתי, ומה יחכה לו במקומות אחרים. הוא ניצל את כל המאגרים שהיו ברשותו – ידידות, אופיו הנוח, פשטות גישתו לבעיות – כדי לשרוד. כל יום נוסף היה ניצחון על הבלתי-אפשרי.

לאחר כשנתיים של עבודת פרך עבור הרוסים הצליחו, גם אבי וגם אמי, לעזוב את רוסיה, והגיעו לאוזבקיסטן, דז'מבול. אמי, ניסתה לשרוד באמצעות מסחר בבדים בשווקים, ואבי שרד על ידי עיסוק בעבודות מזדמנות, ביניהן תיקון מגפיים לחיילים הרוסים.

בדז'מבול הפגיש הגורל ביניהם, הם נישאו, וב 14 במאי 1945, שישה ימים לאחר סיום המלחמה נולדתי. הורי החליטו לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ. ההחלטה הייתה קלה, הביצוע היה קשה ביותר. ראשית, רוסיה מנעה יציאת פליטים מגבולותיה, והיה צריך להבריח גבולות. הם נאלצו לנסוע ברכבות משא, ולהימנע מאפשרות שיגלו אותם פן יחזירו אותם לרוסים. הם עברו גבולות בעזרת מבריחים בדרכים עקלקלות ובין הרים.

המסלול היה: רוסיה, פולין, אוסטריה, צ'כיה ואיטליה. המסע היה מפרך ומסוכן. הם הגיעו לאיטליה, למילאנו, כאן אוכסנו על ידי בנות הברית במחנה עקורים. למעשה, כאן נשמו לרווחה בשל היחס החם והדאגה שהרעיפו עליהם. במחנה העקורים הם חיו במשך כשנתיים. שם נולדה אחותי. במשך כל התקופה המתינו לאשרות כניסה לארץ. וזה לא היה עניין של מה בכך. כידוע, הבריטים פרסמו את ה"ספר הלבן", והגבילו את כניסתם של היהודים לארץ ישראל.

לאחר לידת אחותי התמזל מזלם של הורי, והם קבלו אשרת כניסה לארץ כתיירים במסגרת עלייה ב'. ב 19 לנובמבר 1947 הגענו לארץ ישראל. הגענו לדירה קטנה בבני ברק – חדר אחד לכולנו, מטבח ושירותים משותפים עם דיירי החדר השני בדירה. היה קשה, אך שמחת החיים, שהתבטאה בהגעה אל חוף מבטחים, חיפתה על הכל. אחיין של אמי, שהגיע עם עליית הנוער, גורש על ידי הבריטים לקפריסין. אבי התגייס כמתנדב להגנה.

הכרזת המדינה ב – כ"ט בנובמבר הייתה חוויה מרגשת לכולם. ניתן לומר, שמי שלא ראה את עם ישראל רכון על מקלטי הרדיו כדי לעקוב אחר ההצבעה, ועם ההכרזה יוצא בריקודים לרחובות, לא ראה שמחה מימיו.

הבריטים עזבו בחוסר רצון את הארץ, לא לפני ששיתפו פעולה בדרכים שונות עם הערבים. אחיין של אימי, בן דודי, שוחרר, לשמחת הורי, מקפריסין. השמחה הייתה קצרה. למחרת הכריזו הערבים מלחמה על מדינת ישראל. החיים בצל מלחמת השחרור והמדינה שבדרך היו קשים. אבא מגויס, כמתנדב, אמא חסרת יכולת לעשות לפרנסת המשפחה. שני תינוקות בבית. אימי, שהוכיחה גבורתה בבריחה מהנאצים, המשיכה לנווט את חיי היום יום הקשים.

עם הכרזת העצמאות ב 14 במאי 1948 נכנסו לתוקף חוקי הצנע של דב יוסף, אז שר האספקה. היה מחסור במזון, והאוכל ניתן בהקצבה על בסיס תלושים. לא היינו רעבים, אך את העוני הרגשתי היטב כילדה. הימים חלפו. אני ואחותי הלכנו לגן והשתלבנו באוכלוסיית הילדים הוותיקים, שנקראו צברים. לא הרגשנו את ההבדל בינינו. הורי ידעו עברית עוד מהחיים בגולה, ואנחנו רכשנו את השפה והמנהגים  כמעט מינקות.

גדלנו והתפתחנו. רכשנו השכלה וגידלנו משפחות לתפארת.

לזכרם של בני משפחתנו

 

המצגת שלנו

 

Loader Loading...
EAD Logo Taking too long?

Reload Reload document
| Open Open in new tab

Download [11.58 MB]

 

לקובץ הסיפור המלא ולתמונות

הזוית האישית

גאיה: סבתא, מאוד אהבתי לעבוד אתך. למדתי ממך הרבה מאוד – למדתי מה עבר על המשפחה שלך, איך הצליחו מעטים לשרוד, ואיך השתלבתם בארץ. למדתי גם על קום המדינה. גיליתי איזה צלמת ומשוררת מוכשרת את. באהבה, גאיה

סבתא חנה: גאיה'לה נכדתי, היה מאוד מעניין ומהנה לעבוד אתך תקופה כה ארוכה. התרשמתי מהתעניינותך הרבה בקורות משפחתנו. גיליתי את יכולותיך הרבות בשימושי המחשב ובעיקר מקליטתך המהירה ויצירתיותך. תודה על ההזדמנות הנפלאה. אוהבת, סבתא

מילון

מקלטים
תעלות חפורות בחצרות ומעליהן שקים מלאים בחול.

ציטוטים

”המורשת שירשתי חיה ונושמת איתי, ואותה אני מורישה לילדיי ולנכדיי – אהבת העם והארץ“