מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

פסח אחרון במרוקו

סבתא אסתר והנכדה גאיה
סבתא אסתר בהיותה בת ארבע - בשורה הראשונה באמצע.
משמעות היציאה לחירות

שמי אסתר בן לולו לבית דדיה, נולדתי ב1952 במרקש שבמרוקו.

אני הסבתא של גאיה גרניט מעין גב. במסגרת הקשר הרב דורי נתבקשתי לבחור תמונה, שמעוררת געגוע לימים לאנשים ולמקומות מהעבר שלי. בחרתי תמונה משנת 1956 ,שצולמה במרקש, מרוקו. תמונה, שצולמה לקראת הרישום לעלייה לארץ (תמונות דומות ראיתי גם אצל משפחות נוספות). בין 1955 -1956 הייתה עלייה המונית ממרוקו, משפחתי לא הצליחה לצאת ממרוקו בגל עלייה זה ולכן חיכינו עד מאי 1962. התמונה בהרכב חסר. אחי הבכור ג'וזף היה בימים אלה באנגליה. את לימודי התיכון שלו עשה שם. מדינת ישראל אתרה צעירים מחוננים והציעה להם השכלה באנגליה, כדי שישובו למרוקו וימלאו תפקידי חינוך וההנהגה בקהילות המוצא שלהם. אחי סיים את לימודיו כשבידו תעודת בגרות ישראלית, הוא שב למרוקו ומלא תפקידי הוראה וניהול עד  שנת 1962. בשנה זו הוא עובר לפריז, ורוכש את השכלתו האקדמית בסורבון. וחי בצרפת מאז.

בתמונה מופיעים הוריי יעקב ופריחה דדיה אחיי גבריאל ז"ל עומד משמאל. בין אימי לאבי עומד אחי מואיז- משה ז"ל. בשורה השנייה עומד משמאל יהודה אחי (חי מזה שלושה עשורים בפניקס אריזונה) ואני הבת היחידה במשפחה עומדת לידו – בת ארבע עונדת עגילים. ישוב על הכיסא אבי אחי – בן הזקונים, עומד לידו פרוספר אחי. בבית שאן גרים כיום: אני, אבי ופרוספר.

התמונה צולמה בסטודיו, היא מבוימת, כי היא תמונה ייצוגית. התמונה תלויה אצלנו  בבית. רוצה לציין, שאיני משופעת  בתמונות מהילדות. מעט מאוד תמונות צולמו מסיבות שונות. זו אחת התמונות,  שתעדה ושמרה את ההרכב המשפחתי בגיל כל כך צעיר, במרוקו.

תמונה משפחתית – תמונה שהיא געגוע

התמונה מעוררת געגוע לקרוביי, שאינם איתי עוד. געגועים לילדות הפשוטה, מלאת התום והאחדות.  התמונה מזכירה לי את השורשים שלי, שנטעו במרוקו, וכאן בישראל מצמיחים את העץ המשפחתי שלי.

אבי היה אופה במרוקו, היתה לו מאפייה שאפתה  לחם בימי חול ומצות לפסח. הוא היה מומחה לעוגות גדולות המיועדות לאירועים . אני זוכרת שכילדה הסתובבתי במאפייה, הייתי רואה את אבי עומד  בבור סמוך ללוע האש, אפוף עשן, מחייך אלי ונותן לי פרוטה לסוכרייה, או עוגייה מתוקה, שקבל לעיתים מהנשים, שהביאו מגשי עוגיות לאפות אצלו (באותם ימים לא החזיקו בבתים תנורי אפייה, כפי שאנחנו מכירים היום).

אמי הייתה עקרת בית  ודאגה לכל צרכנו. היא הייתה אחראית לטפל בשבעת ילדיה, לדאוג לחינוכם ולבריאותם. ואכן הוריי רוו נחת מאתנו. כולנו רכשנו השכלה גבוהה, ומנהלים אורח חיים מסורתי, על פי הערכים והמורשת שהקנו לנו הורינו.

                                               סיפורו של חפץ

גאיה ואחיה תמיד אהבו לשמוע סיפורים על ילדותי וחיי במרוקו – הם אפילו שמעו מפי, סיפור שאימי נהגה לספר לנו.

נולדתי בעיר מרקש שבמרוקו, ובהיותי בת עשר עליתי לארץ עם משפחתי, לעיירה בית שאן. זיכרונות רבים יש לי מילדותי במרוקו. היום בחרתי לספר על המהרג', שירשתי מאימי היקרה ז"ל. המהרג' זהו מכתש ועלי. את המהרג' קבלתי מאימי בעודה בחיים, לקחתי אותו לביתי, כי רציתי להכיר לילדיי כלים ממרוקו, שהפכו לכלי לקישוט ופחות ככלי שימושי.

המהרג'

אני זוכרת כילדה במרוקו ובארץ, את אימי יושבת על שרפרף נמוך, בין רגליה מונח המהרג', והיא כותשת בו תבלינים. כל יום תבלין אחר. היה יום החרקום הצהוב הבוהק, שתחת ידיה הופך משורש קשה, לאבקת זהב, שמשנה צבע וטעם של כל מאכל. היום את תבלין החרקום אני קונה כאבקה מוכנה, קצת פחות ריחנית, אבל עדיין חיונית לכל תבשיל. היה גם יום הכמון – לאחר שזרעי הכמון נשטפו ויובשו בשמש, הם נכתשו במהרג', ושוב הבית התמלא בניחוח משכר של  בזאר מזרחי.

במהרג' אימי כתשה כמעט כל דבר: לחם יבש לפירורי לחם, גרגרי קפה  בנוסף למגוון התבלינים של המטבח המרוקאי.

את המהרג' אימי קבלה כמתנה  מאבי, לכבוד הצטרפותו של אבי, אחי הצעיר למשפחה. אימי אהבה במיוחד את המהרג', אפילו כשבאו ימים אחרים, וטחינת התבלינים נעשתה במכונת טחינה חשמלית, שקיצרה תהליכים, אך הניחוחות נותרו אותם ניחוחות.

אני זוכרת במיוחד את הכנת התבלינים לקראת חג הפסח, זה היה מבצע. לכבוד הפסח נקנו התבלינים, המהרג' עבר הכשרה, ולבית נכנסו ריחות משכרים של כל התבלינים. המהרג' היפה בן ה 66 שנה נמצא ברשותי למעלה משלושים שנה. מונח אחר כבוד בין הכלים המרוקאים מבית אמא כזיכרון יקר.  המהרג' עשוי מנחושת, כמו הפמוטים והטסים, שהיו בבית הורי ועשויים מנחושת כבדה. כלים מנחושת כבדה נחשבו ליקרים. היום ערכו הוא הוא רגשי , ואולי לאספנים  יהיה לו ערך כספי כמוצג ווינטג'. המהרג' הוא עדות וזכרון לחיים אחרים, חיים פשוטים, פיזיים, שהכל נעשה בבית מחומרים טבעיים ותמיד טריים. חיים של נחת ושלווה, היה להם זמן לכל דבר, היו פטורים  מהמרוץ של החיים המודרניים.

כשנשאתי, אימי נהגה להכין עבורי את התבלינים, המשיכה להכינם כמו שעשתה במשך שישה עשורים, עד שגלתה את המכונה החשמלית ומאוחר כבר עברנו לקנות מחנות התבלינים – תבלינים טחונים ארוזים מוכנים לשימוש.

אשמח בבוא היום להעביר לגאיה כנכדה הגדולה, את המהרג'. המכתש והעלי, שהגיעו ממרוקו ואולי נוצרו לפני מאה שנה, ומספרים על חיי משפחתה, במקום אחר ובזמנים אחרים. שמירת המהרג' כמזכרת מסבתא אסתר היא חוליה בשרשרת המשפחה והדורות.

                                                            ליל הסדר של "ליל הגדה"

עד גיל עשר גדלתי במרוקו ושם חגגתי את ליל הסדר, שחקוק בי עד היום. הייתי שותפה לשיגעון הכשרת הבית, וכמובן שאני זוכרת את ליל המימונה במוצאי החג, ואת הבילוי למחרת בחיק הטבע וליד מקור מים.

ההכנות להכשרת הבית החלו כבר בתום חגיגות הפורים. אימי נהגה לפרום את הכריות והמזרונים, שהיו ממולאים בצמר כבשים. כיבסו את הצמר ויבשו אותו ולבית היה מגיע המומחה למילוי המזרונים, ולתפירתם מחדש בצורה מאוד מיוחדת. המזרונים המחודשים הונחו אחר כבוד, באחת מפינות הבית עד ליל הסדר. מתארת לעצמי שישנו על מיטות מאולתרות.

הבית נרחץ ונצבע מחדש, בגדים חדשים נתפרו לכבוד החג ואוירה  חגיגיות וקדושה חלחלה לכל פינה. ככל שהחג קרב הבית החל להתמלא במצרכי מזון ירקות ופירות, פירות יבשים, כלי פסח המיוחדים הוצאו ממחבואם וכלי החמץ הוסתרו בפחד רב, שלא ימצא חמץ בבית.

ליל הסדר הגיע והשולחן נערך בהוד והדר. אבי שהיה אופה במקצועו, הגיע מוקדם להתכונן לליל ההגדה, כך קראנו לליל הסדר. שבוע לפני כן סיים לאפות מצות ,לאנשי קהילת מרקש ,ובליל ההגדה המאפייה הייתה נסגרת, עד לאחר הפסח.

אימי טרחה על המאכלים המיוחדים לפסח. לפני שבעים שנה במרוקו, אכלנו כל פרי וירק בעונתו, הכל הגיע טרי מהשדה. בפסח אכלנו מרק פולים טריים, ארטישוק שלוק ותרמילי אפונה ושעועית, בושלו בטעם מיוחד.

כדי לשמור על כללי הכשרות לפסח. לא הכנסנו הביתה סוכר, תיונים ודברי חלב, מאחר ונקנו מהגויים והיה חשש, שהם לא כשרים. על כן שתינו תה או חליטה של נענע ירוק וטרי, והתמר היה הממתיק.

בארץ וויתרנו על מנהג זה, כי הכל היה כשר, ואני זוכרת את סבתא רבתא של גיאה אסתר, ששמרה על מנהגים אלה עד יום מותה. על השולחן הונחו קערות של אגוזי מלך ופירות יבשים, זה היה הכיבוד. בחול המועד הוכנו ריבות ועוגיות כשרים לפסח.

זוכרת אני, מנהג מיוחד שבארץ נעלם עם עלייתנו ארצה, שהילדים מבשלים בפסח. נהגו לקנות לנו ערכת כלים קטנים לכבוד הפסח. ובחול המועד היינו בונים מעין אוהל ושם שחקנו באימא קטנה. לא זוכרת שממש בשלנו, אבל אימי נתנה לנו בסירים הקטנים אוכל מבושל, ואנחנו ערכנו מעין שולחן ואכלנו, כנראה כך בילינו את חול המועד פסח.

ליל הסדר הגיע ובגולה נחגג יומיים (כל שנה אני מתפעלת מחדש, איך אימי התמודדה בגאון עם שני ליל סדר רצופים). הבית היה נקי ומבריק, מנרות וכלי הנחושת המצוחצחים. אני זוכרת את מנהג "הבבהילו יצאנו ממצריים והא לחמא עניא", שנאמרה במרוקאית.  הסדר מתחיל עם הרמת  הקערה של הפסח[ ומסובבים אותה מעל ראשו של כל בן משפחה, תוך שירה וברכות. נהגנו להרים גם את כד הפרחים. הברכות היו מגוונות והתאימו לכל אחד למשל:  "בשנה באה תזכה לחוג בביתך עם אשתך",  "בשנה הבאה בירושלים הבנויה", או "בשנה הבאה תזכה להתארס", "תצליח בלימודיך" וכו'.

צלחת הפסח

 

באחד מליל הסדר כשאני שמחה ונרגשת,  אחי יהודה צבט אותי, ואני התחלתי לבכות מכאב ועלבון, וכשכולם עסקו בהרגעתי הוא גנב את האפיקומן. לא זוכרת ששרדתי את קריאת ההגדה, כנראה נפלתי שדודה בחלק הראשון.

ההגדה של פסח

יהודי מרוקו הקפידו בכשרות לפסח עד כדי כך שלא בשלו עם חרקום ופלפל שחור, אלא בזעפרן ופלפל לבן. הזעפרן  מלך התבלינים, הינו תבלין יקר מאוד. אימי המשיכה עם מנהגים אלה, אני כבר סומכת על היתרי הכשרות של הרבנים. ומכאן לתבשילי הפסח היה טעם מיוחד שזכרנו כל השנה וחיכינו לו מידי שנה.

אהבתי במיוחד את מרק הפולים המיוחד של פסח, שבלעדיו לא יעבור פסח. גם היום מקפידה להכין כמויות, שמשביעות את הרעב המיוחד של חג הפסח בהעדר הלחם, האורז והפסטות. כמובן שלמדתי להכין את מרק הקיינדלך, שגם הוא שולט בכיפה בפסח. בחול המועד נהגנו להתארח אצל הדודים, לארוחות של חג. מאחר והמשפחות הגרעיניות היו גדולות, חגגנו בחיק המשפחה המצומצמת, ובחול המועד השקענו במפגשים משפחתיים. בדרך כלל עשינו על האש.

ובין ארוחה לארוחה האימהות טרחו על הכנת הריבות והעוגיות המיוחדות למימונה. ככל שקרב החג לקיצו, ההתרגשות של המימונה הרקיעה שחקים.

ביום השני של שביעי של פסח, נהגנו לצאת מהמלח וללכת לחברים המוסלמים, נהגנו להביא להם חבילת מצות – שערבו לחיכם מאוד. והם בתמורה נתנו לנו קמח חמאה וחלב. עם בוא הערב השולחן נערך בכיבוד העשיר, וכשאימא החלה בהכנות למופלטה היינו יוצאים לכיכר מרכזית, מחוץ למלח לקנות פרחים לשולחן המימונה. אני זוכרת את ריח הוורדים שעלה באוויר, ומאות הדליים העמוסים בפרחים.

ליל המימונה הגיע ואני ואחי הצעיר נשארנו בבית, כשהורי יצאו לבתי המשפחה, לאחל להם מימונה שמח. הם עברו מבית לבית וגם אלינו הגיעו שכנים מכרים ובני משפחה. מאחר ובכל הבתים השולחנות היו ערוכים, הדודים שלי נכנסו ברכו והלכו.

שיא נוסף של המימונה היה למחרת.

בבוקר מוקדם יצאנו מחוץ למרקש, לחורשת זיתים ליד בריכה מלאכותית, שהמלך בנה. קוראים לה "המנרה". כל משפחה התמקמה בצל העצים, יש כאלה שאכלו אוכל שהביאו מהבית ויש כאלה שעשו על האש. אחיי הגדולים הלכו לשחות במנרה. באחת הפעמים ילד קטן כמעט טבע במימי המנרה, ואחי הגדול גבריאל, קפץ עם בגדיו והציל אותו. ספור ידוע ומוכר בעיר שלנו, שזיכה את אחי בתואר כבוד של גיבור ואמיץ לב.

ולסיום אספר שבשנת 1962 בליל המימונה, יצאנו את מרקש בדרכנו לארץ. לנמל חיפה, הגענו ביום העצמאות, לאחר שבועיים של היטלטלות באוניות, שעשו דרכם מקזבלנקה שבמרוקו ועד חיפה בישראל.

הגענו לבית שאן החמה, ואנחנו עדיין שומרים על רוב מנהגי אבותיי ברוח הזמן החדש.

הזווית האישית

סבתא אסתר בן לולו והנכדה גאיה, השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי בתשפ"א -2021 בבית הספר "אפיקי ירדן" שבקיבוץ אפיקים, בהובלת המורה יעל גלסמן.

מילון

מהרג'
מכתש ועלי המשמשים לכתישת תבלינים.

ציטוטים

”אשמח בבוא היום להעביר לגאיה כנכדה הגדולה, את המהרג'. המכתש והעלי, שהגיעו ממרוקו ואולי נוצרו לפני מאה שנה, ומספרים על חיי משפחתה, במקום אחר ובזמנים אחרים. שמירת המהרג' כמזכרת מסבתא אסתר היא חוליה בשרשרת המשפחה והדורות.“