מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

קשיי העלייה מבגדד לארץ ישראל

בעבודתנו המשותפת לתיעוד הסיפור
בית החולים שערי צדק בבנייתו
כל ההתחלות קשות

העליה לארץ מבגדד

נולדתי בשנת 1928 בבגדד שבעירק. עליתי לארץ בגיל 20, בשנת 1951. בעלי ואני היינו צריכים להתחתן בבגדד, אך החלטנו שנחכה עד שנגיע לארץ, ואז נתחתן. חודשיים לאחר העלייה התחתנו.

אני זוכרת שהתלבשנו יפה לקראת העלייה לארץ – ישראל. לא לקחנו איתנו כלום מבגדד, כל רכושנו נשאר שם, חוץ מהבגדים היפים שהיו עלינו.

בבגדד הכל היה טוב, אך כאשר הגענו לארץ לא היה לנו מה לאכול. היו תלושים, ורק איתם היה אפשר לקבל מזון ואספקה. היינו עומדים בתור עד שנותנים לנו לחם. אני זוכרת שפעם אחת הגיע תורי לקבל את הלחם, אך הוא בדיוק נגמר. אז חזרתי הביתה בלי לאכול כלום. היו לנו המון בעיות בארץ, עד שהסתדרנו לאט – לאט. התלושים- בתחום המזון, התקיימו כך, שכל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה.

בשנת 1955 הגענו לגור בירושלים, לא היה לנו עבודה. אני זוכרת שהיינו יושבים במחנה יהודה ומחכים שמישהו יבוא ויציע לנו עבודה כלשהי. לקחו את בעלי, פנחס, לעבוד בבנייה, והוא לא היה רגיל לעבודה קשה כזו. נתנו לו לעבוד קשה ולסחוב שקים של מלט על הגב. גבו נשבר ולקחו אותו לבית חולים "שערי צדק". לאט, לאט הגב הסתדר, אך בעלי סבל מזה כל חייו.

אני הייתי תופרת כל השנים. נולדו לנו ארבעה ילדים, בן אחד ושלוש בנות.

 

תמונות ממפגשי התכנית בבית הספר

 

הזוית האישית

דייזי לוי: בעלי נפטר לפני חמש שנים, בשנת 2012, ממש לפני ראש השנה. יש לנו נכדים ונינים ואני מאחלת לכולם רק בריאות, שמחה ושלא יהיו עוד מלחמות.

מילון

התלושים
התלושים בתחום המזון התקיימו כך שכל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה.

ציטוטים

”לא לוותר ולא להיכנע“