מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

קורות חיי זהבה בארץ ישראל

אני זהבה ונכדי עופרי ונועם בחצר בית הספר
ביר גפגפה לאחר מלחמת ששת הימים
מעירק לישראל

נולדתי בעירק בעיר בגדד בשנת 1949, עלינו לארץ בשנת 1951 לעליה קראו עזרה ונחמיה. "מבצע עזרא ונחמיה, שנקרא גם מבצע בבל הוא מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל כחלק ממבצעי העלאת היהודים לארץ במהלך שנות ה-50. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה"

עלינו ארבע נפשות הורי, אחי ואני. עם הגיענו לארץ הועברנו למעברת מקור חיים שבירושלים, שכונה שנבנתה לעולים כשהבתים היו עשויים מאוהלים.

סיפור שאמא סיפרה לי היהודים שעלו ארצה לא הורשו להביא עמם שום דבר, כל הרכוש נשאר בעירק. אמא הצליחה להעביר צרור קטן של חפצים ובגדים, היא אחזה בידיה את הצרור וזה היה כל הרכוש שהיה ברשותם. אמא הייתה צריכה להחליף לי חיתול היא הניחה את הצרור לידה והחליפה לי חיתול ובהרף עין הצרור נעלם מישהו לקח אותו ואנו נשארנו בלי כלום.

סיפור מתקופת המאהלים במעברה הייתה לנו כפית אחת בלבד ואני כילדה קטנה התעקשתי ללכת לשטוף אותה בברזיה ששימשה את כל תושבי המאהלים והייתה שם אישה שטענה שהכפית שייכת לה והיא לקחה לי את הכפית. מרוב פחד חזרתי לאוהל של סבתא וסבא שלי. סבא שלי היה עיוור ואני הסתתרתי מתחת למיטה שלו והוא קרא לסבתא שלי: "סמרה סמרה יש חתול מתחת למיטה שלי".

כפי שסיפרתי נתנו להורי אוהל בו גרנו, בינתיים נולדה לי אחות, נעמי, היה חורף קשה רוחות עזות וגשם זלעפות. האוהל עף ונשארנו תחת כיפת השמיים, אימא ניסתה לתפוס את האוהל ובינתיים הנעל שלה נתקעה בבוץ, היא ניסתה לחלץ הרגל והנעל נשארה בבוץ. אימא נותרה עם נעל אחת. לאמיתו של דבר לא חשתי סובלת במעברה, להפך הייתה לי הרגשה של פיקניק גדול ושמח.

"סיפורו של חפץ" – תמונה של משפחת זקן

תמונה של משפחת זקן שצולמה בעיר זכו בצפון עירק. התמונה הגיעה אלי לאחר שסבי שמצולם בתמונה ששמו היה שבתי, נפטר מצאנו תמונה זאת בין חפציו. למעשה אין למשפחה חפצים אחרים שעלו עם המשפחה מעירק. החפץ נשמר בארגז מתחת למיטה של סבי ולאחר מותו מצאנו את התמונה ועכשיו היא אצלי בבית. התמונה צולמה בשנת 1936 והיא ברשותי כבר 40 שנה. החפץ במקור היה בערך בגודל של 5 ס"מ על 8ס"מ  היא עשויה מנייר תמונה. תמונה בזכו שבצפון עירק באמצע יושב ראש המשפחה – הסבא שבתאי לצידו סבתא שמחה ומסביב המשפחה למעלה מעל לסבא מצולמת אימי מרים.

p61202-075105

אחרי המעבר

כשהייתי בערך בת 5 המשפחה עברה לבית ובו 2חדרים וקומה שניה, שם נולד לי אח ושמו שלמה (שלמה ז"ל נהרג במלחמת יום הכיפורים כשהוא בן 20). בגן הילדים ראיתי בפעם הראשונה עפרונות צבעוניים, צעצועים ומשחקים. אני זוכרת שאהבתי מאוד ללכת לגן. התחלתי את לימודי בכיתה א בבית ספר "מצדה" בירושלים כשהמבנה היה בבניה ובינתיים למדנו בדירת שני חדרים. אני זוכרת שלמורה היה סרגל ביד ולעיתים היה מכה על היד כאשר לא התנהגו יפה בעיניו. עד כיתה ג' למדתי בבית ספר "מצדה" בקטמון ג' ואז עברנו לקטמון ו' שם למדתי בבית ספר ממלכתי תלפיות ושם סיימתי את בית הספר היסודי. בשנת 1957 סיימתי את בית ספר היסודי. בית ספר התיכון  בו למדתי היה "ביה"ס בית חינוך תיכון ערב" כאשר בשעות היום עבדתי כדי לסייע כלכלית למשפחתי.

p70427-225614

לאחר סיום בית ספר תיכון למדתי במדרשה למדריכי נוער (של עירית ירושלים ומשרד הסעד) ועבדתי במסגרת מניעת עבריינות בקרב הנוער הייתה לנו דירה בקטמון ג' בירושלים לדירה זאת אספו מדריכים את ילדי השכונה והעבירו עימם ערבים בשיחות, עזרה בשיעורי הבית ומשחקים בשנת 1969 נשאתי לרפי ישי ונולדו לנו שלושה ילדים והיום יש לנו 11 נכדים מקסימים. כל המשפחה נפגשים בביתי לארוחת שישי – שבת.

p60808-095836

האופטימיות מבית אמא

לאמי היה חוש הומור וכשרון לספר סיפורים מעשיות ומשלים לכל סיטואציה היה לה משל או ספור. בימי החורף כשבחוץ קר וגשם הייתה מכנסת את כל ילדיה למיטתה והייתה מספרת סיפורים ומעשיות. למרות כל הקשיים הורי שמחו ואהבו להיות בארץ ישראל  אימא הייתה אומרת: "שהאל יברך את מדינת ישראל, איך שהיא דואגת לכולם ומטיבה עם אזרחיה".

הזוית האישית

אני משתדלת להעביר לנכדי את כל מה שאמי הורישה לי את האהבה האופטימיות ושמחת החיים.

עופרי ונועם אלום, תאומים

p70216-204438

 

מילון

צרור קטן
תיק בד שבתוכו היו החפצים שמעלמו

ציטוטים

”לאמיתו של דבר לא חשתי סובלת במעברה, להפך הייתה לי הרגשה של פיקניק גדול ושמח“