מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

רובין הוד

רובין והתלמידות במפגש זום
רובין בתנועת הבונים 1967
ילדות בעיירה קטנה באפריקה ועלייה לארץ ישראל

אנו, עופרי שפירא, ענבר מסיקה ושירה אידלסון, תלמידות כיתה י' 3 בתיכון רמון גדרה, מתעדות את סיפורה המרתק של רובין אידלסון במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית ספרנו.

דרום אפריקה – ארץ מולדתה של רובין

רובין יפה נולדה באוגוסט 1948, בעיר הבירה של דרום אפריקה – פרטוריה. כאשר היא נולדה היה אמצע החורף באפריקה, בזמן שבישראל היה שיא הקיץ. הוריה גם כן נולדו באפריקה, אך הסבים והסבתות שלה נולדו בליטה. כאשר היו נערים ונערות צעירים, חלק מהסבים והסבתות שלה עזבו את ליטא כדי לברוח מהפוגרומים שהתרחשו שם. המסע היה ארוך מאוד, הוא החל ביבשת אסיה ונגמר בקצה הדרומי של יבשת אפריקה, הם עברו את המסע באוניות אך גם חלקים ברגל. הסיכונים שהם עברו על מנת להגיע אל אפריקה היו גבוהים, אך הם עשו זאת על מנת לחיות חיים טובים יותר. כאשר הם הגיעו אל אפריקה לא היה להם ידע על המנהגים ועל השפה, מקום לגור, מקום עבודה והיו להם חפצים מעטים מאוד. אמנם הם הגיעו אל אפריקה מותשים וכמעט חסרי כל, אך הם יכלו להתחיל חיים חדשים במקום חדש.

רוביו כחניכה ומדריכה בתנועת "הבונים"

בעודה בת 6 רובין הצטרפה לתנועת "הבונים" שנוסדה באנגליה סביבות 1930- תנועה אשר חינכה נוער יהודי בתפוצות להבין את החשיבות של מדינה עצמאית ליהודים, לקחת על עצמם את האתגר לעזוב את המדינות בהן הם נולדו ולהצטרף לבניית מדינת ישראל.

מדי יום ראשון החניכים התאספו בבוקר ולמדו מן המדריכים על מדינת ישראל, בעיקר כיצד החלוצים בונים ומטפחים את המדינה וחשיבותה של ישראל ליהודים. מעבר לכך בתנועה היו המון פעילויות מהנות, מבינן, רובין השתתפה במקהלת הבונים, יצרה עבודות ומוצגים והשתתפה בתחרויות מחוזיות. המדריכים היו בעצמם נערים ונערות שלמדו בבית הספר והם זכו להכיר עולם חדש, ללא התערבות מבוגרים. בגיל 15 רובין הפכה למדריכה בעצמה, והחלה להדריך את השכבה הצעירה עד סיום התיכון. כל שנה רובין הייתה מחכה למחנה הקיץ שערך כשלושה שבועות במרחק 2000 קילומטר מהבית. מכל הערים שבדרום אפריקה הגדולה הגיעו חניכים מגיל 8 ומעלה, בנסיעת רכבת של יומיים ללא הורים או מבוגרים.

רובין בתנועת הבונים 1967

 

אלברט בעלה של רובין והעלייה לארץ ישראל

לפני שפגש את רובין, בשנת 1961, אלברט הצטרף לקבוצה של בחורים יהודיים דרום אפריקאים, הם הגיעו לישראל בתור מתנדבים לצבא הגנה לישראל. למרות שלא היו ישראלים בתור יהודים שהבינו את המשמעות של מדינה ליהודים לאחר מלחמת העולם השנייה, רצו לתרום לבנייה למדינה הצעירה. לאחר שנתיים שירות בצבא הוא התחיל עבודה בתור ימאי בחברת "צים", חברת ספנות ישראלית. במשך שנתיים הוא הפליג ליפן, סין, פרס וכל אפריקה על אוניות מסע. בתום השירות שלו חזר לדרום אפריקה והתחיל לימודי פסיכולוגיה ביוהנסבורג. אלברט ורובין נפגשו בשנת 1965 במחנה קיץ של הבונים והפכו לזוג.

לאחר מלחמת ששת הימים, רובין הרגישה שזה הזמן לעלות לארץ ישראל ולחזור אל המולדת. רובין ואלברט התחתנו בדצמבר 1968 ובתחילת 1969, כפחות משנתיים לאחר שהחליטה על העלייה, רובין ואלברט הגשימו את החלום ועלו ארצה.

ביתם של רובין ואלברט בישראל

חייה של רובין לאחר העלייה ארצה

לאחר שרובין עלתה ארצה, היא הלכה ללמוד את השפה העברית באולפן מאיר בתל אביב, ובעלה אלברט הלך ללמוד פסיכולוגיה ופיזולוגיה באוניבסריטת תל אביב. לאחר חמישה חודשים באולפן ללימוד עברית, רובין נרשמה למכון "אבני", מכון לאומנויות, ללימוד פיסול. אחרי שנה רובין ואלברט עברו לרחובות כי אלברט התחיל לעבוד במכון וויצמן, ושם נולד בנם הראשון, יונתן. רובין לא עזבה את הבית לאחר שיונתן נולד על מנת לטפל בו, וכשנתיים אחר כך נולד בנה השני דוד. אחרי שלוש שנים נוספות נולדה בתה השלישית נילי, וכשנילי היתה בת חמש, רובין החלה לעבוד בגן טיפולי עם ילדים עם תסמונת אוטיזם ברחובות. רובין מתארת את העבודה בגן הטיפולי כמאוד מאתגרת, כיוון שהילדים לא יכלו לתקשר עם הסביבה שלהם, אך אפילו שהעבודה היתה לה קשה רובין מאוד נהנתה. אחרי שנתיים בגן הטיפולי, רובין הצטרפה למכן שפות ברחובות, ולימדה בו ילדים בבית ספר יסודי אנגלית. המכון שפות היה מכון פרטי ששכר כיתות מתיכון דה שליט ברחובות, ושם היא עבדה אחר הצהריים. היא לימדה ארבע כיתות כל יום, כל כיתה 12 ילדים. היא נהנתה מאוד במכון השפות ולימדה שם עשר שנים. באותו הזמן רובין גם שימשה כמורה פרטית לאנגלית, ובמשך שנה עבדה גם כעוזרת עריכה של דוח מדעי במכון וויצמן.

תקופת מלחמת יום הכיפורים – 1973

כשבנה הראשון יונתן היה בן 3 ובנה השני דוד עדיין לא ידע ללכת, פרצה מלחמת יום הכיפורים, שזעזעה את כל המדינה. מכיוון שזאת היתה הפתעה מוחלטת, כל המדינה היתה בשוק טוטאלי, ובמיוחד רובין, שהיתה עולה חדשה שלעולם לא חוותה מלחמה בחייה. בעלה של רובין מיד התגייס לצבא, ורובין נשארה בבית עם שני תינוקות, בלי משפחה, בלי חברים, וכל המדינה בלי ידע על מה שבאמת התרחש. אז לא היו אמצעים אלקטרונים כמו טלפונים, טלוויזיות, ולקח הרבה זמן עד שמידע התחיל לחלחל לידע של הציבור. בתור אישה צעירה בת 25, עולה חדשה מדרום אפריקה, זה היה לרובין מאוד קשה. בערך ביום השני או השלישי למלחמה, היו שמועות שהצבא הסורי ירד מהגולן ומתקדם לתל אביב. ממה שרובין שמעה על מלחמת ששת הימים בשנת 1967, רובין הבינה שהסורים אכזריים מאוד- הם עינו והרגו אנשים, ולכן כולם פחדו מהצבא הזה, כולל רובין. היא מספרת שכשהיא ישבה במקלט עם ילדיה היא חשבה לעצמה, האם היא תצליח להרוג את הילדים שלה לפניהם, כדי שלא יתפסו אותם. היא מספרת כי היא חוותה בתקופה ההיא ימים לא קלים, כי בעלה היה רחוק ממנה, לקח חלק במלחמה, והיא נשארה בודדה עם שני תינוקות בביתה, ללא הוריה.

חייה של רובין כיום

רובין עדיין מורה לאנגלית, והיא עדיין נהנת מפיסול. היא השתתפה במספר תערוכות פיסול, ושם הציגה את פסליה. כיום רובין אומרת שהיא מרגישה הרבה סיפוק, לראות את המשפחה הגדולה שלה משגשגת ולהיות בחברתם, ומתגעגעת אליהם מאוד, אפילו שכולם גרים בקרבתה.

חלק מפסליה של רובין אשר השתתפו בתערוכה

הזוית האישית

עופרי, ענבל ושירה: היה לנו מאוד כיף לשמוע את סיפור חייה של רובין. למדנו על ערכים, אהבה, נתינה וזיקה לארץ ישראל. אנחנו מקוות שכל אחד שיקרא את הסיפור ילמד מהחוויות של רובין לאורך חייה.

רובין: החוויה הייתה נפלאה, היה נהדר לעשות את התכנית הזאת עם הבנות הנפלאות הללו. אני שמחה שהסיפור שלי יהיה כתוב ושמור על מנת שדורותיי הבאים יוכלו לדעת על ההיסטוריה שלי.

רובין אידלסון תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: סיפורה של סבתא רובין אידלסון

מילון

קוזאקים
קבוצת אנשים שהורכבה בעיקרה מסלאבים מזרחיים שחיו בארצות מזרח אירופה. נודעה בקהילותיה העצמאיות והצבאיות-למחצה. הם ישבו בשטחים של האיחוד הפולני-ליטאי, באוקראינה, באימפריה הרוסית ולאחר מכן גם בברית המועצות. רובם המוחלט נוצרים, בני הכנסייה האורתודוקסית המזרחית (או "אדוקי האמונה הישנה"). (ויקיפדיה)

פּרֶטוֹריה
(באנגלית: Pretoria), עיר בירתה הראשית של דרום אפריקה, מושב הנשיא והממשלה. העיר חולקת את תואר עיר הבירה עם שתי ערים נוספות במדינה: קייפטאון – הבירה התחיקתית (מושב הפרלמנט), ובלומפונטיין – הבירה המשפטית (מושב בית המשפט העליון). פרטוריה היא הבירה הביצועית (האדמיניסטרטיבית), ובה יושבות זרועות הממשלה השונות והשגרירויות הזרות, ולכן מקובל, לרוב, להתייחס אליה כבירתה הרשמית של המדינה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”כל עוד ממשיכים לקוות ולהאמין, הכול יכול לקרות“