מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

פעילות נועזת במחתרת במרוקו

סבא ואני
כרטיס ארגון פעילי המחתרת
הרפתקאות וסיכונים של פעילי העלייה במרוקו

תקציר

לאחר שהוחלט במוסד על עלייה ב' בשיתוף חיל הים נבחרו כ-50 נערים ונערות מיהודי מרוקו במטרה לאמן אותם לעלייה בלתי חוקית. הועברנו במחתרת לצרפת בעזרת דרכונים מזויפים, שם אימנו אותנו בקרב מגע, בירי באקדחים ובהפעלת סירות להעברת העולים לאנייה בלב ים. בגמר ההכשרה חזרנו למרוקו ומיד התחלנו להעביר את העולים לצפון מרוקו לעיירה נאדור, שליד המובלעת הספרדית מלייה, ומשם בסירות גומי עד לאנייה בלב ים. לאחר מכן חזרנו מיד לקזבלנקה להמשך הפעילות.

יוסף ופולט בחתונתם

%d7%97%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%94

יוסף סקביני

נולדתי במרוקו בעיר מקנס בתאריך 30.11.1939 . אבא יליד מילאנו שבאיטליה, אמא ילידת מרוקו מהעיירה דמנט שבין מרקש לבין אגדיר.

אבא ירד מאיטליה לאלג'יריה בשנת 1926. הוא היה מומחה למשאיות ועבד עם הצבא הצרפתי בעיירה בו-דניב, בגבול מרוקו אלג'יריה-סהרה. לא ידוע לי ואיש לא שאל איך הגיע אבי לעיר מקנס. במרוקו הוא התחבר עם הקהילה היהודית והרבנים של מקנס חיתנו אותו עם אמא. גם לגביה איני יודע בדיוק מדוע ואיך נדדה משפחתה מדמנט למקנס. לגבי אבא, לא ידוע במפורש אם היה יהודי איטלקי או לא, לא ידוע לי אם גויר במקנס או לא. מה שברור הוא שרבני מקנס בתקופה ההיא לא היו מחתנים יהודייה עם לא יהודי. החתונה נרשמה בפנקס האישי של רבי טולדנו.

גדלתי בדירה נפרדת עם ההורים, דירה שהיה בה ברז מים זורמים ולא מבאר, מטבח נפרד ובעיקר שירותים אך ורק שלנו, וזאת בהשוואה לבתים משותפים שאכלסו 8 עד 10 משפחות, שהיו להם מטבחים משותפים ובמיוחד שירותים משותפים לכל המשפחות.

למדתי בתלמוד תורה כמו כל הילדים היהודים, אולם אבא הבחין שהמורים היו מכים את התלמידים ללא סיבות הגיוניות, ולכן החליט להוציא אותי מתלמוד תורה ולרשום אותי להמשך הלימודים בבית ספר צרפתי. בימי חמישי וראשון ובימי החופש הייתי לומד חצי יום בתלמוד תורה – בכל זאת דבר מה הקשור ביהדות, לשמחתה של אמי שלא הסכימה עם אבא על העברתי לבית ספר צרפתי.

בשכונה בה גרנו מחוץ למלאח הייתי הילד הדומיננטי, מאחר ולי הייתה אפשרות לקנות כדורגל ולשתף את הילדים יהודים כערבים במשחקים. חשוב לציין שהתנאי למשחקים היה שהבחורים היהודים ישחקו עם נעליים והילדים הערבים ישחקו ללא נעליים, יחפים.

היה לי ביטחון אישי מופרז. הייתי הילד היהודי היחיד שהיה נכנס לרחובות בהם גרו רק ערבים ללא שום פחד. עד שיום אחד קיבלתי אבן לראש ומיהרתי לחזור הביתה, שותת דם. העוזרת הערבייה שלנו הרימה אותי גבה ולקחה אותי לסניף קופ"ח לקבלת טיפול רפואי (הדיספנסר).

מאז אסר עליי אבא לשוטט לבדי בכל מיני מקומות.

אבא נפטר כשהייתי בן 12. טרגדיה נוראית. מבן יחיד הפכתי ליתום. ממשפחה בעלת אמצעי מחייה סבירים הפכנו לעניים. דודתי, אחותה של אמא, החליטה לקחת אותנו לחיות איתם תחת קורת גג אחת.

תנועות הנוער

בשנת 1954 הצטרפתי לתנועת הצופים. קראו לנו הצופים הצרפתים של מקנס, ומאחר שלמדתי קרוא וכתוב בצרפתית נבחרתי לראש קבוצה שכללה כשישה בחורים יהודים (הייתה הפרדה בין בחורים ובחורות וגם הפרדה בין צופים יהודים לערבים).

בשנת 1955 החלו לפעול במקנס תנועות נוער ציוניות עם מדריכים מארץ ישראל, שלימדו אותנו קצת עברית, קצת ידיעת הארץ ובעיקר על החיים המשותפים בקיבוצים של תנועת הדרור של הקיבוץ המיוחד. וכך, כל הקבוצה שלנו מהצופים החליטה להצטרף לסניף של הדרור במקנס. הדבר שהכי מצא חן בעיניי היה לימוד ריקוד ההורה. בערב שבת יכולנו לרקוד הורה במשך שעות רצופות ולמדנו שירים ישראלים ממקור ראשון על-ידי מדריכים ומדריכות חברי קיבוצים.

ההחלטה לעזוב את הצופים הצרפתים התקבלה בקיץ 1955 כששהינו במחנה קיץ ליד העיר איפרן ביער שנקרא בערבית עין כחלה (עין התכלת). בקיץ שורר חום גבוה במקום ובחורף שלגים המאפשרים גלישה חופשית בסקי. מאות תיירים מאירופה היו פוקדים את אתרי הסקי ביערות אפרן. בוקר אחד הופיע מפקד המחנות של הצופים ונתן הוראה להתקפל מאחר ויש טרוריסטים המשוטטים באזור למטרת חבלה. כעבור מספר שעות היינו כבר בחזרה בעיר שלנו מקנס. זאת הסיבה העיקרית שהניעה אותנו לעבור צד ולהפוך ליהודים ציונים שרופים.

בשנת 1956 שליחי הסוכנות היהודית שטיפלו בעליית יהודי מרוקו הרגישו שמרוקו עומדת לקבל עצמאות והצבא הצרפתי מתכונן לפנות את שטחי מרוקו. המצב לא בישר טובות לגבי עליית היהודים לישראל ולכן הוחלט להכין את הנוער היהודי לכל צרה.

בקיץ 1956 בחופשת הלימודים אורגנו קבוצות של נערים ונערות מכל תנועות הנוער החלוציות ונשלחו לצרפת ל-3 חודשים לסמינר שמטרותיו היו ידיעת הארץ, גיאוגרפיה של הארץ, לימוד השתלשלות של מלחמת העצמאות מ-1948 עד 1949 ובעיקר יסודות המחתרת – נושא שכלל לא היה ידוע לנו, קרב מגע ושימוש באקדחים. בשבוע האחרון של הסמינר, בעוד אנו מתכוננים לחזור למרוקו, נפתחה עונת הציד ברחבי צרפת. המדריכים שלנו ניצלו את ההזדמנות והוציאו אותנו למטווח וירינו באקדחים כל אחד מספר כדורים. בגלל הציידים והרעשים של הרובים שלהם לא הבחין איש שאנחנו יורים באקדחים.

במחנה גיבוש של חברי תנועת דרור מארבע ערים: מקנס, פס, רבאט וקזבלנקה בעיירה פדלה ליד קזבלנקה

%d7%9e%d7%97%d7%a0%d7%94-%d7%92%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a9-%d7%a9%d7%9c-%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%99-%d7%aa%d7%a0%d7%95%d7%a2-%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%a8

%d7%aa%d7%a0%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%95%d7%a2%d7%a8-001

מחנה אימונים בארץ ישראל

מרוקו קיבלה עצמאות זמן מה לפני מבצע סיני. נשיא מצרים דאז, עבדול נאצר, פנה למלך מרוקו וביקש ממנו להפסיק את עליית יהודי מרוקו לישראל. המלך מוחמד החמישי הסכים לבקשתו והודיע על הפסקת עליית יהודי מרוקו לישראל וגירש את כל שליחי הסוכנות שהיו מפוזרים ברחבי מרוקו ועסקו באיסוף היהודים מהכפרים ומהערים למחנה העולים בעיר אסורה (מזגן דאז) בדרכם לישראל דרך צרפת.

בחזרה למרוקו הרגשנו שכל השליחים עזבו, אולם במקומם הגיעו שליחים אחרים – חברי קיבוצים עם דרכונים מזויפים ושמות קוד, שהחלו מיד לתדרך אותנו בהעברת משפחות יהודיות לגבולות מרוקו, ומשם דרך הים בסירות קטנות עד לאנייה בלב ים, שהעבירה אותם ישירות למחנה עולים בגיברלטר. ממחנה העולים הדרך כבר הייתה חופשית לישראל דרך ספרד, צרפת או איטליה.

עסקתי בעלייה בלתי לגלית ממרוקו משנת 1956 עד שנת 1961, שנת עלייתי לארץ ביחד עם משפחתי. במהלך הפעילות לעלייה הבלתי לגלית בשנים 1956-1957 הוחלט לארגן קבוצה של 50 נערים ונערות לאימונים צבאיים בארץ ישראל במחנה של צה"ל.

בחופשת קיץ בשנת 1958 מומשה המשימה ועזבנו את מרוקו, 50 בחורים ובחורות, חלק עם דרכונים מרוקאיים ירושה של הממשל הצרפתי שעליהם היה כתוב Protectora de la Republique Francause au Maroc וחלק עם דרכונים אישיים. בין הבחורים והבחורות היו נתינים צרפתים, נתינים ספרדים ולי היה דרכון איטלקי. שטנו באניית "הקוביה" מנמל קזבלנקה לנמל מרסיי, וזאת כדי שבחזרה למרוקו השלטונות ידעו ששהינו רק בצרפת, ללא חותמות ישראליות על דרכוננו.

במחנה הצבאי בארץ עברנו טירונות, ממש כמו בחורים ישראלים שרק התגייסו לצה"ל. באימונים שלנו הודגשו הלימודים על סודיות המחתרת, לימוד תרגילי ריגול, ממש כמו בסרטים, קרב מגע ושימוש בנשק חם לא ישראלי. למדנו על תת מקלע סטן האנגלי, למדנו על הסמייסר הגרמני של מלחמת העולם השנייה ולמדנו להכין בקבוקי מולוטוב לעת הצורך לשם הגנה על השכונות היהודיות שהיו מוקפות חומות שנבנו מלפני מאות שנים.

בגמר המחנה, לאחר שהייה של כחודשיים, הועברנו לשבועיים לקיבוצים שונים לפי השתייכות כל קבוצה במפלגתה. אני והחברים שהינו בקיבוץ משמר הנגב, תקופה בלתי נשכחת שבה שיפרנו את הידיעות שלנו בשפה העברית וכן בעבודות יומיומיות בצוותא עם חברי הקיבוץ.

בתום התקופה חזרנו למרסיי, החזרנו את הויזות הנפרדות מהדרכונים בקונסוליה הישראלית במרסיי ומשם באנייה לכיוון קזבלנקה. הפעם זכינו באנייה מפוארת בשם Port Pyaure – הפלגה תיירותית להנאתנו.

פעילות במחתרת במרוקו

כשחזרנו למרוקו לא פגשנו את השליחים הישראלים ולא היה לנו קשר עם אף אחד למשך כמה שבועות. רק אחרי חג הסוכות יצר איתי קשר בחור שהציג עצמו כשליח מטעם קיבוץ תל רעים בדרום הארץ ושמו המחתרתי "ז'יל". הוא הסביר לי שהייתה הלשנה על הפעילים שהיו אז בקזבלנקה ולפני שמשטרת מרוקו עמדה לעצור את הפעילים, אנשי המוסד לעלייה ב' הצליחו להבריח את החשודים, ולכן הייתה הפסקת פעילות עד שאנחנו חזרנו מישראל. השליח דיבר אנגלית טובה וצרפתית צולעת תוך הדגשה שעליו לשלוט על העניין ולדבר בלי מילים עבריות.

השליח חיים יחזקאל מקיבוץ תל רעים ובשמו המחתרתי "ז'יל"

%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%97%d7%96%d7%a7%d7%90%d7%9c

למחרת נסענו יחד לקזבלנקה והתחלנו לארגן שוב את הסניפים של המחתרת במקומות חדשים. חשוב לציין שקזבלנקה היא עיר בעלת שטח ענקי, אפשר לעבור מאזור לאזור מבלי למשוך תשומת לב של המשטרה המרוקאית. שוב חידשנו קשר עם חברי התנועות הציוניות וכבר בשבוע הראשון לפעילותינו איתרנו משפחות יהודיות שהיו מוכנות לעלייה לארץ ממש עם מזוודות מוכנות להעברה. הדבר בוצע כך שפעיל עלייה היה מוציא את המשפחה המועמדת לעלייה מהשכונה היהודית וממקם אותם בגן ציבורי שנקבע מראש. אחר כך היו מגיעות 2 מכוניות פיג'ו 403. העולים היו נכנסים למכוניות שעזבו את המקום ליעד מסוים. הנהגים של המכוניות היו נוסעים במסלול קבוע ובהמשך הדרך מקבלים הוראות איך להמשיך בנסיעה ומהו היעד החדש לכיוון צפון מרוקו.

בהגיעם ליעד האנשים היו יורדים מהמכונית ועולים לתוך ארגז משאית מסחרית. את ארגז המשאית היו מכסים בברזנט ללא שום נקודת אור ומעל הברזנט היו מעמיסים כל מיני סחורות ככיסוי למטרת הנסיעה של המשאית, כך שבמחסומי המשטרה לא היו מעכבים את הנהגים. לאחר מספר שעות של נסיעה בכל מיני שבילים בין הרים ובין כפרים ערבים, בחושך מוחלט, היו מורידים את העולים באחת הבקתות בכפר נאדור.

הערבים היו מסתירים את העולים בבקתות שלהם שאיש לא יראה אותם לאור יום, ללא אוכל או שתייה, בקושי נתנו אישור לעשות צרכים בחור שהיה בתוך האדמה מאחורי הבקתה. בלילה השני הערבים היו מעבירים את העולים מחוף הים בסירות לאנייה שנקראה בשם העברי "אגוז", בגלל ממדיה הקטנים, ומשם "אגוז" הייתה מפליגה לגיברלטר – סוף הדרך המחתרתית ותחילת דרך חדשה לארץ.

כש"אגוז" טבעה השתנה המסלול של העולים. בהסכם עם שלטונות ספרד השוהים במובלעת מלייה, שהייתה בשליטה ספרדית, הוסכם להעביר את העולים בסירות מנוע מחוף נאדור היישר לחוף מלייה כשעה וחצי שיוט, עד להורדת העולים קרוב למחנה זמני שהסוכנות היהודית ארגנה לקבלת העולים ליום אחד בלבד. כל המבצע היה מתבצע בשעות הלילה וגם עזיבת מחנה העולים במלייה התבצעה בשעות הלילה. כך שבמשך אותו יום איש לא יצא לשטח הפתוח, ושוב הפלגה ממלייה לכיוון ספרד ומשם למחנה עולים בגיברלטר – סוף הנסיעה המחתרתית בהשגחת הקרביניירוס הספרדים ששמרו בגבול מרוקו.

הפעילות בקזבלנקה

בקזבלנקה אני והקבוצה שלי עסקנו בהעברת העולים בדרכונים מזויפים עד מעבר העולים בנקודות ביקורת הגבולות. אם היה עיכוב כלשהו היינו ניגשים לאותו בודק ומכניסים בדרכונים של העולים שטרות של 20 דירהם שהיו משמחים את השוטר או אפילו שטר של 50 דירהם אם הבודק היה מתעקש בבדיקת הדרכונים.

אני זוכר סיפור משעשע של אב של משפחת עולים שמציג את דרכונו בנקודת הביקורת. השוטר מעיין בדרכון ובמיוחד בתמונת האיש ואומר לו: "הדרכון הוצא לפני שנתיים ואתה לא החלפת חולצה מאז?", הבחור כמעט התעלף ואני התערבתי ואמרתי לשוטר: "הוא פשוט אוהב חולצות בצבע אדום". השוטר החתים את הדרכון וכל המשפחה עברה את נקודת הביקורת לכיוון האנייה.

לאחר תקופת מה, השלטונות המרוקאיים החליטו לבטל כליל את הדרכונים מתקופת הצרפתים ולהנפיק דרכונים מרוקאיים לגאוות השלטונות, ושוב העלייה נפסקה. הפעם הוחלט ע"י האחראים הישראלים שהיו מופקדים על המשך העלייה להעביר את העולים לחוף "פדלה", עיירה במרחק של כחצי שעה נסיעה מקזבלנקה, לאניית דייגים מרוקאיים שקראו לעצמם "הערבים הציוניים". קיבלנו הוראה להכין 300 יהודים להעברה לחוף הים ב"פדלה", חוף עזוב ללא שום השגחה. העולים ירדו מהמכוניות והכנסנו אותם לתוך המים עד גובה החגורה, ושם העלינו אותם על סירות גומי באחריות הערבים לכיוון האנייה. וכך הלוך וחזור עד שכל ה-300 עזבו את החוף ואותתו לנו מהאנייה שהם מפליגים ללב ים, וכמובן משם לגיברלטר למחנה העולים.

לקראת בוקר חזרנו לקזבלנקה עייפים אבל מרוצים למקלחת חמה ולשינה מתוקה.

והנה סיפור נוסף. ביום בהיר אחד חייל שלי העביר משפחה של כ-12 איש, הורים, סבא, סבתא וילדים לגינה ציבורית להמתנה למכוניות פיג'ו 403, בדרך להעברה לחוף הצפוני של מרוקו לים התיכון. מאחר והיו לי מספר נקודות העברה, הייתי צריך לעבור מנקודה לנקודה כדי לוודא שהכול מתנהל כשורה. אולם בנקודה האחרונה לתדהמתי העולים עדיין ישבו על הספסלים בגן. מכוניות הפיג'ו המתינו הרחק משם ואין זכר למלווה של המשפחה. פניתי לנהגי המכוניות ולשאלתי מה קורה, ענו לי שלא ידוע להם, ואם המשפחה לא תעלה למכוניות הם עוזבים.

ניגשתי לכיוון המשפחה ובאחת הפינות הבחנתי בחייל שלי ששם הקוד שלו Le balaieur (המטאטא) ושאלתי למה הוא מסתתר. הוא הצביע על מקום מרוחק מהמשפחה ואמר לי שיש שם שוטרים. לא הצלחתי לראות את השוטרים, אבל בכל זאת בגלל הביטחון המופרז שלי, פניתי לכיוון המשפחה, אולי הם יתנו לי הסבר מדוע לא זזים. במרחק של כשני מטר מהספסל קפצו עליי שני שוטרים, כל אחד מהם תפס אותי ביד ולא יכולתי לברוח ולא חשבתי על בריחה כי הופיעו עוד שוטרים והקצין שלהם שפנה אליי: "באת לקחת אותם לישראל?" הרגליים שלי היו משותקות, לא יכולתי להוציא הגה מהפה, מחשבות שונות ומשונות עברו במוחי, מה לענות?

ואז, פתאום, אם המשפחה קפצה עליי בנשיקות: "ז'וז'ו כפרה, באת לקחת אותנו לחתונה שלך במקנס?" הייתי המום, האישה מכירה את שמי ויודעת שאני עומד להתחתן בעוד כמה ימים. "מי זאת?", זאת השאלה הראשונה שקצין המשטרה שאל והאישה ענתה: "הוא הבן של ממה פריחה, הדודה שלנו מדמנט". רק אז נפל לי האסימון וחיבקתי אותה. אם היא מדברת על דמנט סימן שהם מהמשפחה של אמא שלי מהעיירה דמנט, ואם היא קראה לאמא שלי ממה פריחה, הכינוי של אמא, סימן שהם קרובים מאוד. קצין המשטרה דרש ממני תעודת זיהוי ולפני שהספקתי להציג את התעודה אמרה האישה לקצין המשטרה: "הוא תליאני" איטלקי "כמו אבא שלו ז"ל". הקצין לא היה תמים, בדק את תעודת הזיהוי שלי כנתין איטלקי, רשם את הפרטים שלי ושאל "מתי תאריך החתונה?" אמרתי לו ביום ראשון 28.02.60, היינו ביום חמישי, ולכן המשיך לשאול: "למה כל כך מוקדם המשפחה נוסעת למקנס?" ושוב האישה הגואלת עונה במקומי: "נוסעים גם לשבת חתן". קצין המשטרה היסס, אבל לבסוף הודיע לי שהוא ידווח למשטרת מקנס כדי לבדוק אם אני באמת מתחתן. עניתי לו שאני מזמין אותו לחגוג אתנו, הוא ענה שאין לו אישור לעזוב את קזבלנקה, איחל מזל טוב וביקש מהשוטרים לעזור למשפחה להעמיס את המזוודות לתוך המכוניות, וכולנו עזבנו את המקום בשלום זמני.

ביום ראשון יום החתונה, ההכנות נמשכות והיה עלינו להופיע ברבנות לעריכת הכתובה בנוכחות אביה של אשתי (לעתיד) והדוד שלה. מהצד שלי נכחה הדודה שלי רוזט ובעלה אלי דנינו. התווכחנו על גובה הכתובה כאילו שיח על קניה ומכירה של בחורה שעומדת להתחתן. חתמתי על הסיכומים והשארתי את המלאכה לרבנים לסיום החוזה.

בזמן ההוא ב-1960 נערכו החתונות בבתים. בני המשפחה ואורחים התכנסו לקראת השעה שמונה בערב. התזמורת הערבית פתחה בשירים ערבים כמקובל והדרבוקה הרעישה במלוא הקצב. אנשים אכלו ושתו, הכול היה בשפע, ואז העוזרת הצעירה קראה לי ואמרה שאדם זר שאינו מוכר לה טוען שהוזמן לחתונה. ניגשנו לדלת הכניסה ומי הופיע מולי? שליח המוסד ישי כהן ובכינויו "אנדריי" מקיבוץ משמר הנגב. תגובתי הראשונה הייתה לומר לו "משוגע אתה בסכנה". הוא הסביר שהוא עוזב את מרוקו למחרת ורצה להיפרד ממני, מאשתי ומכל חברי המחתרת של סניף הדרור של העיר מקנס. הכנסתי אותו לחדר צדדי, היכן שהיו מרוכזים כל חברי הדרור של מקנס, וחזרתי לאורחים ולמשפחה שחגגו אתנו.

כעבור דקות מספר, העוזרת הערבייה סימנה לי להגיע לדלת הכניסה, שאלתי מה קרה והיא עונה בפשטות: "המשטרה". אמרתי לה: "בטח אחד השכנים התלונן על הרעש של הדרבוקה, קנאים". "לא, הם שאלו היכן סקביני?"היא ענתה. פתחתי את הדלת ומולי עומדים שני קציני משטרה שאומרים לי "קיבלנו בקשה לבוא ולבדוק אם מר סקביני מתחתן כפי שמסר קולגה שלנו בקזבלנקה". לרגע לא חשבתי על כלום וביקשתי מהשוטרים להיכנס ולבדוק והזמנתי אותם להתכבד. העוזרת הסתכלה עליי בתדהמה, איך אני מזמין שוטרים להיכנס בזמן שכל חברי הדרור של מקנס נמצאים במקום ובנוסף יש אדם שלא מוכר ולא שייך לנוף האורחים, ומהיכן אני הזמנתי אותו, שניות של היסוס ואמרתי לעוזרת: "תביאי שתייה לאדונים, אנחנו בחדר הקטן". עברנו ליד חדר המחתרת, אמי שהייתה ערנית למתרחש עברה ליד החדר וסגרה את הדלת.

העוזרת חזרה מהמטבח עם דבר מה מכוסה בסדין ישר לחדר המשטרה. מתחת לסדין היו שני בקבוקי בירה לבנה מתוצרת La cygone – הבירה הכי מפורסמת אז במרוקו, כל בקבוק ליטר שלם. השוטרים לחשו לי באוזן אם אפשר לקבל כוסית ערק יהודי. ביקשתי מהעוזרת שתביא לימונדה לבנה עם כוסות לכבוד האורחים, וכך היה, ובזמן שהיינו עסוקים עם השוטרים אמא הוציאה את השליח ואת חברי המחתרת מהדלת האחורית וסימנה לי שהכול בסדר. הזיעה שלי מההתרגשות ומהפחד הרטיבה את חולצת החתונה היפה והלבנה שלי. המשכנו לחגוג וכעבור כחצי שעה השוטרים יצאו, לאחר שכל אחד שתה בקבוק ליטר של בירה לבנה וכוס מלאה של ערק תוצרת בית בדרגה של קרוב ל-50%.

ביציאה השוטרים מסרו לי דף עם תמונה ואמרו לי: "האמת היא שהיה חשד שתעודת הזהות שהצגת בקזבלנקה הייתה מזויפת ושאתה עובד עם הציונים בהוצאת יהודים לישראל. אבל בדקנו בתחנת המשטרה והנה העתק של תעודת הזהות שלך המקורית, שמראה שאכן אתה נתין איטלקי" והצביע על אחותה של אמי שהייתה במקרה לבושה כמו קרובת המשפחה מהגן הציבורי בקזבלנקה. לחצנו ידיים והשוטרים עזבו את הבית. אמי הביאה לי כוס מים להרגיע אותי. שתיתי ואמרתי לעצמי: "אדונים השוטרים, בקשר לתעודת הזיהוי שלי צדקתם, אבל בקשר להעברת יהודים לישראל טעיתם ב-200%". החתונה הסתיימה בשעות הבוקר המוקדמות כאשר האמא של עוזרת הבית הופיעה עם מגש של "ספינג'" וקומקום תה מרוקאי עם קצף מבעבע.

פעילי העלייה של סניף דרור במקנס בחתונה

%d7%aa%d7%9e%d7%95%d7%a0%d7%aa-%d7%97%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%94

פעילי העלייה של סניף דרור במקנס והשליח ישי כהן בכינויו המחתרתי "אנדריי" (מצד שמאל לכלה)

%d7%a4%d7%a2%d7%99%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a1%d7%a0%d7%99%d7%a3-%d7%93%d7%a8%d7%95%d7%a8-%d7%91%d7%9e%d7%a7%d7%a0%d7%a1

מבצע אגדיר

למחרת החתונה שלי ושל אשתי פולט אירעה רעידת אדמה שמחקה את העיר אגדיר עד היסוד. קרוב ל-20,000 איש נספו. כל הקהילה היהודית התפרקה לרסיסים, כולל ישיבה מפוארת שבה למדו תורה נערים יהודים מכל חלקי מרוקו.

התכוננו לנסוע לירח דבש לעיר טנזיר, שמצד אחד שלה הים התיכון ומהצד השני של טנזיר האוקיאנוס האטלנטי. בין שני הימים יש צוק שנקרא מערות הרקולס ומשם אפשר לראות את צוק גיברלטר. אבל טלפון אחד קטע את חלום ירח הדבש, נצטוויתי לחזור לקזבלנקה והפעם עם חוליה של פעילי העלייה.

כשהגענו לקזבלנקה קיבלתי הוראה לשלוח את החוליה שלי לאגדיר כדי לאתר יהודים ניצולי רעידת האדמה. כך עשיתי. אני ואשתי נשארנו בקזבלנקה. אשתי פולט הייתה חברה בסניף הדרור של מקנס ובעל כורחה נאלצה להשתייך למחתרת העלייה בקזבלנקה. קיבלנו וילה שהתפנתה, מאחר והשליח שסיפרתי עליו בערב חתונתנו – ישי כהן מקיבוץ משמר הנגב – עזב את מרוקו חזרה לארץ לקיבוצו.

כעבור יומיים קיבלתי טלפון מאנשיי שבאגדיר שהם נתקעו בחוסר מזומנים. שלחתי את אחד הבחורים עם כסף לאגדיר ולמחרת כשחזר הוא הציג לי קבלה על דף של דרכון חדש המאשרת את מסירת הכסף. הבחור שרשם את הקבלה היה בחור לבקן בשם מיכאל דהן. בהזדמנות הראשונה שמיכאל הגיע לקזבלנקה ביקשתי ממנו את דרכונו והבחנתי בנזק שגרם לדרכונו – מדרכון חדש הוא הפך לדרכון פסול. מסרתי את הדרכון של מיכאל לאחד השליחים וביקשתי שינסה לתקן את הנזק. למחרת קיבלתי את הדרכון של מיכאל מתוקן ללא שום עקבות של נזק. נמסר לי שהפעולה הזו לא התקיימה ובלי שאלות מיותרות.

המשך הפעילות במקנס

בגמר מבצע אגדיר חזרנו למקנס להמשך הפעילות. משפחות שלמות המתינו להוצאתן מהמלאח לנסיעת השחרור ממרוקו. הנסיעות אורגנו ממקנס וגם מהעיר פס הקרובה. אבל בניגוד לקזבלנקה לא יכולנו להשתמש במוניות להסעה למקום המפגש עם מכוניות העלייה, מהסיבה הפשוטה שבמקנס לא היו נהגי מוניות יהודים ואי אפשר היה להשתמש במוניות ערביות. לכן מתנדבים יהודים הסיעו את העולים במכוניותיהם הפרטיות.

באחד המבצעים הודיעו לי שהחברים שלי מסרבים להוציא משפחה מסוימת מהמלאח מאחר ואב המשפחה היה עיוור והסבתא הייתה כבדת משקל, הדבר ימשוך את תשומת לב הערבים והיה חשש שהעניין יגיע גם למשטרה. המשפחה שתוארה לי הייתה משפחתו של ידיד נפשי אלברט כהן, חבר תנועת הדרור. ללא היסוס ביקשתי מדודו של אלברט את מכוניתו למטרה זו. הבחורים שלי העירו לי שאני מסכן את עצמי ועלולים לעצור אותי וזו סכנה רצינית לכל הסניף שלנו. אמרתי לאלברט שנבצע את הנסיעה של משפחתו בשתי פעימות, בראשונה האב העיוור והסבתא והוא אישית יטפל בהם, ובפעימה השנייה שאר המשפחה. ביצעתי את הנסיעה הראשונה ובחזרה למלאח ולא הבנתי מדוע דמעות זולגות מעיניי. רגע של מחשבה, ואם יעצרו את המכונית שלהם? איזה הסבר אפשר לתת בקשר לאדם עיוור ולזקנה ברוכת השנים לאן הם נוסעים? האם אני בהתלהבותי עומד לגרום לכישלון המבצע? המשכתי בנסיעה ולקחתי את שאר המשפחה. כשהגענו למקום המפגש ראיתי את חברי אלברט כהן עם עיניים אדומות מבכי. התחבקנו, התנשקנו, אלברט אמר לי אז, את הנסיעה המסוכנת הזו הייתי מעדיף לעשות ביחד אתך ועם משפחתך. נפרדנו והם עזבו לכיוון הים התיכון. חובה לציין שמשפחתו של אלברט כהן הגיעה לגיברלטר באנייה אגוז – הפלגה אחרונה לפני טביעתה.

עזיבת משפחתי את מרוקו

באשר לנו ולמשפחתנו – קיבלתי הוראה להיות מוכנים לעזיבת העיר מקנס ולמסע הארוך לישראל.

בוקר אחד בחודש מאי 1961 העוזרת הערבייה הצעירה הגיעה אלינו הביתה ללא ספינג', רועדת כולה. אדם אלמוני עצר אותה ברחוב ונתן לה פתק וביקש למסור לי אותו בדחיפות. בפתק היה רשום בצרפתית: "ז'וז'ו לך לכחול לבן". הבנתי מה פירוש המסר וללא עיכובים מיותרים התלבשתי והודעתי לבני המשפחה להיות מוכנים. אשתי פולט, שהייתה בחודש השביעי להריונה, החלה לבכות, ואם נאבד את הילד בנסיעה המסוכנת? מחשבה איומה, מה עושים? יצאתי מהבית היישר לתחנת האוטובוסים המהירים CTM  לכיוון קזבלנקה.

הגעתי כעבור 3 שעות למקום המפגש הקבוע והמתנתי מספר שעות. עדיין ללא אוכל או שתייה ולא הבנתי שבקטע הזה הופסקה פעילות העלייה בגלל ריבוי שוטרים ותצפיות.

אמרתי לעצמי לנסות את מזלי בבניין המיריניאן, מגדל גבוה עם מספר כניסות ויציאות, שם ידעתי שיש סניף של הדרור. בהגיעי לכניסת הבניין השומר לחץ את ידי ואמרתי לו שאני לקומה החמישית. הוא אמר לי: "מסוכן, כנס מדלת אחרת". דחפתי שטר של 20 דירהם לידו ופניתי לכניסה הבאה. השומר שזיהה אותי אמר לי: "תעלה קומה אחת מעל החמישית או קומה מתחת לחמישית. הבנתי שמתרחשת פעילות משטרתית במקום וגם לשומר הזה נתתי טיפ של 20 דירהם ופניתי למעלית. לפי עצת השומר עליתי לקומה השישית וירדתי לקומה החמישית. 2 שוטרים עמדו ליד המעלית ושני בלשים קרוב לחדר הסניף שלנו, כמו גם פועלי ניקיון שטאטאו את הפרוזדור.

המשכתי ללכת בפרוזדור עד לדלת המדרגות ומיד ירדתי לקומה הרביעית, ישר למעלית וישר לירידה ליציאה מהבניין. לא נסעתי במונית אלא פשוט הלכתי ברגל ולבי כבד, למי לפנות כדי שאספיק להתחמק ממעצר? אבל מה זה יעזור למשטרת מרוקו, הרי כל השליחים הצליחו לעזוב את מרוקו? מבלי לשים לב צעדתי לכיוון הגלרי לפייט, והנה המזל מתחיל לחייך. אני מבחין בחברת סניף הדרור של קזבלנקה. פניתי אליה בשאלה, אבל היא ענתה לי "אני התנתקתי מכולם, אני לא יודעת כלום, תתרחק ממני אולי עוקבים אחריי או אחריך". לא ציפיתי ממרים למפגש כל-כך מאכזב, אך מיד התעשתי וחשבתי, מרים יצאה מגלרי לפייט (Galery Lafaitte) ללא שקיות קנייה, לכן המסקנה הפשוטה: היא פגשה איש מסתורין, היא יצאה מכניסה מס' 1, סביר להניח שבכניסהה מס' 2 אפגוש את המפעיל שלה, אבל האם אני מכיר אותו או אותה? ואם לא אזהה אז הכול אבוד.

נעמדתי מול יציאה מס' 2 בתקווה, והנה מי יוצא? "פרנסיס" (בשמו האמתי הוברט קורציה, בעלה לעתיד של מרים). שנינו היינו מופתעים, פרנסיס היה המפקד שלי בקזבלנקה עד שעברתי למקנס. לשאלתו מה אני מחפש הרי הכול מסוכן, הראיתי לו את הפתק שבו היה רשום (ז'וז'ו לך לכחול-לבן), תגובתו המידית הייתה "היכן המשפחה?", עניתי "עדיין במקנס" הוא אמר "תחזור מיד למקנס ותביא את כולם לקזה למלון שלנו שעדיין פעיל, אתה זוכר?". "כן" עניתי והוא הכניס לי לכיס מספר שטרות של כסף ואמר לי לפנות במקנס לחברת הובלות רהיטים. נפרדנו מהר, נסעתי  לתחנת הרכבת, קניתי כרטיס למקנס.

הנסיעה למקנס נראתה לי ארוכה פי שתיים מהרגיל, אבל הבנתי שזה רק המתח בו הייתי שרוי.

בהגיעי הביתה ראיתי משאית של המובילים שפרנסיס סיפר לי עליהם. כל המשפחה שלי והמזוודות היו כבר למטה ליד הכניסה לבית. דודתי רוזט שאלה: "הם העמיסו הכול, לאן אנחנו נוסעים?", לפני שעניתי נהג המשאית ענה במקומי: "הזמנו לכם שתי מוניות גדולות לתחנת הרכבת המרכזית, הנסיעה שולמה מראש".

וכך היה, הגענו לקזבלנקה למלון שעבד עם אנשי המחתרת, קיבלנו שני חדרים ומיד בגלל העייפות של כולנו הלכנו לישון. בבוקר מוקדם העירו אותנו לארוחת בוקר והודיעו לנו לחזור לחדרים עד שיגיע איש הקשר. כך עשינו, צייתנו ללא שאלות. איש הקשר הגיע כעבור זמן מה, למרות שהכרנו ועבדנו יחד חודשים רבים, לא דיברנו. הוא פשוט מסר "תהיו מוכנים בין השעות 1400-1500". ירדתי למכולת הקרובה, קניתי מצרכים לארוחת הצהריים לפני הנסיעה והמתנו.

בעלה של דודתי רוזט, אלי, ביקש לרדת למספר דקות לבית הקפה הצרפתי לשתות כוס בירה, מאחר ואצל הערבים אסור לשתות אלכוהול. בשעה 1430 הגיעו שתי מוניות בכדי לקחת אותנו למקום המפגש, אולם התברר שאלי לא חזר למלון. דודתי פרצה בבכי וחשבה שכנראה טעה בדרך ולא הצליח לחזור למלון. איש העלייה החליט שאנחנו ניסע וכשאלי יחזור למלון הוא ייסע עם משלוח אחר. בשום פנים לא הסכמנו להיפרד, דרשנו נסיעה לכל המשפחה יחד. הבחור שחרר את המוניות ואמר לנו שכשאלי יחזור תעזבו את המלון וסעו למלון השני שעבד עם העלייה. הוא פנה אליי בשמי יוסי ואמר "אתה מכיר את הנהלים, מחר אתם עוזבים את מרוקו".

פעלתי בהתאם לנהלים במקסימום זהירות וכמתוכנן התחלנו את הנסיעה, כמובן במכוניות פג'ו 403, לכיוון צפון מרוקו. בשעות החשיכה המכוניות עצרו בשום מקום, ידעתי שאנו עוברים לתוך ארגז המשאית שהמתינה בצד. בתוך המשאית היו עוד עולים, סה"כ 40 איש, ומיד התחלנו את הדרך בשבילים המוכרים למלווים הערבים, שהיו אמורים למסור אותנו בעיירה נאדור לערבים אחרים "ציונים תמורת המון כסף".

הגענו לנאדור לקראת חמש בבקר, הוכנסנו לבקתה כל ה- 40 איש, ללא חלונות. סגרו עלינו את הדלתות ובמשך יום שלם לא הרשו לנו צאת. בערב חזרו המטפלים, לקחו 20 איש ויצאו לכיוון החוף. הבנתי ששם מחכות הסירות להעברה לאנייה. כעבור כשעתיים חזרו הערבים והודיעו לנו שה- 20 הנוספים ייסעו רק למחרת. לא הסכמנו, התחלנו לצעוק ואלי בעלה של הדודה איים שהוא יפנה למשטרה, ודרש שעוד הלילה חייבים להוציא אותנו מנאדור. הערבי האחראי היה כעוס, אבל מחוסר ברירה על הלשנה אמר שהוא הולך לארגן עוד נסיעה. וכך היה, כעבור כחצי שעה חזר עם הטנדר ושאר העולים נדחסו בטנדר לנסיעה לחוף הים. שם המתינה סירת מנוע גדולה, נכנסנו לתוך המים עם הבגדים והמזוודות על הראש. עלינו לסירה והתחלנו לשוט לכיוון האורות שנראו באופק.

כעבור שעתיים על גלי הים הגענו לרציף מסוים, הורידו אותנו, ואז ראיתי שני קרביניירוס ספרדים, שסובבו את הגב כאילו לא ראו אותנו. שוב הוכנסנו צפופים לטנדר, ומשם ברחובות מלייה הספרדית נסענו למחנה עולים ארעי. חילקו לנו אוכל ושתייה ואמרו לנו: "זהו סוף הפחד, בערב אתם יוצאים לכיוון ישראל". בערב עלינו על אניייה נורמאלית לכיוון גיברלטר. חשוב לציין שבמשך השיוט מנאדור למלייה, הים היה רגוע יחסית.

בבוקר הגענו לגיברלטר ישר לשדה התעופה. אחרי מילוי טפסים ובדיקות, עלינו למטוס לכיוון מרסיי. שם הסיעו אותנו למחנה העולים המפורסם, מחנה Arenas. גם במחנה ארנס לא שהינו הרבה זמן, אחרי יום מנוחה שוב לשדה התעופה במרסיי. הפעם יכולנו לדבר חופשי בצרפתית. טיסה נוחה למרות שארכה מספר שעות ואז נחתנו בשדה התעופה לוד (עדיין לא הקימו את נתב"ג) ב-31.05.1961 בשעה 2330. אחרי רישומים וקבלת תעודת עולה חדש, יצאנו לדרך בארץ ישראל ב-01.06.1961 כשעה אחר חצות.

הגענו לבית שמש לקראת בוקר, משפחתה של דודתי עם 6 ילדים קיבלו דירה גדולה, ואני, אשתי, אמי ובת דודה צעירה קיבלנו דירה קטנה יותר. מאחר והייתי איש העלייה והמחתרת במרוקו, פקידי הסוכנות טיפלו בנו כראוי.

החיים בארץ

אשתי ילדה בתאריך 11.08.1961 בירושלים בבית חולים הדסה את בתנו הבכורה עפרה. זה היה חלום שהתגשם. בתנו הבכורה נולדה בירושלים, שאמנם הייתה מחולקת, אך שייכת לישראל. נולדו לנו בארץ 3 בנות ובן. הבכורה עפרה מורה במקצועה התחתנה עם משה בחיר לבה התימני, ואם לבת נוי שאחרי שירות צבאי, לומדת היום באוניברסיטת בר- אילן מדעי המוח. הבת השנייה, לאה, נישאה אחרי השירות הצבאי והיא אם לשלוש בנות. הבכורה ענבל נשואה ואם לנינתנו הראשונה ליה. הבת השנייה דניאל, שעברה ניתוח לב פתוח כשבוע אחרי הלידה, כיום היא אחרי שירות לאומי, והבת השלישית מור לומדת בתיכון בנתניה. היהלום שבכתר היא בתנו דורית ד"ר לכימיה, מדענית בחברת כי"ל בתמ"י במפרץ חיפה, נשואה לעופר מורה לנהיגה ואם לשתי בנות – עדן ואופיר, ובן – תומר – סוף סוף נכד במשפחה. הבת הגדולה עדן התגייסה לפני מספר חודשים לצבא, הבת השנייה אופיר לומדת לבגרויות ב"תיכון המושבה" והבן תומר לומד בבית ספר החיטה בכיתה ה', ובזכותו הצטרפתי השנה לתכנית הקשר הרב-דורי של סבים וסבתות, בהדרכתה של המורה המקסימה רויטל כרמל בזכרון יעקב. אחרון אחרון חביב הוא בננו אברהם (על שם אבי). אבי, תכול העיניים, אחרי קריירה של כדורגלן מצטיין בקבוצת הכדורגל של מכבי נתניה, שבתקופתו קראו לה "מכבי נתניה ועוד חמש עשרה קבוצות".

אני ואשתי פולט מתגוררים בנתניה. אני גמלאי של משטרת ישראל, לאחר 30 שנות שירות. אשתי פולט, לפני שפרשה לגמלאות, עבדה במפעל יהלומים בתקופת הזוהר, כשנתניה נקראה גם עיר היהלומים. אפשר לומר ברוך השם שהגענו לגילאים אלה, ויש עוד הרבה מה לספר…

כמו שאומרים לתפארת מדינת ישראל!

הזוית האישית

יוסי: הסכמתי להשתתף במפגשים שנערכו כל שבועיים בכדי לתת בטחון עצמי לנכד שלי תומר כנפי. בימי המפגש תומר היה מתקשר אליי שלוש ארבע פעמים כדי לוודא שאני מגיע, ואם אני בדרך לבית הספר בזכרון מנתניה. בשיעורים ישבנו קרוב אחד לשני והרגשנו את החום ואהבה -סבא ובן- שני גברים.

תומר: התגאתי בסבא שלי ובסיפור שסיפר. שמחתי שסבא נבחר השנה בתכנית "הקשר הרב דורי" והוא הנציג היחידי מכל מחוז חיפה, בזכות הסיפורים שלו. גיליתי הרבה דברים על סבא שלא ידעתי.

סיפורה של סבתא פולט סקביני פורסם בתאריך 16.12.20, בשבוע בו פרסמו על חידוש היחסים הדיפלומטיים של ישראל ומרוקו: קישור לסיפורה: תנועת הנוער הציונית במחתרת במרוקו.

סרטון תיעוד שהוצג בכנס תכנית הקשר הרב דורי

מילון

מקנס
עיר הולדתו של סבי במרוקו

פעילי עלייה
הצעירים שסייעו להעלות משפחות יהודיות לארץ ישראל

שליחי המוסד
השליחים ששלחו מהארץ למרוקו לסייע בעלייה ממרוקו

קזבלנקה
עיר מרכזית במרוקו שבה התבצעה פעילות נרחבת של העליה

ציטוטים

” נבחרו כ-50 נערים ונערות מיהודי מרוקו במטרה לאמן אותם לעלייה בלתי חוקית.“