מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שדרן בשפת היידש בקול ישראל

אריה לונדון עם מורתי
אריה בקטן
סיפור חייו של לייב-אריה לונדון

היסטוריה-סיפור חיי

כל חיי שמעתי על שואת עמינו. למרות שנולדתי אחרי המלחמה {מלחמת העולם השנייה,כמובן} הייתי קשור וקשוב להתרחשויות הקשורות עם השואה.
למרות שחיי התרחשו אחרי המלחמה, כל הגויים מסביבי אמרו לי בכל צעד :"חבל לצערנו (לגרמנים ולליטאים)שלא גמרנו עם "היהודונים", וחבל שנשארת בחיים". יש לציין שהליטאים היו ברובם משתפי פעולה עם הגרמנים. אך לאחרונה עדים אנו לדבר חדש יחסית: הכחשת השואה. אינני יודע מה יותר גרוע :לטעון הרגנו וחבל שלא את כולם, או טענה- לא היה ולא נברא, הכל המצאה יהודית.
בזמן מלחמת העולם השנייה הוריי ברחו מהגרמנים מליטא לעומקי רוסיה עם אחי יאנעלע. יאנעלע היה בזמן המלחמה בן חמש אך כוחותיו לא עמדו בקור, ברעב והוא נפטר בשנת 1943.
ברור שלא ראיתיו, כי כמו שאמרתי נולדתי בשנת 1946. בזמן המלחמה אבי עבד במפעל. הוריי סבלו מחיים קשים על גבול רעב.
אחרי המלחמה הוריי חזרו לליטא. אומנם אפשר הייה אז לברוח באופן בלתי לגאלי את הגבול לפולין ומשם להמשיך הלאה, אך הוריי פחדו לעשות כך, כי אם היו נתפסים  היו מכניסים אותם לכלא. כך נשארנו בליטא עד שנת 1972.
ב1964 אבי נפטר ועליתי ארצה רק ב1972 עם אימי. כשעליתי ארצה הייתי בטוח שרמת חיי תרד והייתי מוכן לזה, העיקר לעלות. להפתעתי רמת החיים שלי עלתה. יחד עם זה, הייתה לי תקופה מאוד קשה בארץ. התייחסו לעולים חדשים בצורה שלילית ביותר. חוץ מקשיי שפה, צברים רבים היו בטוחים שהעולים החדשים מקבלים הכל בחצי חינם, צעקו הם "וילה, ווולבו" הייתה עוינות רבה כלפי העולים. עד כמה שידוע לי כיום יחס לעולים חדשים השתנה לטובה, אך אז היה זה נורא. גם בצה"ל היחס כלפי העולים היה רע ביותר.
שם בברית המועצות סבלתי מאנטישמיות וזה היה מובן מאליו אך לא יכולתי לדמיין שאסבול מסוג של אנטישמיות גם בארץ. הותיקים, ובעיקר הצברים בטוחים היו שאנו העולים החדשים חיים על חשבונם. נדמה לי שיחס שלילי כזה השתנה כיום כלפי העולים שמגיעים עכשיו. כיום יש להדגיש שיושב ראש הכנסת עלה מרוסיה ובכלל הרבה חברי כנסת הם ממוצא רוסי.

החלק המשמעותי בחיי:

נולדתי בפברואר 1946. הלכתי לגן ילדים שהייה קודם גן ילדים יהודי עם שפת לימוד ביידיש, אך אחר כך כל עניני יידיש ובכלל כל מה שהיה קשור ביהודים חוסל והגן הפך לגן ילדים רוסי.
אימי הייתה גננת באותו גן, גם ביידיש וגם ברוסית. אז נתנו ברחבי ברית המועצות (ברוך השם, שילדים ישראלים לא טעמו את זה) שמן דגים. זה הייה ממש איכסה. אך חשבו אז ששמן דגים מאוד נחוץ לילדים. והפרוצדורה החשובה הזאת הייתה צריכה לבצע אך ורק גננת ולא העוזרת של גננת. ודווקא באותה עת הייתה פרשת הרופאים יהודיים. כאשר האשימו את הרופאים היהודיים בהרעלת בני אדם בין היתר גם הילדים. והרבה הורים רוסים לא רצו שהגננת "היהודונית" תיתן את ה"תרופה" הזאת כי הרי יכלה להרעיל את ילדיהם. כך מגיל שלוש או ארבע הרגשתי מה זה אנטישמיות.
משפחה:
 אבי היה עיתונאי ומורה בבתי ספר עם שפת לימוד ביידיש. אימי הייתה גננת גם ביידיש ואחר כך, כאשר גני ילדים יהודיים חוסלו, הייתה גננת בגן ילדים רוסי.
כשחוסלו גם בתי ספר יהודיים עבד אבי כספרן בספריה מרכזית בקובנה. לצערי, לא זכה לעלות ארצה כי נפטר בשנת 1964. סבי מצד אימי ברח מהצבא הצארי לדרום אפריקה ושם נפטר.
בתי בת 26 למדה בבית ספר "גורדון". כעת היא עובדת בעיריית כפר סבא כמדריכת נוער ומנהלת כל האירועים הקשורים לענייני נוער בכפר סבא.
עלייתי ארצה-
בקיצור מאוד מוקדם ידעתי שאין לי מה לעשות בליטא ובכלל בגולה, בפרט שאבי היה ציוני. אומנם לא כל כך קל היה לעלות לישראל, כי שלטונות ברית המועצות אז לא כל כך אפשרו עליה חופשית, אך אחרי מאבקים גלויים התאפשר לי בשנת 1972 לעלות ארצה.
העלייה לא הייתה קלה כל כך. הצטרכתי להלחם עם השלטונות שיתנו לי לעלות. כתבתי מברקי מחאה לשלטונות רוסיה והשתדלתי שהמחאה הזאת תהיה ידועה בארץ. "קול ישראל" בשידוריה לחו"ל ציטטה את המברקים שלי עם שמי המלא. זו הייתה ערובה לביטחוני.
חוץ מזה ביקשתי עוד בהיותי בליטא אזרחות ישראלית וקיבלתי הודעה שהאזרחות הישראלית אכן הוענקה לי, זה קרה בעזרת דודי אפריים ביקשתי לקבל את האזרחות באמצעות מכתב לדודי שגר בארצות הברית והוא העביר את הבקשה הלאה, לישראל. וידוע לי שהאזרחות הישראלית הוענקה לי.
במשך 31 שנים עבדתי ברדיו ממלכתי "קול ישראל" בשידורי יידיש. עד ל1 במרץ 2013. כעת אני גמלאי ומנסה לא להשתגע משעמום. אני מלמד יידיש "בבית רייזל" והצטרפתי לקבוצת "השואה".

מילון

"אלטער קאקער"(יידיש
גיל הזהב(אך בצורה גסה התרגום המילולי הינו -המחרבן הזקן.)

ציטוטים

”מדינת ישראל היא אלטרנטיבה ליידיש" -שזה המקצוע שלי, אך דווקא במדינת ישראל יידיש עדיין קיימת“