מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

פלורה מקהיר

מאלבומה של פלורה
בבית הכנסת
שמה ניתן לה מאימא על שם פרח לבן שניתן להכין ממנו מחרוזות

פלורה בן עמי נולדה בשנת-1942. בעיר קהיר במצריים. שמה ניתן לה מאימא על שם פרח לבן שניתן להכין ממנו מחרוזות. שם משפחתה לפני הנישואין היה:"ירימי". שם משפחתה לא היה רגיל משאר השמות משפחה, הוא ניתן לה על שם העיר שאביה נולד בה. לעיר זו קוראים "ירים"  והיא נמצאת בתימן.

 

שמם של הוריה: הם מסעודה וחיים ירימי  שמם של אחיה: רחל, רוחמה, שרה, רוזה, משה, פלורה, אסתר, וחיה.                                                             

הם נתנו לחיה את השם על שם אביה שנפטר. אביה נפטר כתוצאה מפחד וקללות בזמן מלחמת העצמאות. אמה נולדה בעיר קהיר שבמצרים בשנת 1909 בגיל 13 היא התחתנה ובגיל 14 נולדה לה רחל הבת הבכורה במשפחה. כאשר אמה התחתנה עם בעלה חיים, הוא היה גדול ממנה ב-10 שנים. היא מאוד נבהלה כאשר עברה לגור איתו, היא ברחה לבית אימא כי הייתה קטנה והתגעגעה אליה. כאשר מלאו לאחותה הבכורה רחל  18 שנים, היא התחתנה עם יעקוב בעלה ונולדו להם 6 ילדים. היה לה בן בשם מיכאל הבכור שהוא  נולד בשנת 1946.                  

 

הבן השני נולד ב-1948 וקראו לו חיים על שם סבו שנפטר באותו תאריך פטירתו.  מיכאל וחיים נולדו כאשר האימא וביתה רחל היו יחדיו בהריון.  אסתר נולדה בתאריך 1946 יחד עם מיכאל ואילו חיים נולד יחד בתאריך שחיה נולדה ב-1948. כלומר, שהדודות היו באותו גיל של האחיינים. 

בגיל שבע עלתה ארצה. הם לא עלו ארצה כל האחים אלא רק ארבעת האחים הקטנים שנשארו עם האמא וכל שאר ארבעת האחים הגדולים שכבר עזבו את הבית עלו  בנפרד לארץ ישראל.  האחים שעלו לבד לארץ היו רחל, רוחמה, שרה ורוזה. האחים שעלו יחדיו עם האימא היו משה, פלורה, אסתר וחיה.     

כשפלורה הייתה בגלות שלט מלך ושמו פארוק. הוא אהב את היהודים אשר היו במצרים ואפשר להם ולשמור את מצוות היהדות. כשעלו לארץ שלט גנרל דיקטטור ששמו גמל, עבד אל. נאצר הוא שנא את היהודים ועשה להם הרבה צרות הוא נתן פקודות לחיילים שלו שידרסו את היהודים ירביצו להם.

לה היה קרוב משפחה במצרים  שנהרג עם כל האסון ודרסו אתו למוות. כשהגיעו לארץ ישראל אמם הייתה חייבת לפרנסם ולאחר כשבוע ימים קיבלה עבודה במסעדה בתור בשלנית.

 

עוד טרם כשהגיעו ארצה עלו באנייה לעיר מרסי  שבצרפת ומשם לנמל חיפה ומשם למעברת אוהלים שבבאר שבע. היא הגיעה לארץ בעונת החורף ובמעברות התנאים  בארץ היו מאוד קשים. הם גרו באוהלים היה חורף מאוד קשה. והאוהל התעופף עם הרוח ונשארו ללא מחסה. במקום שהם גרו היו קוצים גבוהים נחשים ועקרבים.

הסוכנות הרכיבה להם שני אוהלים שיהיה כובד ובכך האוהל לא יעוף. באמצע האוהל עמד עמוד שהם תלו עליו את מנורת הלוקס. הלוקס שימש להם כחשמל כי אז באותו תקופה לא היה חשמל. הלוקס עשוי ממתקן לנפט פתיליה ומנורת זכוכית שבעזרת הנפט היו מדליקים את המנורה.

 

היו להם מיטות מברזנט שהיו מתקפלות ללא מזרנים  הם לא היו נוחות .בלילה לא היו יכולים לישון כאב להם הגב. השמיכות היו מצמר בצבע חום אך למרות שהשמיכה הייתה מצמר לא הייתה כל כך מחממת והייתה עוקצת אותם ולא היה להם נעים. הם שרדו שנה שלמה עד שעברו לשיכון באותה עיר בבאר שבע. בשכונה א'. כשהגיעו בשיכון א' המיטוט הוחלפו מברזנט ללא מזרן למטות ברזל עם מזרן קש.

הם קיבלו כסף לקניית רהיטים כגון: ארון קטן, שולחן קטן עם ארבע כיסאות. בגדים חדשים לא היו קונים, ופעם בשבוע היו מביאים בשוק בגדים של יד שנייה וכל מי שהיה מגיע ראשון היה זוכה בבגדים המתאימים לו. והנעליים שהיו קונים היו תמיד מספר אחד או שתיים גדולים מכיוון שלא היו את המידות המתאימות. לאחר שיקומם בארץ אמם עבדה ופלורה שמרה על אחיותיה הקטנות מכיוון שאחיה נרשם לקיבוץ להבות הבשן בגליל העליון ושם הוא למד ועבד. היא הייתה בכל יום מטפלת באחיות שלה הייתה

 

מכינה להן  אוכל, בבוקר הייתה מכינה את אחיותיה לגן. ולאחר מכן הייתה הולכת לבית הספר אך לא התמידה כל כך בלימודים מכיוון שבזמנם לא היה כסף לקנות ציוד. בגיל 13 היא עבדה בקיוסק בממכר גלידה. לבעל הקיוסק לא היו ילדים הוא ואשתו  התנהגו אליה כאילו הייתה ביתם  הם אהבו אותה מאוד. כאשר באו המפקחים לבדוק מי עובד במקום הם היו מחביאים אותה במחסן שלא יראו אותה בגלל שאז לא היה מותר להעסיק ילדים קטנים. בגיל  15 הוציאה כרטיס עבודה לנוער ואז היא עברה לעבוד במכולת בתור מוכרת וגם לבעל הבית לא היו ילדים וגם הם אהבו אותה מאוד. בגיל 18 עבדה במפעל טקסטיל במפעל ליצור חוטים. בהתחלה הייתה  עובדת על מכונה ולאחר שנה מנהל המקום מינה אותה לאחראית

 

מחלקה וכשהוא ראה שהיא מסתדרת ומתמצאת בזאת אז נתן לה לנהל שתי מחלקות. היא הייתה חייבת ללכת לצבא אז בזמן הבדיקות גילו לה רשרוש בלב וקיבלה פטור מהשרות בצבא. אחרי שש שנים היא עברה צנתור כדי לגלות את מצבה ולטפל בו, ולאחר הצנתור עברה ניתוח.

הם שמרו את החגים כך: פלורה חגגה את החגים בצורה קצת שונה מהחגים פה בארץ.

ראש השנה

את ההכנות לראש השנה התבטא בניקיון הבית  הם צבעו את הבית, בעיקר הילדים הגדולים עזרו בניקיון. הכינו מאפים מיוחדים, באף בית לא היו  תנורים אך כל מי שרצה לאפות היה אופה במאפיה. הם בשלו מאכלים כמו: מלוכיה (ירק שמבשלים אותו עם עוף), השם מלוכיה בא מן השם מלך שזה היה מאכל של מלכים ורק לעשירים היו אותו. ממולאים עם אורז ובשר, מרקים ועוד…המנהגים של החג: אביה היה מברך על פירות משבעת המינים, ירקות שנוהגים לאכול בחג, תפוח בדבש, שותים יין אך לעומת זאת הילדים היו שותים כל מיני משקאות מחרובים. את הבגדים היו קונים רק בחגים או שהיו תופרים בעצמם.

היו באים אליהם אורחים הדודים, הילדים הנכדים ההורים ועוד… לעומת זאת גם השכנים היו מתארכים אצלם ואחר הארוחה היו יוצאים החוצה ונפגשים עם השכנים הקצת רחוקים היו מאחלים זה לזה שנה טובה. אווירת החג הייתה מאוד שמחה היה מזמורים, שירה והרבה שמחה.

בסוכות לא היה נהוג לבנות סוכה. רק בבית הכנסת בנו סוכה, אך הם היו שבע ימים במרפסת המשפחה הייתה באה אליהם וגם את החג הזה חגגו בהרבה שירה ושמחה.

 

את שמחת התורה היו חוגגים בבית הכנסת, היו קוראים בתורה בבית כנסת. בבית הכנסת היו שתי קומות, הקומה העליונה הייתה לנשים,  והקומה התחתונה הייתה לגברים. הנשים היו מציצות מעד לווילון בזמן שהיו מוציאים אז ספרי התורה ושרקדו איתם. בזמן שספרי התורה היו בחוץ  הנשים היו זורקות עליהם סוכריות.

חג החנוכה

חנוכה חג אהוב, היו מטגנים לביבות מתוקות יחד עם דבש. היו מכינים עוגיות מתוקות כמו לביבות. היו מדליקים חנוכיות על אדן החלון. בביתם הייתה רק חנוכייה אחת. בהדלקת הנרות אביה היה מברך על הנרות וגם היו שרים שירים. את החג הזה היו חוגגים רק עם משפחתם המצומצמת ואחר כך היו באים ונפגשים בביתם של ההורים (הילדים הגדולים).

בט"ו בשבט היו עושים סעודה עם המשפחה היו אוכלים מאכלים השייכים  לט"ו בשבט כגון: פירות יבשים ופירות הדר. היו  עושים סדר ברכות. לכבוד חג האילנות היו יוצאים לטיל בשדות והיו רואים את עצי השקדייה ועצי הפירות.

 

להם לא היו תחפושות אז הם היו מתאפרים ולובשים כל מיני מסכות ותלבושות שהיו להם בבית.  הם הוי בעיקר לובשים בגדים של ההורים שלהם. אפילו לעומת כל זאת הם היו צמים את תענית אסתר. היו קוראים מגילה בבית הכנסת. והיו מרעישים עם הרעשנים. הם היו יוצאים לרחובות והיו רוכבים על סוסים לזכר המן שיצא לכיכר העיר וסחב את מרדכי על  הסוס. הם היו שולחים משלוחי מנות למשפחתם ונהנים. 

 

במצרים היה חול מיוחד בצבע אדום איתו הם היו מנקים את הכלי נחושת שהיה בביתם  ולאחר זאת הכלים היו נוצצים ומברקים. הם היו עושים ניקיון יסודי ניקו את הארונות  הם היו צובעים את הקירות הם היו עושים באור חמץ הם היו חותכים פירורים עטופים בנייר ושמים אותם בכל פינות הבית. ובערב הם היו מחביאים אותם בבית ולמכורת בבוקר  היו מחפשים אותם ואוספים אותם והיו שורפים אותם.

 

לכבוד ליל הסדר הם היו קונים כלים חדשים. הם היו אוכלים מרק פטוט המרק היה עשוי מבשר  חתיכות של מצות וגם היו אוכלים אותו עם חילבה מאכל תימני.  הם היו אכלים דגים ארטישוק עם בשר פשטידות העשיות ממצות  ועוד כל מני מאכלים.                                                                          

ליל הסדר

כל המשפחה המורחבת הייתה מתכנסת והייתה קוראת את האגדה כל בני המשפחה קיבלו לקרוא קטע מן האגדה הם היו שרים את כל שירי החג היו שואלים את ארבעת הקושיות ושותים  ארבע כוסות יין המבוגרים היו מחביאים לקטנים את האפיקומן ומי שמצא את האפיקומן היה מקבל את המתנה שהוא היה רוצה לצערה היא אף פעם לא זכתה באפיקומן אלא הילדים הגדולים ממנה היו מוצאים את האפיקומן.

 

את חג העצמאות הם לא חגגו במצרים כי לא  הרשו להם לחגוג חג של מדינת ישראל במצרים ובתוך ליבם הם שמחו על הקמת המדינה ורצו לעלות ארצה.

 

בשבועות היו מכינים מאכלי חלב כמו: אורז עם חלב, אופים לחמניות עם שעשיות עם חלב וצימוקים, פשטידות וכמובן חלביות לביבות עם חלב ועוד.  בשבועות הם היו יוצאים לרחוב עם כל שכנים ועם דלים ממולאים במים והיו שופכים אחד על השני הם עשו הרבה צחוקים והיה להם כיף.

מילון

קהיר
היא עיר הבירה של מצרים, בה מתגוררים כ-17 מיליון תושבים (7 מיליון בשטח העירוני, וכ-10 מיליון בפרוורים). היא העיר הגדולה ביותר באפריקה ובמזרח התיכון, ואחת מהערים הגדולות בעולם.

ציטוטים

”עוגייה (קעק) ביד היתום - משהו גדול" פתגם בערבית “