מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שורשים בעמק

סבתא יפה והנכד עידו
סבתא יפה בת שנתיים
סבתה של סבתי הייתה אישה חרוצה, היא ניהלה משק וגידלה 7 ילדים. דמותה הותירה חותם בסבתי שהעריצה אותה והעריכה אותה מאוד.

סבתא יפה נולדה בארץ ישראל, בבית חולים רמב"ם שבחיפה בתאריך 28.9.1955. היא קיבלה את שמה על שם סבתה (אמו של אביה), שנרצחה בשואה. בתקופת נעוריה שם משפחתה היה אפשטיין ולאחר נישואיה שונה לסבן.

היא הבת הבכורה במשפחתה ולה שני אחים צעירים ממנה. הוריה צביה ז"ל ואליעזר ז"ל אפשטיין הכירו בחיפה, אמה נולדה בבית חולים העמק ואביה היה ניצול שואה שהגיע לארץ בגיל 17. הם התחתנו בחצר ביתה של סבתה של סבתי בת-ציון ז"ל בכפר ברוך שבעמק יזרעאל. בתחילת דרכם גרו ב-ואדי רושמייה. משם עברו לשכונת ואדי ניסנאס שם גדלה סבתי עד כיתה ג'. בשכונה זו היא ספגה תרבויות שונות והיו לה חברות מוסלמיות, נוצריות וארמניות.

סבתה של סבתי (בת ציון ז"ל) הייתה מאוד משמעותית בחייה.

סבתא בת ציון ז"ל

היות והייתה אלמנה מגיל צעיר רוב שנות ילדותה של סבתי היא התגוררה בביתה.

סבתא בת ציון הגיעה בעלייה השלישית מקווקז. היא וסבא מאיר ז"ל חיו בעמק יזרעאל בכפר ברוך. לסבתא היו 8 ילדים. היא התאלמנה בגיל 39 כשסבא של סבתי נפטר ממחלה קשה. אמה של סבתא יפה הייתה בת 6 כשהתייתמה מאביה. סבתה של סבתי הייתה אישה חרוצה, היא ניהלה משק וגידלה 7 ילדים. דמותה הותירה חותם בסבתי שהעריצה אותה והעריכה אותה מאוד.

בילדותה אהבה סבתא יפה לשמוע מסבתה בת ציון סיפורים על החיים בכפר ברוך בימים שלפני קום מדינת ישראל. סבתא בת ציון סיפרה לסבתי שהיא וסבא מאיר עלו ארצה ב1917 דרך טורקיה משם הגיעו לנמל יפו בספינת סוחר קטנה. מהנמל הועברו לשכונת הקווקזים בתל אביב. סבא מאיר רצה להתיישב במשק חקלאי וכך הגיעו לכפר ברוך שבעמק יזרעאל.

כפר ברוך על שם "ברוך כהנא" מרומניה שתרם לקניית אדמות בעמק. העלייה לקרקע הייתה בשנת 1927. דדשוב מאיר ובת ציון הגיעו לכפר כמשפחה. מאיר היה בן 38 ובת ציון הייתה בת 27 ולהם 3 בנות. ההתיישבות בכפר לא הייתה קלה.

כשהגיעו המתיישבים הראשונים לכפר ברוך היה שם עדיין כפר קטן בשם וורקאנייה, שתושביו היו עובדי אדמה שלא שלהם, אלא של בעל אדמות עשיר. הם גרו בבתים פשוטים עם חומת אבנים מסביבם. הם לא עשו בעיות כי פחדו מהמתיישבים החדשים. בשנת 1929 פינו אותם לאבו שושה. כשעזבו את הכפר נשארה חומת האבנים. המתיישבים פרקו אותה והשתמשו באבנים להכנת דרך אל תחנת רכבת העמק.

בעיית המים בכפר ברוך הייתה קשה. תושבי הכפר קיבלו את המים הדרושים להם לשתייה מבאר שנקדחה על ידי הקרן הקיימת סמוך לוורקאנייה. לשם אספקת המים הותקנו במושב ברזים שמהם הובלו המים בצינורות לחצרות. כמות המים לא הספיקה גם לחקלאות ולכן נעשו ניסיונות קידוח למציאת מים בסביבות המושב. הם החלו בקדיחת באר באתר המגרשים הציבוריים שבחלק המערבי של הכפר וסוף סוף נמצאו מים בעומק של 35 מטרים. הקרן הקיימת הקימה בריכה לריכוז המים והניחה צינורות להובלת המים למגרשים.

המתיישבים הראשונים התגוררו בצריפים רעועים וקטנים בתנאים מאוד קשים. הצריפים דלפו בחורף והחום בתוכם בקיץ היה בלתי נסבל. דרכי הגישה לכפר לא היו סלולות ובחורף התושבים היו כמעט מנותקים מסביבתם. התושבים התהלכו ברחבי הכפר במגפי גומי ושקעו בבוץ.

המתיישבים גילו עד מהרה ששכניהם הערבים גורמים להם לא מעט בעיות. בעיה ראשונה הייתה עליית עדרי צאן על השדות. בעיה שנייה הייתה תקיפת חקלאים בשדות. הם היו מתקרבים רכובים על סוסים ודוהרים לעבר החקלאי. כך קרה לסבא מאיר ושתי בנותיו, גם הפרדות היו אתם, כשלפתע הם הבחינו בקבוצת רוכבים שדהרה לעברם מכיוון משמר העמק. הפרדות חשו בסכנה ודהרו בריצה מהירה לעבר הבית עם המשפחה שישבה בעגלה. בעיה שלישית הייתה הגנבות. הערבים היו באים בחסות החשיכה וגונבים מחצרות התושבים. היו גנבות גם מיבול השדות.

רצונם של הערבים לפגוע בישוב היהודי הניע אותם גם להצית שדות, במטרה לעשות נזק של ממש. על רקע בעיות אלו הוקם ארגון ה"שומר", ששם לו למטרה לשמור על השדות. גם אנשי הכפר עצמו היו צריכים להיות שותפים לשמירה. ביום עובדים במשק ובשדות ובלילה שומרים על היישוב. 6 עמדות ירי שנבנו במיוחד לשם כך הקיפו את כפר ברוך ושם היו שומרים בלילה. מגדל המים שמש אף הוא נקודת תצפית.

למרות הקשיים דאגו המתיישבים לחינוך הילדים. הם הקימו צריף במרכז הכפר ובו מוקמה כיתת לימוד רב גילית. אחר-כך הוקם במקום בנין בית ספר ובו 3 חדרים. 2 כיתות לימוד וכיתת גן. הלימודים התקיימו בשתי שכבות א-ד וה-ח. למדו רק תנ"ך וחשבון.

כל ילדי הכפר התקבצו ללימודים וחולקו לשני חדרי כיתות כשבכל כיתה יושבים ילדים בני גילים שונים. בכל טור ישבה קבוצת גיל אחרת. אין פלא שעל פי רוב ישבו לפחות שני אחים באותו החדר ולפעמים אפילו שלושה בני משפחה אחת. בכיתה כזאת היה מורה אחד שהיה אמור לתמרן בין קבוצות הגיל השונות. שתי קבוצות עובדות בעבודה עצמית בעוד הקבוצה השלישית מקבלת שעור רגיל. הייתה זו משימה לא קלה עבור המורה ואכן תחלופת המורים הייתה רבה.

לקראת החגים הכינו המורים טקס המציין את החג עם השירים הנלווים אליו ואף הצגות קצרות. הם הזמינו את הורי התלמידים וכל אנשי הכפר הגיעו לטקס.

כפר ברוך נקרא מעצמה "גרעינית", שכן גידולי החמניות היה אחד הגידולים הבולטים בו. בכפר היו עבודות האיכר מרובות: חרישה, שדידה, דפיקת חמניות, ניקוי הרפתות, הלולים והאורוות, חליבת הפרות והאכלת הבהמות.

אנשי כפר ברוך התיישבו לא רחוק מתחנת הרכבת. רכבת זו הייתה עוברת בבוקר ובשעות אחר הצהרים ומקשרת את הכפר עם עפולה או חיפה. רכבת העמק הייתה השעון המווסת את חיי הכפר. ב-6 בבוקר הופיעה רכבת המשא זוחלת לאיטה ובשעה 8 הופיעה במרוצה רכבת הנוסעים. נשים שכרעו ללדת היו נוסעות ברכבת לחיפה או לעפולה. הרכבת גם שמשה להעברת דואר והבאת כדי החלב למחלבות בחיפה. ברכבת העמק הגיעו רוכלים לכפר פרשו את מרכולתם במרכז הכפר ויצרו שוק קטן.

בשנת 1930 נפתחה בכפר מכולת שנקראה "צרכניה" ובה נמכרו מצרכי מזון לתושבים. הפסקת פעילותה של הרכבת במאי 1948 הנחיתה מכה קשה על הכפר, שכן היא הייתה אמצעי התחבורה העיקרי. הכפר קנה טנדר ומאוחר יותר משאית שתפקידה היה להעביר את כדי החלב לחיפה ולהביא לכפר אספקה מכל סוג בהתאם לצורך.

במשך 12 שנים ניהלו סבא מאיר וסבתא בת ציון משק בכפר וחיו חיים מאושרים. היה להם משק חי שכלל רפת ולול וכן כרמי ענבים ושדות שבהם גדלו חמניות וירקות שונים.

סבא מאיר חלה במחלה קשה ולאחר 3 שנים של אשפוזים נפטר .סבתא בת ציון נשארה אלמנה צעירה בת 39 עם 7 ילדים בבית. לצערו של סבא מאיר הוא זכה לחתן רק את ביתו הבכורה. כך המשיכה סבתא בת ציון לנהל את המשק וכמובן שכל הילדים נרתמו לעזרתה מיד. כולם עבדו בשדה ברפת ובלול. את התוצרת החקלאית מכרו וממנה התקיימו. סבתא בת ציון השלימה הכנסות בעבודות ניקיון בבתי השכנות החיים היו קשים אך סבתא הצליחה לגדל ולחתן את כך כל ילדיה וזכתה למשפחה גדולה מלוכדת ואוהבת.

המשפחה הגרעינית: אליעזר, צביה, יפה, מאירה (אחותה של יפה על שם סבא מאיר דדשוב), משה וסבתא בת ציון

לאט לאט עזבו הילדים את הבית וסבתא בת ציון התבגרה וחלתה. היא השאירה את המשק לביתה תהילה שהמשיכה לגור בכפר יחד עם משפחתה ועברה לגור עם הוריה של סבתי יפה בחיפה. סבא רבא שלי היה אח במקצועו, ניצול שואה ויתום מאב ואם. הוא טיפל בסבתא בת ציון כמו בן מסור עד יום מותה. ביתם של סבא רבא אליעזר וסבתא רבתא צביה היה בית חם ופתוח תמיד. סבתא יפה זוכרת שתמיד היו אורחים בבית, דודים, דודות ובני דודים כמובן משפחה גדולה שבאה ותמכה בסבתא בת ציון כולם עזרו לטפל בה.

גם אני כנינה זוכר ימים יפים בביתה של סבתא רבתא שלי סבתא צביה. היא תמיד אהבה לקבל אותנו ולהכין לנו אוכל. כל השבתות והחגים היו ביחד עם סבתא צביה והיא חלק בלתי נפרד מילדותי. סבתא צביה נפטרה לפני 4 שנים והיא חסרה לי מאוד ועד היום תמונה שלה תלויה בחדרי.

סבתא יפה בת לאם ילידת הארץ ואבא ניצול שואה ומזוג זה הטביעה בה את חותמו לאהבת הארץ והאדם. זו האווירה שספגה בביתה ומנסה להעביר גם לנו לנכדיה את המסר לאהוב ולכבד את האחר.

הזוית האישית

הנכד עידו: נהניתי לעבוד עם סבתי ולגלות את סיפור ילדותה של סבתא רבתא צביה.

סבתא יפה: התרגשתי מאוד לספר על סבתי האהובה ואמי אשר חסרות לי מאוד. נהניתי להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדי עידו.

מילון

אגודת השומר
שומרים עבריים ששמרו על הישובים בעמק

ציטוטים

”סבתא יפה בת לאם ילידת הארץ ואבא ניצול שואה שהטביעו את חותמם לאהבת הארץ והאדם. “