מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ציונות במומבאי שבהודו

תמונה משפחתית במומבאי לפני העלייה לארץ
יום החתונה של אסתר
ילדותי ועלייתי ארצה

שמי אסתר בורגאונקר (בנימין). נולדתי בהודו בעיר בומבי  (מומבאי) 17/6/1951.

אבי אברהם ואמי ציפורה בנימין. יש לי 6 אחיות ואח אחד.

למדתי בבית ספר "יומהייסקול " בבייקלה. עד כיתה ט. בית הספר היה רחוק מהבית, היינו הולכים עם חברות שגרות בסביבה, ברגל לבית הספר, בדרך פגשנו עוד חברות שהיו מצטרפות.

גדלתי אצל סבא וסבתא מצד אמא, החיים היו מאושרים ויפים. הבית היה גדול, בתוך הבית הייתה נדנדה גדולה, הייתי מרבה להתנדנד בה.

חגגנו את כל החגים בשמחה רבה, ההורים היו תופרים לנו בגדים חדשים לחגים. ההורים נהגו לתפור לנו בגד חדש לכל חג. מחודש אלול, חודש הסליחות, היינו הולכים לקנות בדים יחד עם ההורים כל אחד בוחר מה שהוא רוצה והולכים לתופרת למידות.

היינו הולכים לשמוע  סליחות בבית הכנסת ביום הראשון של חודש אלול, כיוון שבית הכנסת היה רחוק מהבית.

גם מאכלים מיוחדים היו בחגים ובארועים ואני רוצה לספר על מאכל הודי מסורתי – גהארי:

אחד מהמנהגים שנהגנו בהודו באירועי חינה היה להכין מאכל שנקרא גהארי .

הגהארי הוא סוג של לחם מתקתק שמכינים אותו באירועי החינה. במהלך החינה היו צריכים לקשור לקצה הסארי של האמהות של חתן וכלה מבלי שירגישו.

המאכל מאוד פשוט להכנה להלן המתכון :

1 קילו קמח

1וחצי כוס סולת

1 וחצי כוס קמח תירס

1וחצי כוס סוכר

100 גרם מרגרינה

כפית מלח

1 שקית שימרית = משפר אפיה

3כוסות מים פושרים

אופן ההכנה :

מערבבים  הכל במיקסר או באופן ידני עד קבלת בלילה מדוללת, דביקה מעט. מתפיחים עד הכפלה במשך כשעתיים.

בידיים רטובות לוקחים חלק מהבלילה ויוצרים עיגול, מותחים עם הידיים יוצרים עיגול ועושים חור במרכז. לאחר מכן מטגנים בשמן חם עד לזהבה משני צדדים. שמים על נייר סופג על מנת שהשמן ייספג.

ישנה אפשרות נוספת: לוקחים מטפחת או בד רטוב ומותחים את הבצק יוצרים חור במרכז ומטגנים.

המנהג חרוט היטב בזכרוני, היה מהנה מאוד ומאחד את המשפחה. גם היום ישנם משפחות ששימרו את המנהג ומקיימים אותו בטקסי החינה.

מפגשים בבני עקיבא

כשהייתי ילדה בגיל 12 הלכתי למפגשים של "בני עקיבא" ליד מקום המגורים שלי במומבי. בימי שבת אחרי צהרים היינו נפגשים בקבוצת בני עקיבא. היינו שרים ולומדים בעברית.

לימדו וסיפרו לנו על כל מיני נושאים כגון החג שמתקרב, סיפורי התורה, פרשת השבוע. את ההרצאות היו מעבירות מורות יהודיות שלימדו בבית הספר.

נהגנו לשחק משחקים במגרש. בהפסקה קיבלנו שתייה ועוגיות. מאוד נהנינו. היו זמנים יפים .

היינו בני 12-13, בנים ובנות ביחד. לא הייתה תלבושת אחידה. המפגש התקיים בבית הספר  היהודי "סר אלי כדור" (אדון אלי כדורי) ואליו היינו מגיעים ברגל.

לפני שעלינו לארץ ישראל צלמנו תמונה משפחתית. בתמונה מימין לשמאל: אחותי פלורי, אמא ציפורה, אח בן-ציון, אחותי הקטנה לבנה, אבא אברהם, אני אסתר.

העלייה לארץ

עלינו ארצה בשנת 1966 דרך טהראן, הייתי בת 15.

החיים בארץ לא  היו קלים, אבא עבד בקרן קיימת לישראל. בחורף, בתקופת הגשמים, אבא היה מחוסר עבודה, בימים פחות גשומים אבא שתל שתילים בפארק בן גוריון באשדוד.

אחרי מלחמת ששת ימים אבא התחיל לעבוד באלתא – התעשייה האווירית. ואז, תודה לאל, התבססנו קצת.

למדתי עברית באולפן, במרכז הנוער באשדוד. בגיל 18, כשסיימתי את האולפן, יצאתי לעבוד במפעל שנקרא ארגמן ואחר כך עברתי לעבוד  בתדיראן בחולון.

משפחה

בשנת 74 טסתי עם אבא לטיול בהודו ושם הכרתי את בעלי- דניאל. בשנת 1974 דניאל עלה לארץ לבדו, בן 23 שנים. הוא הגיע לעיר אשדוד, עבד כאן במשך שישה חודשים ואז התחתנו, נולדו לנו  3 ילדים שתי בנות ובן.

תמונה מיום החתונה שלי 21.05.1975 בעלי דניאל ואנוכי אסתר התחתנו באשדוד בבית הכנסת ברובע א, את המסיבה חגגנו באולמי אשדוד.

 

תמונה משפחתית – מימין לשמאל דניאל בעלי, נבו חתן, שי בן, קרן בת, אני, רויטל בת, ליאם נכדה, ליגד נכד.

הזוית האישית

שמחתי מאוד לכתוב סיפור אישי של חיי המשפחה של מהילדות. חשוב לי שנכדי יכירו את עברי.

מילון

יומה יסקול
שם של בית ספר

ציטוטים

”ההורים היו תופרים לנו בגדים חדשים לחגים“