מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סבתא שושנה אליהו מספרת לליבי אופק על העלייה מעיראק

ליבי וסבתא
התמונה צולמה בערב החתונה של שושנה
הילדות, העליה והאוכל

שמי שושנה אליהו. נולדתי בבגדד, עיר הבירה של עיראק, בתאריך 25.12.41 כילדה התשיעית במשפחה של עשר אחים ואחיות. בעיראק שמי היה סועאד, אך כאשר עליתי לארץ ישראל, בשנת 1951, מורתי החליפה את שמי לשם עברי, שושנה. שם הנעורים שלי היה מזרחי ומאז שהתחתנתי, בשנת 1958, שם המשפחה שלי הוא אליהו. בשנת 1975 עברתי לגור ברמת גן עם בעלי ושם אנו גרים גם כיום ויש לנו בן ובת, שאול ונעמי, שהביאו לנו ארבע נכדות מקסימות: אמילי, אודרי, גל וליבי.

עליתי לארץ בגיל עשר עם כל משפחתי והיה לי דרכון משותף עם שני אחיי, מכיוון שעדיין לא מלאו לי שמונה-עשרה. כאשר הגענו לארץ, תחילה גרנו באוהלים ב"מחנה דוד" אשר בחיפה ולאחר מכן עברנו לגור ב"בדונים", שהם מעין בתים מבד ועץ. לאחר מכן התגוררנו בצריפים, שם היה לנו מטבחון קטן ושירותים, ולבסוף בשנת 1957 עברנו לגור בבית. הבית היה קטן מאוד, היו בו שני חדרים בלבד! וחיינו 12 נפשות יחד: הורי נעימה וכדורי, אחיי ואחיותיי: נזימה, חיים, ישראל, ג'ולייט, ברטה, יחזקאל, שלמה, דוד ומשה ואני. אמי הייתה עקרת בית מסורה ואבי היה ספר במקצועו. אמנם ביתנו היה קטן מאוד, והיינו צריכים להסתדר ביחד, אך מאוד נהניתי עם משפחתי ועם אחיי הגדולים שפינקו אותי.

התמונה מהדרכון

היה לנו קשה להסתגל ולהתאקלם בארץ החדשה, אבל אמי תמיד אמרה לנו: "הכל יהיה בסדר, אין לכם מה לדאוג", וכך היה. למרות הקושי למדנו איך להתנהל וקיבלנו הכל בשמחה, היה לנו מאוד כיף, הייתה אווירה מהנה ולמדנו להסתדר יחד. בילדותי דיברתי בערבית ועברית, ובבית הספר נאלצנו ללמוד בכיתה מעורבת ובה ילדים מכל הגילאים, מפני שלא היו מספיק ילדים כדי לפתוח הרבה כיתות. היה קושי רב בלמידה, מפני שהילדים היו ממדינות שונות ולכן היה לנו קשה לדבר אחד עם השני, אך למרות הכל הסתדרנו ונהנינו.

היו לי חברות מכל מיני ארצות, ממש קיבוץ גלויות: הייתה לי חברה מרוקאית ששמה שרה, וחברה כורדית ששמה מטילדה, חברה עיראקית ששמה דרורה וגם חברה רומניה ששמה אידית, שהיא הייתה חברתי הטובה ביותר. בהפסקות אידית הייתה מכבדת אותי בעוגות רחת לוקום שאביה היה מכין בקונדיטוריה, והיינו משחקות המון במחניים! אהבתי לעשות עמידות ראש ונהניתי עם חברותיי, שיחקנו יחד בדילגית, "חמש אבנים" ו"סבתא סורגת". בבית הספר היו לנו גם שיעורי מלאכה והכנתי סינר, תיק אוכל וסרגתי המון דברים מדהימים לכל המשפחה שלי. הילדות שלי הייתה כיפית ומלאת שמחת חיים, ולמרות כל הקשיים שחווינו בעליה לארץ אני מתגעגעת לשנות החמישים ולילדותי.

התמונה צולמה בשנת 1954, בנעוריי במחנה דוד

המאכלים והמסורות היו חלק גדול וחשוב בחיי, האוכל העיראקי הוא חלק בלתי נפרד מחיי, והילדים והנכדות נהנים יחד איתי מהאוכל ומהכנתו. בחג הפסח בעיראק אמי הייתה מכינה מצות בעצמה, היא הייתה מכינה כמות גדולה שהספיקה לגדוד שלם. עוד בעיראק, למרות החשש מהערבים, ערכנו  קידוש בימי שישי ובחגים. אבי היה לוקח את אחיי לבית הכנסת ובזמן זה היינו אני, אמי ואחיותיי עורכות את השולחן ומכינות את האוכל כדי שיהיה מוכן כאשר הבנים יחזרו. אמי נהגה להכין בכל יום שישי קובה בכמה טעמים ומכמה סוגים, ובשבת היא הכינה טבית, החמין של העיראקים. בכל יום חמישי אמי נהגה להכין קיצ'רי, מעין מג'דרה של אורז עם עדשים וסלונה, דגים עם בצל ועגבניות בשכבות. אמי נהגה להכין גם סמבוסק בכל מיני טעמים: סמבוסק במילוי גבינה, אגוזים וסוכר, תמרים ואגוזים, רחת לוקום, וכל מה שעלה על דעתה, אפילו חביתה ובתוכה סמבוסק מטוגן במילוי חומוס ובצל עם המון כמון. עד היום, הסמבוסק המדהים והאהוב הוא מאכל בלתי נפרד ממני ומנכדותיי.

לאחר שהתחתנתי, עבדתי כסייעת לגננת במשך ארבעים שנים וקיבלתי תעודת עובדת מצטיינת!. בשנת 2008 פרשתי, ומאז ועד היום אני מתנדבת שישה ימים בשבוע כסבתא גן בשלושה גנים שאחד מהם הוא גן חינוך מיוחד. אני גם מתנדבת כדודה של חיילים בודדים, אני מכינה להם ארוחות בוקר בשעה חמש וחצי בבית החייל ובנוסף אני מקבלת מתגייסים בבקו"ם ומבקרת את פצועי צה"ל בתל השומר ומביאה להם שי.

בשנת 2012 קיבלתי את פרס "מגן ראש העיר" רמת גן ובתאריך 23.1.18 קיבלתי את פרס "יקירת העיר" רמת גן על כל פעילותי למען הקהילה.

התמונה צולמה בשנת 2018 בטקס קבלת פרס יקירת העיר רמת-גן

הזוית האישית

נהנינו מאוד. שתינו למדנו להכיר אחת את השנייה לעומק, הפרויקט הזה חיבר בינינו מאוד ואנחנו מאוד שמחות שיצא לנו לעבור אותו ביחד.

מילון

בדונים
בתים העשויים משילוב של בד ועץ.

ציטוטים

”היו לי חברות מכל מיני ארצות, ממש קיבוץ גלויות“