מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ציונות ומסורת יהודית בטורקיה

עומר וסבא כותבים את הסיפור
דורית וראובן בתעודת הנישואין
סבא ראובן ורול מספר לעומר בלנק

בית ילדותי

נולדתי באיסטנבול, טורקיה בתאריך 29.8.1946. בית ילדותי זכור לי כדירה בבית משותף בן שש קומות ו- 12 דיירים. גרנו בדירה מספר 1 בקומה הראשונה. אני זוכר שהבית היה ממוקם לצידי כביש ראשי כשמעבר לכביש הייתה מספנה שאליה הגיעו ספינות לצורכי תחזוקה. המעבר של הספינות אל המספנה היה כרוך בהזזת חלקו של גשר ששמש למעבר כלי רכב מעל מפרץ קרן הזהב. פעולה זו נעשתה עם אור ראשון בבוקר ולא פעם השכמתי קום כדי לחזות בתהליך מחלון חדרי.

אחד הזכרונות הבולטים הוא מימי חורף שבהם ירד שלג באיסטנבול. לעיתים היה זה שלג בגובה 50 ס"מ שנערם על הקרקע והמראה היה מרהיב, אם כי היה מאוד קשה להלך בשלג ובמיוחד לאחר שהוא הפך לקרח. בימי הקיץ נהגנו לעבור לדירת קיט בפרברי העיר למשך כארבעה חודשים. באחת מעונות קיץ אלו, בהיותי בן 8, גרנו במשותף עם משפחתו של מורה לעברית שהגיע מישראל (משה נאמן), ובהזדמנות זו למדתי לדבר עברית שוטפת.

הוריי

הוריי חיים ומזל-טוב, נולדו בגליפולי לפני מלחמת העולם הראשונה, שבה התנהלו קרבות קשים באזור. שניהם למדו בבית ספר יהודי "אליאנס". מספר שנים לאחר שנישאו, הם עברו לאיסטנבול (העיר הגדולה) מפאת הצרכים הכלכליים. באיסטנבול אבי עסק במסחר. תחילה הייתה לו חנות סיטונאית למוצרי מזון ובהמשך חנות סיטונאית לבדים. הוא היה מנהל חשבונות וניהל בעצמו את החשבונות של עסקיו. ספרי החשבונות היו מסודרים ומעודכנים תמיד ועל כן, מעולם לא חשש מפני ביקורות של מס הכנסה. מקובל היה שפקיד מס הכנסה מתאם מועד לבוא לביקורת אל בית העסק. אבי תמיד ענה לפניה כזו: "אתה מוזמן להגיע בכל עת, אפילו עכשיו". בנוסף, הוא היה מראשי הקהילה היהודית וניהל ביד רמה את בית הכנסת "נוה שלום" מיום חנוכתו בשנת 1951 ועד עלייתנו ארצה בשנת 1961.

אמי הייתה עקרת בית שתמיד דאגה לרווחת בני ביתה. הוריי היו די מבוגרים בעלותם ארצה וזה היה צעד מאוד אמיץ מצידם. לאחר העלייה אבי נקלט בעבודה כמנהל מדור משכורות באוניברסיטת בר-אילן ועסק בתפקידו זה בשכר ובהתנדבות עד גיל 85.

מנהגים ומאכלים אופייניים בבית

המנהגים בביתנו היו מסורתיים ודתיים, זכורים לי במיוחד חגי ישראל שאותם חגגנו ברב הדר ותמיד הגענו לתפילות בבית הכנסת. בימי חג אלה, הרחוב בשכונה היהודית, שבו שכנו שני בתי כנסת לבש חג. בחלק מהחגים, סבי וסבתי נהגו להגיע אלינו מגליפולי (שם התגוררו) וזה מאוד שמח אותי.

קשה לי להתייחס במיוחד למאכלים מיוחדים כי הייתי אכלן גרוע (וגם היום הנני), ובכל זאת, מה שמאוד אהבתי היה בורקס או עוגיות וריבות מיוחדות שסבתי נהגה להכין. סבתי הייתה אישה חרוצה מאוד. ידיה לא נחו ממלאכה במשך כל היום. היא עסקה בסריגה, רקמה, בישול ואפייה וכשתמו כל העיסוקים, שיחקה אתנו משחקים מעניינים. תמיד נהגה לזרז אותנו לקום ולא לבזבז את זמננו בשכיבה עצלה במיטה. לשם כך השתמשה בביטוי: “Vendej el sol merkaj el lunar”. כלומר – אתם מוכרים את השמש וקונים את הירח, אתם "שורפים" שעות יקרות של יום. כיום, במבט לאחור, אני שואל את עצמי אם לא התכוונה גם להרחיב את היריעה ולומר: מוותרים על העיקר למען הטפל.

שנות ילדותי באיסטנבול – מסורת יהודית

למדתי מהגן עד כיתה ה' בבית ספר יסודי של הקהילה היהודית. הלימודים התקיימו בשפה הטורקית. במקביל, היו לנו שעורי עברית החל מכיתה ג' ושיעור צרפתית החל מכיתה ד'. בבית דיברנו לאדינו שזו השפה המיוחדת של היהודים שגורשו מספרד בשנת 1492. הקהילה היהודית הייתה מאוד סגורה ולכן כל חבריי היו יהודים. חלק מחבריי הכרתי בבית הספר ואת חלקם הכרתי בבית הכנסת, שהיה מרכז חשוב בחיי.

בסיום כיתה ה' התקיימו מבחנים בעל פה, עם בוחנים שהגיעו מחוץ לבית הספר. בהמשך למדתי מכיתה ו' ועד כיתה ט' בבית ספר מיוחד: "בית מדרש לרבנים". בית ספר זה הוקם במטרה להכשיר רבנים עבור הקהילה היהודית בטורקיה. הכיתות היו מאוד קטנות. בכל כיתה למדו כעשרה עד 15 תלמידים. זכור לי שאף הייתה כיתה אחת עם שלושה תלמידים. בבית ספר זה, למדנו עברית בצורה יסודית ביותר. כמו כן, למדנו מקצועות רבים הקשורים ליהדות כגון: תנ"ך, תלמוד דיני ישראל ועוד. חלק מהמורים הגיעו מישראל וחלקם היו מורים מטורקיה ועברו הכשרה מיוחדת בישראל.

יום הלימודים נמשך מתשע בבוקר ועד ארבע אחר הצהריים. את ארוחת הצהריים אכלנו בחדר האוכל של בית הספר. אני לא יכול לומר שהאוכל ערב לחיכי ולכן מפעם לפעם יצאתי בהפסקת הצהריים וקניתי במכולת לחם טרי עם גוש שוקולד או חלבה. לאחר שעות הלימודים, נהגנו להיפגש בבתי החברים. חלק מהזמן הקדשנו להכנת שיעורים במשותף וביתר נהגנו לשחק משחקי קלפים, דומינו או שש בש. מעבר לכך גם השתתפתי בחוגים מיוחדים ללימודי אנגלית והנהלת חשבונות. בימי שבת וראשון (שבהם לא למדנו בבית הספר), למדנו ב"מחזיקי תורה". זאת הייתה תנועת נוער דתית שבמסגרתה התקיימו לימודי עברית ויהדות בימי שבת וראשון, שבהם לא התקיימו לימודים בבית הספר.

בחופשת הקיץ, שנמשכה ארבעה חודשים, הקדשנו זמן רב לשחייה בים ולטיולים קצרים באופנים. לצערי, לא התקיימו טיולים במסגרת בית הספר. למרות זאת, כשהייתי בגיל 12-15,  נהגנו לנסוע ברחבי העיר איסטנבול לעתים ברכבת או באוטובוס ולעתים באוניות קטנות ששטו בבוספורוס או בים השיש. היה לי תחביב של איסוף בולי דואר (אז עוד לא היו מחשבים ובודאי שלא היה דואר אלקטרוני…) אוסף הבולים נמצא אצלי עד היום. איסוף הבולים יצר אצלי סקרנות להכיר ארצות וערים בעולם וזו אולי הסיבה, שכיום אני מאוד אוהב את הנסיעות לחו"ל.

ציונות

משפחתנו בטורקיה הייתה משפחה מאוד ציונית וכל שליח שהגיע מישראל יצר קשר עם אבי וגם הגיע להתארח בביתנו. מצורף בזה מכתב מיוחד שאבי קיבל מקונסול ישראל באיסטנבול לרגל עלייתו ארצה.

כל שליח שבא מהארץ מצא את דרכו אל אבי, שהיה מראשי הקהילה היהודית באיסטנבול. לאחר מות אבי, הגיע אלינו אחד השליחים (נסים פרדס) וציין בפנינו שלקראת שליחותו לטורקיה דאגו לצייד אותו בכתובת של אבי כאמצעי חשוב ביותר. שליחים אלה, בין אם הגיעו לתקופה קצרה ובין אם הגיעו לתקופה ארוכה, נהגו לבוא ולהתארח בביתנו ולהנות ממטעמים מעשה ידיה של אמי.

חלמנו תמיד על ארץ ישראל ועל ירושלים. כמיהה זו באה לידי ביטוי בכל התפילות ואפילו בשירים שאמי נהגה לשיר. אחי יצחק, שהיה מבוגר ממני ב-15 שנה ונפטר לאחר מחלה קשה ב- 9.1.2016, עסק בפעילות ציונית בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל. הוא היה חבר בתנועת החלוץ שפעילותה הייתה מאוד רחבה במגמה להכשיר את הנוער לקראת עלייה לארץ. הוא עסק במסעות ואף למד שימוש בנשק באופן מחתרתי. אחי נהג להסתיר גלופות להדפסת ספרי לימוד בעברית במרתף הבית שבו התגוררנו. כמו כן, סייע לפליטי השואה שהגיעו בדרכים שונות לאיסטנבול בדרכם לארץ ישראל. באוקטובר 1948, אחי עלה לארץ לבדו בגיל 16 והיה בין הענקים שבנו את המדינה. טרם מותו, הוא הספיק לתעד את סיפור חייו והוא מצורף לסיפורנו המשפחתי.

אחי היווה את הסנונית הראשונה שסללה את הדרך של משפחתנו לארץ. אחותי מלכה עלתה לארץ בשנת 1957 ואחותי הצעירה מממנה אסתר עלתה בפברואר 1961. לאחר ששלושת אחי הבוגרים עלו לארץ, ההחלטה על העלייה לא אחרה לבוא. אבי חיסל את עסקיו ועשה את הצעד האמיץ של העלייה לארץ. גם אני הייתי חבר בתנועת "החלוץ" שבה השתתפנו בפעילות ציונית: קבלנו הרצאות על ישראל וציונות. מדי שנה התקיימה מסיבה לרגל יום העצמאות של מדינת ישראל בקונסוליה הישראלית וחלק מהחברים בתנועה נבחר להשתתף במסיבה זו. מובן שזו הייתה התרגשות אדירה.

הזמנה לאחת ממסיבות הקונסוליה

במסגרת הפעילות בתנועת החלוץ לימדתי עברית. פעילות זו הוסתרה מעיני השלטון המקומי. הבניין שבו התקיימה הפעילות היה סגור ושמור היטב. היו בו שתי מערכות של מדרגות: מדרגות קדמיות ראשיות ומדרגות אחוריות שבהן היו מחבואים מיוחדים.ידענו שבהינתן האות, עלינו להחביא את ספרי הלימוד בעברית ולשוחח על ענייני כדורגל וכו'.

בביתנו הייתה "קופסה כחולה" של הקרן הקיימת. מדי פעם נהגנו לשלשל לתוכה מטבעות וכשהיא התמלאה, אבי דאג באמצעות קשריו להעביר את הכסף שנחסך לקרן הקיימת. אני זוכר שביום האחרון באיסטנבול אבי שרף את הקופסה, שכן כל הרעיון של תמיכה בקרן הקיימת לישראל לא נחשב לפעילות חוקית בטורקיה.

העלייה לארץ והחיים בה

עליתי לארץ בגיל 15, בטיסת אל-על מרגשת מאוד מאיסטנבול ישירות אל נמל התעופה "בן-גוריון" שנקרא אז נמל התעופה "לוד" ביום 29 ביוני 1961. לאחר תהליך קליטה קצר נסענו לדירתה של אחותי (מלכה) שהתגוררה ברמת-גן. לאחר מספר שבועות קיבלנו דירה בראשון לציון ועברנו לגור בה.

כיוון שדיברתי עברית שוטפת מגיל 8, הקליטה בארץ הייתה מאוד "חלקה". דירתנו בראשון לציון הייתה בסביבה שבה היו מעט מאוד עולים חדשים וגם אלה לא היו עולים מטורקיה. השפה העברית הייתה שגורה גם בפי אבי וזה מאוד עזר לו בפניותיו למוסדות השונים (הסוכנות היהודית, העיריה ועוד).

אישור לימודים מטורקיה

חודשיים אחרי מועד עלייתנו ארצה התחלתי את לימודיי בגמנסיה הריאלית בראשון לציון ולשמחתי נקלטתי קליטה מצויינת בכיתה ובחברה. בהשפעת חבריי החדשים הצטרפתי מהר מאוד לתנועת הצופים. בכל שנותיי בבית הספר התיכון זכיתי לקבל תעודות הצטיינות. כבר בכיתה י' נבחרתי לועד הכיתה ובכיתה יא' נבחרתי ליושב ראש מועצת התלמידים של בית הספר.

 

כשנתיים לאחר עלייתנו ארצה, אמי חלתה באסטמה והיא נפטרה בשנת 1965 בעקבות מחלה זו. בהמשך, אבי התחתן שנית ועברנו לגור ברמת גן. מעבר זה לא היה קל מבחינתי, כי חבריי כולם היו מראשון לציון. לכן, בליתי לא מעט מזמני הפנוי בבית אחותי. לשכנים של אחותי הייתה בת – צילה, שלמדה בסמינר הקיבוצים. באחד הערבים, ליתר דיוק ב- 9.6.1968, הייתי אצל אחותי וצילה התכוננה בביתה לבחינה במתמטיקה בסמינר יחד עם חברתה דורית. צילה בקשה ממני לעזור להם לקראת המבחן ואכן כך עשיתי באותו ערב. בתום הלימודים ליוויתי את דורית לביתה בגבעתיים והצעתי לה שנמשיך להפגש. מאז אותו ערב לא נפרדנו ולאחר כשנה, בתאריך 30.7.1969 התחתנו.

תעודת הנישואין

במהלך השנים נולדו לנו שני ילדים: עידית והדר ומהם נולדו לנו חמישה נכדים: נטע, עומר, נעם, נהורי וארבל.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר היובל ביהוד-מונסון, בשנת 2016, התשע"ו.

מילון

גליפולי
גליפולי (בטורקית: Gelibolu Yarımadası; ביוונית: Καλλίπολις‏, Kallipolis) הוא חצי אי בתראקיה הטורקית, חלקה האירופי של טורקיה, הנושק בצד מערב לים האגאי ובצד דרום למצרי הדרדנלים. בהיותה מוגנת מרוחות ובעלת אספקת מים שופעת, שלטה העיר על השיט בדרדנלים ועל הכניסה לים מרמרה. (ויקיפדיה)

גְּלוּפָה
לוח הדפסה, לרוב מאבץ, שעליו בולטות אותיות או צורות המשמש להדפסת תמונות ואיורים בשיטת בלט. (מילוג)

ציטוטים

”אבי תמיד ענה לפקידי המס: "אתה מוזמן להגיע בכל עת, אפילו עכשיו“

”אתם מוכרים את השמש וקונים את הירח (מתרכזים בטפל ולא בעיקר)“