מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

רבקה אמויל עולה ממרוקו לישראל

רבקה עם שירה ועם נכדתה מעיין בכיתה ג'
רבקה ובעלה ביום חתונתם
חבלי הקליטה בעליה לארץ ישראל

שמי הוא אמויאל רבקה ואני נולדתי במרוקו בתאריך 27.7.47. במרוקו היה רב מקובל מאד, הרב לסרי, אשר הציע להורי לקרוא לי רבקה, על שם רבקה אמנו, שם מהתורה. וכך ניתן לי שמי. הרבה שמות חיבה יש לי וכל אחד קורא לי בשם אחר כמו: ריקי, ריבקוש, ריבק'לה .שם משפחתי היה חזות ולאחר נישואי השתנה לאמויאל, שם משפחתו של בעלי.

אני הבת הצעירה במשפחה, הייתי מפונקת, כולם דאגו לי והרגשתי עם זה טוב. אנחנו 4 אחים ואחיות (כולל אותי). את  אחותי הכרתי רק כשעליתי לארץ כי במרוקו היא התחתנה בגיל צעיר מאוד ואז עברה לגור בעיר אחרת. אחי הגדול (השני) התחתן וגר איתנו ביחד, הייתי כמו בת בשבילם לכל דבר עד שנולד להם ילד. אחי הצעיר גדול ממני ב-4 שנים, גדלנו ביחד.

התחביבים שהיו לי כשהייתי קטנה: לשחק קלאס עם חברים, לרקוד, לתפור ,לסרוג, בהמשך גם לבשל ולאפות. בנוסף, מאוד אהבתי לשיר שירים. הייתה לי מחברת שירים ששם כתבתי שירים עבריים.

כשהייתי קטנה נהגנו להיפגש כל החברים והחברות ליד עץ דומים גדול ומיוחד, ששימש כמקום המפגש של כל החברה. היינו משחקים משחקי ילדות ומבלים ביחד שעות ארוכות. עלינו לארץ בשנת 1955 כשהייתי בת שבע. בני המשפחה שעלו יחד: הורי אחי גיסתי ואחי הצעיר. מיד עם הגיענו לישראל לקחו אותנו למושב בשם "בר גיורא" ליד ירושלים. שם קיבלנו את כל הציוד ממרכז הקליטה. זה היה בלילה ואז כשהתעוררנו בבוקר הורי אחיי וגיסתי מאוד התאכזבו לגלות שהמקום אליו הגענו נמצא מול הרים וסלעים בחיק הטבע, אף על פי שקיבלנו בית נקי ונעים.

ההסתגלות שלהם הייתה מאוד קשה. אף על פי שמבחינה חברתית הם התאקלמו יפה מאוד. פרט לקבלת בית מגורים קיבלנו גם לול תרנגולות ואפרוחים כדי שנוכל להתפרנס. לי לא היה לי קשה ולא הרגשתי משהו מיוחד, ישר התאקלמתי בארץ, אולם למשפחתי ההתאקלמות הייתה קשה, ולא נותר אלא לחפש מקום מגורים חדש. הורי החליטו לעבור ליבנה בעקבות זה שחלק מהמשפחה עברו לשם. לכן, גם אבי קנה בית ערבי ביבנה ומאז ועד היום אני גרה בעיר ומרוצה מאוד.

בילדותי לא הלכתי לגן ילדים כי זה היה בדיוק כשעלינו לארץ, וכשעברנו מהמושב ליבנה למדתי בבית ספר אביר יעקב. לא למדתי בבית ספר תיכון אלא נרשמתי לגבעת וושינגטון. במהלך החופש הגדול יצאתי לעבוד, ומאז לא המשכתי את לימודי.

האירוע הכי שמח שהיה לי הוא כשהגעתי לגיל 18 ויכולתי לעשות כל מה שרציתי, כי בגיל זה כבר נחשבתי לאדם בוגר. האירוע הכי עצוב שעברתי היה בגיל 22 אבי נפטר, ויותר מאוחר אחיינית שלי נהרגה בתאונת דרכים כשהייתה חיילת.

במהלך חיי עבדתי במקומות עבודה שונים: מפעלים שונים ואפילו בבית אריזה, אך המקצוע האהוב עלי היה תפירה. למדתי קורס תפירה בבית ספר מרים, ולאחר מכן עסקתי בתחום במשך תקופה ארוכה. עד היום אני תופרת לבית ולמשפחה.

את בעלי הכרתי ביבנה. התחתנו בשנת 1969 ברחובות באולמי הדרום, הייתי אז בת 22. לפני החתונה קיימנו אירוסים לאחר מכן חינה ומקווה. כשבני הבכור נולד הייתי בת 23  ולאחר 3 שנים נולד לי עוד בן ובהפרש של 5 שנים נולדה לי בתי.  היום יש לנו 10 נכדים אשר מבקרים אצלנו בכל שבת.

 אני בירושלים

היום אני נהנית מהיציאה לגמלאות, פנויה לסידורים, חוג יוגה פעם בשבוע, התנדבות בלשכת הרווחה ביבנה ונפגשת עם חברות.

הזוית האישית

מזכרת יפה, שתועדה במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

מילון

עץ הדומים
עץ קוצני סבוך ממוצא טרופי–סודני. הפרי אכיל, לא משובח - שיזף מצוי. השם שיזף נזכר במשנה, ומניחים כי שם הכוונה היא למין שיזף תרבותי, שנהגו לטפחו כעץ-פרי תרבותי. השיזף התרבותי נושא פירות מוארכים יותר, מבריקים, וטעמם משובח. מגדלים אותו בארץ פה ושם גם כיום, אך אינו מקובל ביותר. בערבית נקרא העץ בשמות שונים (סידר, דום, ובסיני גם נבק). השם "דום" דבק בעיקר בפרי – "דומים"

ציטוטים

”מיד עם הגיענו לישראל לקחו אותנו למושב בשם "בר גיורא" ליד ירושלים. “