מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

רוני אפטלון – דור 14 בארץ

רוני ז"ל ובעלה יוסי
רוני ז"ל עם חלק מנכדיה
עם לכתה של רוני אפטלון, לזכרה

רוני אפטלון, נולדה 5.2.1947 – נפטרה 19.7.2021

רוני נולדה בעפולה ביום 5.2.1947 להוריה, צילה גולדמן ויצחק קופרמינץ. דור 14 בארץ מצד אמה. אמה שירתה כנהגת בצבא הבריטי במצרים במלחמת העולם השנייה ושם הכירה את יצחק שלימים יהיה בעלה ורוני תהיה ילדתם היחידה. תחילה התגוררו בנשר בקרבת המשפחה המורחבת שחלק ניכר מהם היו חברי מושבים וקיבוצים בעמק יזרעאל.

בגיל שש הוריה נפרדו ורוני נשלחה לדודיה בקיבוץ יגור ושהתה שם כשנה. אביה נישא בשנית ונולדו לו ולאשתו אביבה שני בנים – יורם וחגי ורוני צורפה למשפחתו בחיפה. רוני חיה בבית אביה כשנה, היה לה רע ומר והרגישה בלתי רצויה שם, ואמה אספה אותה לביתה שברחוב דיזנגוף בתל אביב. היא לא הייתה אימא נורמטיבית – אמנם עבדה לפרנסתה אך לא ניהלה משק בית סטנדרטי – ראשה ונשמתה לא היו מכוונים לבית ולמשפחה אך אהבתה לרוני היתה עצומה והרעיפה עליה חיבוקים ונשיקות, דאגה להלבישה על פי האופנה לאותה תקופה ודאגה שתאכל טוב אצל חצקל איש "כסית" שם זכתה להכיר את כל הברנז'ה התל-אביבית. רוני סיפרה: "היה לי תמיד הביטחון שאימא שלי כל הזמן בשבילי, איפה שהיא לא תהיה!".

בכיתה ט' עברה רוני להיות ילדת חוץ בגבעת השלושה למשך שנה. רוני הייתה ילדה עליזה ושמחה וגם שטותניקית ופרחחית אך הלימודים לא היו בראש סדר העדיפויות שלה. היו לה המון חברים והיא אהבה לרקוד ולהשתולל, אך הבילוי האהוב עליה ביותר היה אהבתה האין סופית לסרטים.

כשהיתה רוני בת שש עשרה החליטה אמה לנסות את מזלה בגרמניה ורוני שוב נדדה לביתו של אביה בחיפה. רוני הנערה התוססת, הבליינית מצאה את עצמה בחיפה המנומנמת במשפחה הנורמטיבית עם סדר יום קבוע וחובות ביתיות.

בשנת 1965 התגייסה רוני לצבא ושירתה בתל-נוף כאלחוטנית והוכיחה את עצמה כחיילת אחראית. שם הכירה את יוסי והחל הרומן בין השניים. עם השחרור טסה רוני לאמה בגרמניה ושהתה שם שלושה חודשים עד שהתגעגעה ליוסי וחזרה ארצה עם מלתחה מכובדת שאמה קנתה לה. כעבור ימים אחדים היו מעורבים בתאונת דרכים קטלנית בה נפצעו קשה היא ויוסי בכל חלקי גופם. הם טופלו ב"סורוקה" וזכו תוך אישפוזם להכיר את שמוליק אבני ומרים מאיר חברי בארי וחיש-מהר התיידדו. החלמתם לא היתה מהירה אך אהבתם פרחה ולאחר מספר חודשים נישאו בשנת 1968. לא חיכו הרבה ונטע נולדה ואחריה זהר ובהפרש עשר שנים נוספו עדי ותומר, בן הזקונים, שנולד 1.6 ק"ג בלבד ותראו מה יצא מזה. אגב, הכי גאה היה אביגדור אלון שהתנבא: "כשתבואו לקיבוץ ייוולד לכם בן".

יוסי ורוני דיברו על האפשרות לעזוב את תל אביב. בתקופת ההיריון עם זוהר עבדה בדפוס "חידקל", והכירה את סמדר זורע ודודו הברון שעבדו שם בשנת חופש שלהם. רוני ויוסי החליטו לצור קשר עם דפוס בארי. כשהגיעו לבארי את רוני הכניסו אוטומטית לעבוד בבית ילדים, בגן-חצב וזו הייתה בשבילה ממש נפילה. אחרי חצי שנה של היותם בבארי, באה אליהם משלחת – המזכיר, מרכז ועדת קליטה, רכז העבודה ורכזת הגר"ג וכולם כאחד שפכו על רוני קיטונות של ביקורת. המסר היה – את לא מתאימה, לא עומדת בקריטריונים. רוני מספרת: "אני לא יודעת מאיפה שאבתי את האומץ לפתוח את הפה ולהגיד: "אם אתם רוצים לראות אותי במיטבי, אז תוציאו אותי מבתי הילדים וביקשתי – תעבירו אותי לדפוס ותראו איך אני אתפקד שם". בסופו של יום הם הסכימו לשחרר אותי מעול בתי הילדים.

רוני סיפרה: "הדבר קרה ושמו אותי בדפוס! עבדתי בעיטוף צ'קים, התחלתי לפרוח. פתאום ההרגשה השתנתה. במיק ואחרים דיווחו ל"שלטונות" שאני עובדת מצטיינת! נאלצתי אמנם לעבור זובור, אבל אולי בזכותי הבינו שלא כל נקלטת חייבת להתחיל את המסלול בבתי ילדים ולא כל אחת מתאימה לעבוד בחינוך."

רוני כאם הסתדרה בחינוך הקיבוצי, כולל בלינה המשותפת. היא התוודתה: "אולי משום שגדלתי בבית שלא יכול היה לתת דוגמא ולמדתי שילדים יכולים לגדול לבד. לידי היו מטפלות נהדרות. לא הסתובבתי עם תחושת אשם שהזנחתי אותם. למזלי יוסי הוא איש משפחה מסור. אז כמו שאני אומרת: אלוהים אוהב אותי, הפרויקט הצליח. במשפחה שלנו יש איזה דבק טוב, יש משהו נכון. כשאומרים לי את זה אז יש לי הרגשה טובה. אני לא יודעת איך כל הנס קרה אצלנו בבית. זה תמיד מפתיע ומפליא אותי. וכמובן ממלא אותי באושר וסיפוק".

עם יציאתה לגמלאות כתבו עליה: "באלף הקודם, הגעת לקיבוץ עם יוסי ועם להקת צאצאים קטנה. נכנסת לדפוס ולא יצאת ממנו עד עצם היום הזה. עבדת בבווה, בניקוב שיקים (איזו מהירות), עבדת 12 שנים בגרפיקה מהתקופה שעוד היו שולחנות אור ועד המקינטושים מקיר לקיר, ואחר כך בעיטוף, ולבסוף בפריוריטי ובשאר הפרויקטים משולחנה של אורה. ולא נשכח את פרויקט העיתונים וספריית הוידאו הזכורה לטוב שניהלת עם אפי ביד רמה ובנפש חפצה".

בשנתיים האחרונות חלתה רוני מאוד, מחלת הסכרת עשתה בה שמות: נימול ברגליים ובידיים והתקשתה להחזיק עפרון שהיה כה חביב עליה בפתרון תשבצים, מחלת הסרטן, ירידה בשמיעה, ועוד צרות שונות. בחודשים האחרונים גברה מצוקתה בשל חוסר יכולת לנוע כרצונה והיתה מתוסכלת עצובה וחסרת-אונים. בימים האחרונים הוזמן אמבולנס ובדיקותיה היו ירודות בצורה מדאיגה והוצע לה להתאשפז בית החולים. רוני סירבה והודיעה שהיא נשארת בביתה – ואנו בני המשפחה ליווינו אותה באהבה בנשימותיה האחרונות.

יהי זכרה ברוך.

רוני ז"ל ויוסי אפטלון

דברי בני המשפחה על הקבר:

גוני יקרה,

ימים אחרונים,

האוויר מתחמק,

אני שומע שריקה חרישית

הנשימה מתקצרת

והפחד מחלחל

לא רק בך – גם בנו.

שואל: איך את מרגישה?

עונה: עצוב לי כל כך

ואני שואל את עצמי

מה עכשיו צריך לענות?

ותגיד: אני יודע וגם לי עצוב

והיא תענה: זה לא אותו עצב, אתה לא שם

ולי אין מענה, אני באמת לא שם.

והקיץ שרבי ואני רועד מקור

וגם מילות עידוד לא באות לי בטוב

ואני חסר אונים מלהושיע

גם לה וגם לי.

(יוסי אפטלון, 21.7.2021)

לקריאת דברי המשפחה המלאים:

בחירת המשפחה, השירים שליוו את רוני בדרכה האחרונה: 

הזוית האישית

התיעוד נכתב עם פטירתה של רוני ביולי 2021, התשפ"א.

מילון

חצקל איש כסית
יחזקאל ויינשטיין, שהיה ידוע בכינוי חַצְקֵל איש כסית (17 בינואר 1905– 29 בדצמבר 1979) היה המייסד והבעלים של בית הקפה התל אביבי הידוע "כסית". חצקל מופיע בשירו של אריק איינשטיין, 'יושב בסן פרנסיסקו על המים' ("פתאום אני רוצה לחזור הביתה חזרה אל הבִּיצה, לשבת בכסית ולצחוק עם משה ועם חצקל"), וגם בשירם של יענקל'ה רוטבליט ושמוליק קראוס 'איך עושים תקליט', המתרחש בבית הקפה ("יבי ושמוליק ישבו אצל חצקל כסית"). (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אולי בזכותי הבינו שלא כל נקלטת בקיבוץ חייבת להתחיל את המסלול בבתי ילדים ולא כל אחת מתאימה לעבוד בחינוך“

”אלוהים אוהב אותי, הפרויקט הצליח. במשפחה שלנו יש איזה דבק טוב, יש משהו נכון“