מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

רפאל שפיר – רופא לפצועים ופעיל במלחמה בסרטן העור

רפאל ותומר שפיר
עם הרמטכ"ל רפול המבקר הפצועים
על תרומתו הגדולה של רפאל שפיר לנפגעי כוויות וסרטן העור.

מעט על ההיסטוריה המשפחתית של סבא רפי

נולדתי בישראל ב- 1941, בהרצליה ב' (שכונה בהרצליה שאז נקראה אזור ג'). בהיותי בן 10 עברה המשפחה

לכפר שמריהו ושם התגוררתי עד לבגרותי. היה זה מקום בו התגוררו רבים מיוצאי גרמניה וגם הורי נמנו

ביניהם.

נולדתי למשפחה בה היו רופאים: סבא רבא שלי, היינריך בר (אבי סבתי מצד אבי) היה רופא עור במינכן

שבגרמניה.

סבא של סבא שלי היה שר האוצר של נפוליאון

הורי, גרטה, מבית שטמאר, וארנסט-נתן, למדו רפואת שיניים בגרמניה. אימי הייתה בתחילת לימודיה כשעלו

הנאצים לשלטון ואסרו לימודיהם של היהודים בכל דרגי הלימוד, כולל באוניברסיטאות. אימי נאלצה

להיפרד מספסל הלימודים. היא עזבה את גרמניה להולנד ואחר כך לאנגליה, שם עבדה כמטפלת לילדים

וכעוזרת בית.

רק אחרי המלחמה הצליח לחזור לגרמניה ולהשלים את עבודת הגמר כדי לקבל את התואר ברפואת שיניים.

אבי, שבאותה עת כבר הספיק לסיים את לימודיו, לא קיבל תעודת גמר ורישיון לעסוק ברפואת שיניים בשל

החוקים החדשים של הנאצים. כיהודי הוא סולק גם מקבוצת הכדורגל שבליגה הראשונה, בה שיחק כחלוץ

מרכזי ובה נחשב לשחקן מוביל.

כשאימי הייתה באנגליה היה שם גם אבי, הם הצטרפו לקבוצת הכשרה לעבודה חקלאית לקראת עלייתם ארצה

לחיות בקיבוץ. אבל כשעלו ארצה ב- 1934 נאלצו לעבוד כפועלים, אבי בסלילת כבישים ובשמירה כגפיר

בפלוגות ההגנה ואמי כעוזרת בית. הם התמקמו באזור הרצליה, כי אבי הוזמן ע"י קבוצת הכדורגל "הכח

הרצליה" לשחק בה כחלוץ, בשל המוניטין והשם שרכש ככדורגלן בגרמניה.

בשנת 1937-8 הגיע לביקור מגרמניה דודי קורט, אחיה של אמי, כדי לבדוק את תנאי המחיה בארץ עבור

המשפחה שנותרה בגרמניה. בביקורו התרשם לרעה מהמצב הקשה בארץ, מהעוני, מהחום, מעבודת הכפיים

של הורי ועל כן החליט שזה לא מקום ראוי לעבור אליו, וחזר לגרמניה. כעבור זמן קצר, משהחמירה רדיפת

היהודים, הספיק לברוח משם לארה"ב עם אשתו אליס ובתו לורה, אך הוריה של אימי, יוהנה וזיגמונד , בנם

השני הנס ובתם לוטה, ששוכנעו קודם לכן לא לעלות ארצה, נשלחו למחנות ההשמדה ושם ניספו.

השאלה המנקרת במוחנו היא, מה גרם להורי להחליט לעלות מוקדם ולאחרים להשתהות ולהתלבט, ובכך

לגזור את מותם?

אחיו של אבי, שגם שמו היה קורט, ואחיותיו לוטי וטרודי הצליחו לברוח ונותרו בחיים. הוריו קרולינה ולאופולד

נפטרו כבר טרם ההשמדה.

הורי שעבדו קשה, חסכו פרוטה לפרוטה ותוך מספר שנים החליטו לעבוד ברפואת שיניים. קנו מכשיר נייד

הדרוש לטיפולים ונסעו בין יישובי השרון לטפל בתושביהם. בו זמנית פתח אבי מרפאה בביתו. רבים מבין

מטופליו היו ערביי הסביבה, כשהם משלמים תמורת הטיפול בשווה כסף, כגון בתרנגולות, ביצים, פירות

וירקות.

החדר היחיד שהיה בבית בנוסף לחדר המרפאה, שימש גם כחדר המתנה, ובו גם הכנתי אני שיעורים, בלילה

היה זה חדר השינה של המשפחה.

סבא רפי כרופא

העובדה שאבי היה רופא חשפה אותי מקטנות לרפואה ולטיפול באחרים.

המפגש הראשון שלי עם בי"ח היה כשהייתי בן 13. אושפזתי בבי"ח תל השומר , היום בי"ח ע"ש שיבא, לצורך

ניתוח כריתת התוספתן. ביה"ח שכן בביתני מחנה צבאי בריטי אותו הם הקימו בתקופת המנדט. חדרי החולים

היו אז אולמות גדולים שבכל אחד מהם כ- 20 חולים. זכור לי מאז הריח שנדף מתחבושות פצועים ששכבו על

ידי, שסבלו מכוויות. ריח זה נותר באפי לשנים רבות, כי היה ריח חריף ומיוחד של רקמות שרופות. כשאני הייתי

לרופא כבר היו תנאים אחרים, חדרים קטנים יותר, לא היה ריח קשה באוויר והטיפול כמובן השתנה.

מאז אותו אשפוז, על אף הריח העז, החלטתי שלכשאתבגר ארצה להיות רופא.

כדי להיות רופא צריך הייתי ללמוד 7 שנים, כולל עבודה בבתי חולים, שזימנה עבורי מפגש ראשון עם פצועי

קרבות.

סבא רפי מטפל בפצועי מלחמה

המלחמה הראשונה שבה טיפלתי בפצועים הייתה מלחמת ששת הימים, בשנת 1967. אז הייתי בשנה

האחרונה ללימודי הרפואה בירושלים. כסטודנטים הוצבנו בבתי חולים כעוזרים לרופאים. אני הוצבתי בבי"ח,

שאותו היכרתי כילד – בי"ח תל-השומר( היום ביה"ח ע"ש שיבא) שהיה בית החולים הצבאי המרכזי במדינה.

במלחמת ששת הימים טיפלנו בפצועים רבים, בעיקר הטנקיסטים שסבלו מכוויות קשות.

רפאל שפיר מטפל בפגוע כוויות 

שמחה הולצברג – אבי הפצועים מבקר פגוע כוויות 

עבודתי אז נמשכה ימים ולילות.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים התחלתי "סטאג'"(התמחות) בתל-השומר ושם גם התמחיתי במחלקה לכירורגיה כללית

ולכירורגית ילדים. בשלב מסוים עברתי להתמחות בענף מיוחד של הכירורגיה: הכירורגיה הפלסטית, ענף

המטפל בפגועי כוויות ובפצועים ועוסק בשחזור אברי גוף מעוותים.

במהלך אותם שנים טיפלתי בפגועי קרבות וטרור, בין השאר בפצועי הפיגוע הידוע שביצע טרוריסט יפני, קוזו אוקמוטו, בשדה

התעופה לוד, היום שדה התעופה המרכזי שלנו, ע"ש בן גוריון. וכך גם בפצועים מפיגוע נוסף באותו מקום, שם

התפוצצה מזוודה ממולכדת בפניו של אחד מאנשי הביטחון שבדק אותה. הוא נפצע קשה ביותר, נכווה

בכוויה קשה ועמוקה והתעוור בעין אחת. מאז נותרנו בידידות.

בשנת 1973 פרצה מלחמת כיפור. באותו יום כיפור גויסתי וירדתי לסיני. במשך 6 חודשים שירתתי כמנתח

בביה"ח המרכזי ברפידים שבסיני. ברפידים טיפלנו טיפול ראשוני במאות פצועים כולל בניתוחים דחופים להצלת

חיים.

 

הרמטכ"ל רפו"ל (רפאל איתן) מבקר פצוע מלחמה 

באחד הימים עזרתי לחובשים להוריד מהאמבולנס פצועים שהגיעו משדה הקרב. הם היו מכוסים בפיח

ואבק וקשה היה להבחין בתווי פניהם. מבעד לפיח הציצו אלי עיניו של חברי הטוב , רופא שלמד איתי, ואיתו

חלקנו יחד מגורים בעת הלימודים בירושלים. זה היה מפגש מרגש ביותר עבור שנינו.

 

סבא רפי עם אנשי צוות אחרים מרפידים על גשר מעל תעלת סואץ בשוך הקרבות.

לאחר המלחמה, במחלקה בביה"ח תל השומר, המשכתי לטפל בפצועים שבחלקם טיפלתי כבר ברפידים. היה צורך לבצע אצלם שחזורי אף, שיחזור גבות ושיער, שיחזור אצבעות ידיים ועוד.

בשנת 1978, נסעתי להשתלמות במרכז הכוויות של הצבא האמריקאי בסן אנטוניו, במדינת טקסס, שבארה"ב.

משפחתי הצטרפה אלי, ולידיעתך תומר, אביך איתי אולי זוכר תקופה זו. במסגרת ההשתלמות טיפלתי בפגועי

כוויה רבים של הצבא האמריקאי, כאלו שהובאו לשם מכל אזורי העולם בהם שהה הצבא האמריקאי. בי"ח זה

צבר ניסיון רב ומוניטין בתקופת מלחמת וייטנאם.

שישה חודשים נוספים השתלמתי באנגליה ביחידות שונות לטיפול בכוויות.

כשחזרתי לארץ יישמתי את כל שלמדתי בחו"ל.

ב- 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה ואז הקמתי את יחידת הכוויות בבי"ח שיבא. נאלצנו אז לאשפז ביחד,

באותם החדרים ממש, חיילים שלנו פצועי מלחמה וילדים לבנוניים שנשלחו אלינו לטיפול בשל כוויות קשות.

רצינו שדבר הטיפול בילדים מלבנון יתפרסם בעולם, אך התקשורת לא התענינה אז במעשים טובים, וחיפשה רק

חדשות על הרג ופציעות שנגרמים לאויב. בעת המלחמה הגיעו לביקור ביחידת הכוויות אורחים רמי מעלה,

כולל ידוענים מחו"ל. ילדי קרין ואיתי (אביך תומר) באו לעזור בפינוק הפצועים וכך פגשו שחקנים כמו ג'יין פונדה ואחרים.

 ג'ין פונדה מבקרת את פצועי צה"ל

הטיפול בכוויים (נפגעי כוויות), בעיקר כאלו עם כוויות נרחבות ועמוקות הוא טיפול קשה, המתיש גם את המטופל וגם את

המטפלים. הפצועים סובלים מכאבים עזים מאוד, עוברים טיפולים כואבים, הרבה ניתוחים לכיסוי האזורים

הכוויים ושיחזור איברים. נדרש לא רק טיפול ניתוחי, אלא גם תמיכה נפשית ושיקום ארוך במיוחד.

רצוני לציין שעם השנים התפתחה יחידת הכוויות הזו להפכה ליחידה המרכזית במדינה לטיפול בכוויים.

סבא רפי נלחם בסרטן העור

בנוסף לטיפול בפצועים, עוסקת הכירורגיה הפלסטית בנושאים מגוונים, ובין השאר בטיפול בגידולים בעור. הגידול הממאיר ביותר הוא "מלנומה" הקרוי בשפת העם "הסרטן השחור".

עם השנים למדנו, שכאשר מגלים את הסרטן הזה בשלב מאוד מוקדם של התפתחותו, או כאשר מגלים נגעים (שומות) שמהם יכול להתפתח הסרטן, ניתן לטפל ולהתגבר על המחלה. על כן, לקחתי על עצמי תפקיד להפיץ בארץ את חשיבות הגילוי המוקדם של הסרטן. אנו גם יודעים שהסרטן מתפתח אצל חלק מהאנשים כתוצאה מחשיפה יתרה ולא מבוקרת לשמש, ואצל האחרים בשל תורשה של רגישות יתרה להתפתחות סרטן זה. גם אצלם החשיפה לשמש מזיקה מאד.

 

דוכן להפצת המודעות לסרטן העור 

יחד עם ובחסות "האגודה למלחמה בסרטן" בישראל, הקמנו מערך להפצת הידע והמודעות לחשיבות ההימנעות לחשיפה בלתי מבוקרת לשמש.

במשך שנים רבות שימשתי באגודה כיושב ראש הוועדה לגילוי מוקדם של סרטן .

עבודתי בתחום זה הייתה רבה, דרשה חלק ניכר מזמני הפנוי אותו נידבתי ברצון ובנכונות, במתן הרצאות בנושא בקרב ילדים, החל מכיתות גן ועד תלמידים בתיכון, וכן למורים לחינוך גופני, גננות ועוד'.

לימדתי בקורסים מיוחדים של מתנדבי האגודה, בניסיון להפיץ הידע בכל האוכלוסייה בארץ. הייתי שותף לבניית תוכנית של שבוע המודעות לסרטן העור, שסיסמתו "חכם בשמש", וזה נערך כל שנה, כבר 25 שנים, לפני הקיץ בכל הארץ בשיתוף מתנדבים מקרב רופאי העור והמנתחים הפלסטיים גם בבתי החולים ובמרפאות קופות החולים. הנושא הופץ בכל כלי התקשורת, ואין רבים שלא נחשפו להפצת ידע זה. מטרת אותו השבוע הייתה כפולה: א) להעלות את המודעות לצורך בהתגוננות מהשמש. ב) לזרז גילוי מוקדם של גידולי עור חשודים, זאת ע"י הזמנת האוכלוסייה להיבדק אצל הרופאים המתנדבים.

בכל השנים התגלו לא מעט גידולים שצריך היה לכרות ושחלקם כבר היו אותו סרטן ממאיר.

בבדיקות שנערכו במשך השנים ע"י האגף לרישום הסרטן במשרד הבריאות, נמצא שמאז אותה פעילות מונעת, חלה ירידה משמעותית במספר הגידולים הממאירים וכי חלקם הגדול התגלה בשלבים מוקדמים וכך ניתן היה למגר את המחלה ולרפא את החולה בה.

נראה לי שזו המורשת החשובה ביותר מבחינה מקצועית שהותרתי אחריי. על פעילותי זו ועל אחרות כרופא ומנתח אף קיבלתי בשנת 1997את אות המופת לרופא. אות זה מוענק אחת לשנה לשניים עד 3 רופאים בארץ ע"י האגודה לרופאה ומשפט על פעילות מיוחדת, על הצטיינות אישית ואנושית ומסיבות נוספות.

 

תעודה על פעילות התנדבותית למניעת סרטן העור 

אות המופת לרפאל שפיר על פעילותו בתחום חקר סרטן העור והפצת המודעות ודרכי ההישמרות ממנו

 

תשע"ה

מילון

שמחה הולצברג -אבי הפצועים
הקדיש את זמנו לחיילי צה"ל הפצועים, הנכים, אלמנות ויתומים, בהם תמך תמיכה נפשית וכלכלית‏[. הולצברג יצר קשר אישי עם חיילים רבים

ציטוטים

”המורשת החשובה ביותר מבחינה מקצועית שהותרתי אחריי היא הפעילות למיגור ומניעה של סרטן העור.“