מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שבט הרצל מתנועת הצופים מימי מעברה ג'

נדב וסבתא חוגגים יום הולדת בקשר הרב דורי
סבתא סימה בבר מצווה של אברהם אחי
זהו סיפורה המדהים של בני משפחה שרוח ההתנדבות למען החברה

תנועת הצופים במעברה ג'

נולדתי בעיר רבאט, להוריי מרים ומאיר עמוס ז"ל. לי יש שישה אחים. אחיי הגדולים הם: יעקב (קוקו), דוד ואברהם ואחיותיי הקטנות ממני זהבה (ז'ורז'ט), אני – מימי (סימי), ורינה הצעירה ממני.

כולנו נולדנו ברבאט שבמרוקו, למדנו בבית ספר צרפתי יהודי "אליאנס". אמי הייתה עקרת בית ואבי עבד בחברה לצביעת אוניות. בשנת 1956 הוריי החליטו לעלות לארץ ישראל וכאן מתחיל הסיפור שלי….

אחי הבכור יעקב- המכונה קוקו בחר לעלות לארץ לבדו, ללא בני משפחה אלא רק עם חברי "עליית הנוער", כשהגיע לארץ שוכן בקיבוץ. בשנת 1956 לאחר כ-5 שנים בהן אחי היה בארץ, הוריי החליטו שעולים לארץ כדי להתאחד עם אחי יעקב. כשהגענו לארץ, הסוכנות היהודית, שכנה את משפחתי במעברה ג' באשקלון. זה היה בחודש יולי, בחופשת הקיץ. בזמן זה רוב הילדים הסתובבו בחוסר מעש, לכן אחי אברהם שהיה במרוקו מדריך שבט בתנועת נוער "הצופים", יחד עם שני חברים נוספים, יעקב ויצחק שוקרון שהיו גם ראשי שבטים באוג'דה שבמרוקו, החליטו לאסוף את כל ילדי המעברה מכל הגילאים ולהעסיק אותם בפעילויות שונות.

הפעילות הראשונה הייתה בצריף של הוריי. בזכות סבלנותה של אמי והרצון שלה שנתרום לחינוכם של ילדים, הפעילות הזו התאפשרה. לאחר כחודשיים, בחג הסוכות, הוריי בנו סוכה, ולאחר שהחג הסתיים הסוכה שימשה כ"קן" צופים. שם  פעלנו במשך שנה עד שפנינו למנהל בית ספר "עוזיאל" יגאל יגיל ז"ל, הצגנו לו את הרעיון להקצות לשבט שהקמנו, כיתה למען פעילות רחבה יותר, כדי להגדיל את מעגל המשתתפים בפעילות. הרעיון קסם למנהל והוא הקצה לנו כיתה, שם נפגשנו מדי יום, המדריכים והילדים. אני, כבר בגיל 11 הייתי מדריכה והעברתי פעילויות כמו מחנאות, הקמת אוהלים, קשרים וכו'. לימים, אחי דוד מונה למנהל הדואר המרכזי באשקלון ואף שימש כחבר מועצת העיר אשקלון. אחי אברהם היה מנהל מחלקת תרבות וספורט, ובהמשך עוזרו של ראש עיריית אשקלון.

בשנת 1957 ציינו עשור למדינת ישראל והיה "ג'מבורי" בכרמל שבחיפה. הג'מבורי הוא מפגש של צופים מכל העולם בארץ ישראל, זו הפעם הראשונה והיחידה שצוינה פעילות כזו. בפעילות הזו כל השבטים מכל העולם נדרשו להקים מחנה כמו שרק צופה יודע להכין. השבט שלי "הרצל" הקמנו את המחנה היפה ביותר והמאובזר ביותר, ואת הכל בנינו במו ידינו. יצרנו "יש מאין" מכיוון שהיינו שבט שהיה גדוש בפעילויות, ביציאות למחנה קיץ והגדלנו את מספר המשתתפים. החניכים הפכו למדריכים וכך הבאנו כבוד גדול לתנועה. שבט "משואות" מתל אביב שאימץ אותנו ובזכותם קיבלנו משחקים, מדים ועוד פריטים שסייעו לנו, שמרנו איתם על קשר הדוק, ארגנו מפגשים משותפים.

בזמן שהקמנו את תנועת הצופים עזרא ינוב, עיתונאי מעיתון "מעריב", תושב אשקלון, התפעל מהיכולת שלנו להקים שבט, מהנחישות ומהרצון שלנו לדאוג לילדים במעברה, כך שלא ישוטטו. מילאנו את זמנם הפנוי בתוכן ובפעילויות. לכן הוא פרסם כתבה על כל הפעילות הענפה שלנו. עותק מעיתון זה שמור אצלי עד היום.

אמי מרים עמוס נפטרה בשנת 1997 לאחר ששכלה את נכדה יצחק עמוס ז"ל בנו של אחי יעקב במלחמת לבנון הראשונה. זוהי נקודת דמיון נוספת ביני לבינה, מכיוון שגם אני שכלתי נכד אלחי שטרית ז"ל במסגרת שירותו הצבאי בשנת 2014 .

לי נולדו ארבעה ילדים: רונית, מיכה, לילך ואלי. אהבתי לתנועת הצופים חלחלה לילדיי, ואכן רונית, מיכה ולילך היו חניכים בתנועת הצופים ובהמשך אף הפכו למדריכים בתנועה. מסתבר שמסורת היא מסורת ואף נכדיי פעילים בתנועת הצופים. לילך בתי ומשפחתה עברו לשנה לארה"ב, לשליחות במסגרת העבודה. מאיה- אחות של נדב, הייתה בת 14 בערך ושם התנדבה לתנועה ואף הדריכה. בתקווה  שמסורת זו תימשך בדורות הבאים.

הזוית האישית

סבתא סימה: התכנית מרתקת ומעניינת. שמחתי והתרגשתי לקחת חלק בתכנית, נהניתי מהשהייה שלנו לצד נכדי האהוב. ותודה רבה לשני אלקירי שעברה איתנו את כל התכנית הזאת ושעזרה לנו מאוד.

הנכד נדב: התכנית הייתה מעניינת מאוד והכרתי יותר את סבתא שלי. כל הסיפורים של הסבים והסבתות היו מאוד מעניינים. תודה לשני אלקירי שעזרה לנו להעלות את הסיפורים ועזרה מאוד לי ולסבתי.

מילון

עליית הנוער
תנועה של בני נוער שעלו לארץ ישראל על מנת להתיישב בה

ציטוטים

”"שיהיו לי בריאים ומאושרים"“