מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

קורותיהם של גיבורים, שהקימו משפחה ישראלית אחת גדולה

אני ונכדי
בגיל 16 הצטלמתי לתעודת זהות ראשונה
סיפורו של סבא ישעיהו

שמי שרה סגל שוורץ, נולדתי בבית חולים חדרה ב- 1.1.1950 להורים רבקה וישעיהו [ שייע ] שוורץ, שניהם שורדי שואה. אמי רבקה, נולדה בבנז'ין שבפולין והיו לה הורים ושני אחים (אחיה הצעיר משה נרצח בשואה ואחיה יוסף חי עד היום בארה"ב והוא בן 93). אבי ישעיהו, נולד בטורקא שהיום שייכת לאוקראינה ואז הייתה שייכת לפולין, לישעיהו היו הורים ושלושה אחים שכולם נכחדו בשואה. לרבקה וישעיהו נולדו שתי בנות שרה [אני] וניצה אחותי. לניצה אחותי נולדו שלושה ילדים ושישה נכדים.

בזמן המלחמה, אמי עבדה במחנה ריכוז יחד עם אמה בתפירת צווארונים למדים של הנאצים וקיבלה תמורת זה לחם יבש, בשלב מאוחר יותר הן הועברו למחנה ריכוז ברגן בלזן.  הדרך למחנה הריכוז נקראה "צעדת המוות" מכיוון שהם הלכו בשלג ובקור וכל מי שלא החזיק מעמד, פשוט נפל ומת או שירו בו. כשספרה לי על הדרך למחנה, אמי אפילו לא זכרה כמה זמן הלכה היא הייתה מאוד צעירה וחלשה והיה לה קשה ללכת, אמא שלה סחבה אותה כול הצעדה כדיי להציל את חייה [מי שלא היה לו כוח ללכת נורה]. בברגן בלזן החיים היו מאוד קשים, לא היה אוכל ואנשים מתו מרעב וממחלות. כול יום, במסגרת תכנית ההשמדה של היטלר, אנשים הובלו למשרפות וריח עשן ואפר היה כול הזמן באוויר [אמי כול חייה לא יכלה לסבול שעשינו בשר על האש זה הזכיר לה את המשרפות]. הם בקושי קיבלו אוכל ואמא שלה חלתה במחלת "טיפוס" והייתה חייבת לעבור לבלוק (מבנה) של החולים ואמי שלא הסכימה להישאר לבד החליטה ללכת עם אמא שלה. לקראת סוף המלחמה, במחנה הריכוז וההשמדה, סבתא שלי נפטרה מהמחלות ומחולשה ואמי איבדה את ההכרה והדבר הבא שהיא זכרה במטושטש הוא חיילים אנגלים עטופים בסרבלים לבנים, הם לקחו אותה על אלונקה העבירו אותה לשבדיה לטיפול רפואי בבית החולים, שם שהתה כשנתיים, כשעלתה לארץ טרם הוקמה המדינה היא עלתה בספינה שנקראה: "חיים ארלוזורוב" [רב החובל היה לובה אריה אליאב שלאחר מכן היה חבר כנסת] שטבעה מול חופיי הארץ ואמי גורשה על ידי האנגלים ששלטו אז בארץ לקפריסין ואחריי חודשים מספר הצליחה להסתנן לארץ לקיבוץ דוברת שם שהתה עד שנישאה לאבי.

אבי חי באזור כפרי, היו להם אדמות רבות, בקר, כבשים, סוסים וגידולים רבים דבר ראשון שהגרמנים עשו כשנכנסו לאילניק שזה שם הכפר, הם החרימו הכול לטובת הצבא הגרמני כך שמשפחתו של אבי נשארה ללא אוכל אבל היו צריכים להמשיך ולעבוד בשדות בשביל הגרמנים והאוקראינים. בשלב מאוחר יותר לקחו את הגברים לעבוד ביערות בכריתת עצים וסחיבתם. אבי יכול היה לעשות זאת אבל אביו נישבר מבחינה פיזית ולכן, לקחו אותם למרכז הכפר, כדי להסיע אותם למחנה ההשמדה בלזץ. בדרך למחנה ההשמדה אבי הצליח לברוח ויתר הסיפור יסופר מאוחר יותר, רציתי לספר לכם חלק מקורותיו של אבי ישעיהו ז"ל, שעבר ייסורים רבים במשך ימות מלחמת העולם השנייה ושואת היהודים.

כשהגרמנים נכנסו לאילניק, שזהו כפר ליד טורקא, המשיכו את עבודתם של האוקראינים שהרגו והתעללו בהם. הם אספו את כל היהודים בכפר וביניהם אבי ישעיהו ואביו זאב, שהיו משפחה מאוד דתית. יתר המשפחה כבר לא היו בין חיים, כי נרצחו במהלך הפוגרומים. הם אספו את כולם בכיכר הכפר והחליטו לקחת אותם לרכבת לכיוון מחנה בלזץ שהיה מחנה השמדה. לקראת העלייה לרכבת, הבין סבי שלוקחים אותם למחנה כדי להוציא אותם להורג, ואמר לאבי לנסות לברוח, מכיוון שהוא הבין שזאת הדרך היחידה להינצל.

אבי ברח והגרמנים ירו אחריו והכלבים שלהם רדפו אחריו והוא רץ כמי שקפאו שד, הוא היה ילד צעיר והצליח לברוח. הוא רץ ורץ ולבסוף הגיע ליער ושם אחרי כמה ימים מצא יהודים שגם הם הצליחו לברוח והם חיו כקבוצה ואפילו היה להם מעט נשק. לקבוצות האלה קראו במהלך המלחמה "פרטיזנים".

הקבוצה לא שמחה כל כך על הצטרפותו, מכיוון שהיה מאוד צעיר, כבן 13 והם פחדו שהוא יהיה לנטל עליהם, אך אבי הבטיח להם שישיג להם אוכל ושהוא יודע להסתדר.

אחרי כמה ימים, מצאו ביער ילדה בגילו שהוא הכיר מהכפר. הסתבר שהיא שברה את היד במהלך בריחה מהרכבת ולא אכלה כמה ימים ומצבה היה גרוע מאד. כשתאוששה, סיפרה לאבי שהיא נסעה ברכבת להשמדה ועמדה עם אמה ליד אביו בקרון ושמעה אותם משוחחים.

אביו סיפר לאמה שבנו שייע הצליח לברוח, הוא היה צעיר הילדים והוא מאוד מקווה שלפחות שייע יישאר בחיים כי הוא האחרון מכול המשפחה, כשאמה של הילדה שמעה סיפור זה החליטה לזרוק את הילדה דרך חלון שהיה בקרון, וכך הילדה הגיעה אליהם.

בסופו של סיפור, אבי מאוד הצטער כל חייו על זה שלא הצליח להבריח גם את אביו. אבל החליט שהוא חייב להמשיך כדי לקיים את חלומו של אביו, שהוא היחיד שיישאר בחיים וימשיך את שם המשפחה שלהם. כתוצאה מכך, החליט שמטרתו בחיים זה לקרוא לאחד הילדים על שם אביו. אך נולדו לו רק בנות. ביתי סיגל, עוד כשהיתה צעירה מאד הבטיחה לו שלא ידאג והיא תיקרא לבן שלה על שמו, אבי צחק כי אמר שזה עוד הרבה זמן והוא בטח לא יחיה עד אז אבל רצה הגורל והוא חי כשבנה הבכור נולד ושמו נקרא זאבי. לא היה מאושר מאבי. הוא פשוט הרגיש שמשימתו הושלמה. עליי להוסיף שאת מישפחתו של אבי הרגו האוקראינים וגזלו את רכושם, האוקראינים היו אף יותר אכזריים מהגרמנים. לקראת סוף המלחמה אבי התגייס לצבא הרוסי ונילחם נגד הגרמנים הוא הגיע גם אל האוקראינים בכפר עם נשק וחברים ולקח מהם כול מה שבזזו ממנו ורשם הכול בעירייה על שם אוקראינית שעזרה לו במשך המלחמה [ היא עבדה בביתו לפני המלחמה]

הילדה שהעבירה לו את המסר מאביו גם היא נשארה בחיים, נישאה לאחד מהקבוצה ונולדו לה שני ילדים, ביקרנו אותם כשהיינו בניו יורק.

אבי נותר יחיד ממשפחה ענפה, היום כבר אינו בחיים וניפטר מאוד מסופק מהמשפחה אותה יצר ולימד אותנו לאהוב אהבה אין סופית.

החיים בארץ לא היו פשוטים בכלל. ילידי הארץ לא קיבלו אותם בזרועות פתוחות אבי התגייס לצבא ונילחם לפתוח את הדרך לירושלים הוא בקושי ידע עברית אמי עבדה בקיבוץ דוברת וקיבלה עבודות קשות מאוד כשהתלוננה משום שהגיעה חולה אחריי השואה זה לא כל כך עניין את הקיבוצניקים לכן אמי ואבי עברו לגור בנתניה גרו בביקתה קטנה כשהשרותים בחוץ ומטבח משותף לעוד משפחה ושם נולדתי. אבי עבד בשלוש עבודות והם עברו לבית בשיכון ותיקים ושם נולדה אחותי. אבי במשך הזמן למד ליטוש יהלומים פתח מפעל והיה בין חברי בורסת היהלומים הראשונים.

לאחותי ניצה נולדו בת ושני בנים וכיום יש לה שישה נכדים.

אני נולדתי בארץ, גרתי בנתניה רוב חיי, למדתי בבית הספר ביאליק ולאחר מכן בבית הספר טשרניחובסקי, מיד לאחר מלחמת ששת הימים התגייסתי לצבא ושרתתי בבסיס שהיה שייך קודם לצבא הירדני, הבסיס היה ברמאללה (אז נקרא בה"ד 4) ונהניתי משרות מאוד משמעותי.

ביום הראשון להגעתי לבסיס, הכרתי את עמי [יחיעם] ואחריי שנתיים נישאנו וחיינו חיים מאושרים. נולדו לנו שלוש בנות. יש לי שלושה חתנים ושבעה נכדים.

הבת הבכורה סיגל, שירתה בצה"ל כקצינת קשר וסיימה את שירותה בדרגת סגן אלוף, היום היא גימלאית צה"ל, מורה למתמטיקה ועושה זאת באהבה רבה, בשנת 1991 התחתנה סיגל עם גדעון ונולדו להם שלושה ילדים, זאבי, איתי ולירי.

הבת האמצעית (הסנדויצ'ית) מיכל, עבדה שנים רבות בהייטק ולאחר מכן, עשתה הסבת אקדמאים להוראה וכיום היא מורה לאנגלית ומאוד אוהבת את עבודתה, מיכל התחתנה עם גילי ולהם נולדו לה שני ילדים, יואב ועידו.

הבת הקטנה תמר, שירתה גם היא בצבא קבע עד דרגת סרן וכיום היא עובדת כמהנדסת בחברת אינטל. תמר התחתנה עם ארז ונולדו להם שני ילדים, יהלי ושי.

סבא עמי ז"ל ניפטר לפני 6 וחצי שנים ממחלה קשה [סרטן].

משפחתנו מונה כיום 27 איש ומתוך המחשבה על זה שהוריי שרדו יחידים בשואה, מבינים את הביטוי מי שהורג אדם אחד כאילו הרג עולם שלם ומי שמציל אדם אחד כאילו הציל עולם שלם.

הורי בצעירותם בארץ ישראל

הורי מאושרים עם נינם זאבי

הזוית האישית

הקשר הרב דורי קרב מאוד בין יואב לביני. אני מרגישה חיבור מיוחד אליו, הסקרנות שלו הביאה אותי לספר לו את סיפורי המשפחה ושנינו נהנינו מאוד.

מילון

ברגן בלזן
מחנה השמדה שסבתא רבקה ניצלה ממוות במיקרה

ציטוטים

”המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו“