מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

קורות חיי – מיקי (מרים) בן עמי

סבתא ואני בביקור בבית התפוצות.
תמונה של סבא וסבתא כשהיו צעירים.
סיפור החיים המרתק שלי

ילדותה של סבתא

סבתא נולדה ברוסיה בעיר קירוב, עם סיום מלחמת העולם השנייה. שם אמה של סבתא הוא שרה ושם אביה משולם. הם שרדו כי ברחו לפני פרוץ המלחמה לרוסיה. אבל הוריהם, אחים אחיות ורוב המשפחה נרצחו ע"י הגרמנים. מכל המשפחה שרדו רק שני בני דודים שעברו את הזוועות במחנות העבודה ודודה אחת שהיגרה בשנת 1933 אל ארגנטינה. כשסבתא הייתה בת שנה וחצי עברה לגרמניה, שם היא גרה עד שהייתה בת ארבע וחצי. בגרמניה היא גרה בבית דו קומתי בקומה העליונה. בקומה הראשונה התגוררה משפחה של גרמנים אוהבי יהודים שלה שלוש בנות בגיל העשרה. סבתא הייתה בלונדינית עם עיניים ירוקות ונראתה להן גרמניה ובזכות זה זכתה לקבל מהן המון אהבה. סביב הבית הייתה חצר גדולה עם הרבה עצי פרי. סבתא אהבה במיוחד לטפס על עץ הדובדבן להסתובב בין הפרחים, לקטוף את הכי יפים ולהביא לאימה לקישוט הבית. הדירה הייתה קטנה, שני חדרי שינה, פינת אוכל, מטבחון ושירותים.

העלייה לארץ

סבתא עלתה לארץ בגיל ארבע וחצי בחודש מרץ בשנת 1949, חודשיים לפני שחגגו בארץ את יום העצמאות הראשון למדינה. סבתא זוכרת את השמחה, כולם רקדו ברחובות, שרו והתחבקו עם כולם.

סבתא ומשפחתה גרו במעברה ברחובות. זה היה מחנה ענק של אוהלים בשכונת אושיות. האוהלים היו ענקיים והם התקבלו מהצבא. בכל אוהל גרו כמה משפחות. היה בית מרחץ גדול עם מקלחות ושירותים. לא הייתה טיפת צל, כך שסבתא סבלה בימות הקיץ מהשמש שצרבה את פניה (לא היה קרם הגנה), לכן תמיד היו לה קילופיי עור בשפתיים ובאף. בחודש אוגוסט הם קיבלו דירה קטנטונת בשיכון נווה יהודה. בדירה היה חדר אחד, מטבחון, מקלחון ואסלה. היה להם מקרר קטן שמדי פעם היו צריכים להפשיר את הקרח שהצטבר בו כדי לפנות מקום למצרכי מזון. רוב האנשים בשכונה היו עולים חדשים מכל מיני ארצות. בבתים לא היה מזגן וכך בחורף רוב האנשים בארץ התחממו עם תנור קטן שפעל על נפט. לתנור היה מיכל קטן בו שמו נפט, בתוך הנפט היה פתיל עבה שספג את הנפט. את הפתיל היו מדליקים עם גפרור. בקיץ הגיפו את התריסים ושטפו את הרצפות עם הרבה מים שלא נוגבו עד הסוף, כך שזה מה שעזר לצנן את האוויר. כל בני המשפחה היו יושבים בסלון מקשיבים לרדיו, קוראים עיתון או ספר. לא הייתה טלוויזיה. הם שיחקו בדוק, רמי אבנים, קלפי רביעיות או עיר- ארץ-צומח- דומם. מאחר ולא הייתה טלוויזיה, כדי להתבדר, סבתא הייתה הולכת מדי פעם עם חברות לראות סרטים אחה"צ בבתי קולנוע. בזמן ההוא היו שני בתי קולנוע ברחובות.

תקופת הלימודים

בתקופה שסבתא למדה לא הייתה חטיבה. היא למדה בבית ספר יסודי שמונה שנים (כיתות א'-ח'). אחר כך עברה מבחן שקראו לו סקר כדי להתקבל לתיכון. לא כולם עברו את הסקר ולכן לא התקבלו לתיכון אלא עברו ללמוד בבתי ספר מקצועיים (כמו אורט, בית ספר ספרות, פקידות ועוד). לבית ספר יסודי שהיה בקצה העיר הלכו הילדים שעה שלמה. הם היו 12 ילדים שבבוקר נפגשו והלכו כולם יחד. התיכון היה קצת יותר קרוב, הליכה של חצי שעה. לסבתא היו חברות שאיתן היא שיחקה בחבל קפיצה, תופסת, מחבואים, ארץ עיר, מחניים ועוד. בבתים הבנות שיחקו במורה ותלמידה, משפחה, רופאה וחולה, רביעיות. המשחקים הכי אהובים על סבתא היו דמקה ושחמט אותם הכי אהבה לשחק עם אביה. בתקופת התיכון סבתא הייתה תלמידה טובה אהבה ללמוד ובמיוחד אהבה מתמטיקה, לקרוא ספרים. בגיל 14 סבתא התחילה לעשות בייבי סיטר כדי שיהיו לה דמי כיס לקניית בגדים, נעליים וכרטיסים לסרטים.

בגרות

בקיץ סבתא ומשפחתה נסעו כל שבת לעיר בת ים לים במשאית שהסיעה הרבה משפחות. סבתא וחברותיה אהבו בחופש הגדול לנסוע באוטובוס לתל אביב ה"עיר הגדולה". כי לרחובות היה הרבה פחות מה להציע מבחינת תרבות. הן היו גם ב"תנועה המאוחדת" – היו להן פעולות מעניינות, הן הרבו לטייל ברגל ובאופניים באזור המגורים. שרו שירי ארץ ישראל ורקדו רק ריקודי עם. בתקופת התבגרותה, לא היו מכוניות לאנשים ולא טלפונים. הן אהבו מאוד לשמוע ברדיו שירים לועזיים באנגלית ובספרדית. סבתא אהבה את אלוויס פרסלי, פול אנקה, קליף ריצ'רד, דני קיי ועוד.

חודש אחרי שהיא השתחררה מהצבא (בדיוק בת 20 ) היא קיבלה מתנה – כרטיס הפלגה מבן דודתה שמעון (שהיה בן 40) שחי אז בארה"ב עם משפחתו, לבוא אליהם לשישה חודשים, לראות עולם. שמעון, בן דודתה, הכיר אותה בשנת 1946 כשהייתה בת שנתיים כאשר הם גרו בגרמניה אחרי השואה. הם היו כולם פליטי מלחמה. כיון שלא הייתה עדין מדינה הם נאלצו להתגורר בגרמניה, שם הג'ויינט האמריקאי עזר ליהודים להשתקם אחרי התקופה הקשה שעברו. היא הפליגה שבועיים באוניה לארה"ב. בשנת 1964 רוב האנשים הפליגו כי טיסה במטוס הייתה מאוד יקרה. בדרך לשם האונייה עצרה לחצי יום בנמלים של כמה ארצות כדי לתדלק, והנוסעים הורשו לרדת ולסייר במקום. היא נהנתה מאוד כי כבוגרת זאת הייתה חוויה לראות עולם. האונייה עגנה בפיראוס – יוון, בנאפולי -איטליה, בברצלונה – ספרד ועוד. בארה"ב סבתא התגוררה עם משפחתו של שמעון בברוקלין שבניו- יורק. סבתא מספרת שהייתה המומה מהעולם הגדול שגילתה. גורדי שחקים, המון חנויות ענקיות ומפוארות, טלפונים בכל בית, סופרמרקטים ענקיים בהם למשל מכרו בקבוקי חלב בקרטונים ולא כמו בארץ בבקבוקי זכוכית ליד הדלת שהביא החלבן, חימום ביתי בחורף ומזגן בקיץ. היא הכירה באוניה ישראלים נוספים שכמוה נסעו לקרוביי משפחה בניו יורק וכל שבוע הם היו נפגשים במסיבות ריקודים סוערות, בהן היו גם צעירים ישראלים שהוריהם היגרו לארה"ב. הם היו שרים שירי ארץ ישראל  ורקדו ריקודים סלוניים שלסבתא זה היה חדש ולא מוכר.

חתונה ומשפחה

בשנת 1965 כשסבתא חזרה לארץ היא חידשה את הקשר עם משה שהיה חברה הראשון ואיתו התחתנה כעבור שנה. שניהם עבדו קשה, הם חסכו והצליחו לקנות בית דו משפחתי עם קצת עזרה מהוריהם. כעבור עשור היו להם שלושה ילדים והם היו מסודרים יפה. כיום סבתא גרה ברחובות ואנו נוהגים להיפגש בשבתות וחגים ולעיתים גם אחר הצהריים.

הזוית האישית

מיקי ונעם: שנינו מאוד נהנינו לכתוב יחד את הסיפור, התכנית של הקשר הרב דורי חיזקה בינינו את הקשר.

מילון

דני קיי
דֶנִי קֶיִי (באנגלית: Danny Kaye, ‏18 בינואר 1911 - 3 במרץ 1987) היה שחקן קולנוע, זמר וקומיקאי יהודי-אמריקאי. בעיר תל אביב נקרא רחוב על שמו. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”סבתא אהבה במיוחד להסתובב בין הפרחים, לקטוף את הכי יפים ולהביא לאמה לקישוט הבית“