מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

פורת מרגל מתעד את סבתא רותי השכנה

סבתא רותי השכנה עם פורת
סבתא רותי השכנה בילדותה
משטרסבורג , צרפת - לעופרה

שמי רותי, שם אבי שמעון ושם אמי שרה לבית המל. נולדתי בשנת 1935 ביום י"א לחודש אלול בעיר שטרסבורג, בין גרמניה לצרפת. מצד אבי היו שלושה אחים: אבא, אליזבת והוג. מצד אמי שלושה אחים: אימא, פול ורנה. מדי שנה אני חוגגת את יום הולדתי עם הנכדים והנינים. מקור השם שלי הוא השם שמצא חן בעיני ההורים שלי. במשפחת הוריי אני הבכורה מבין שלושה אחים: מיכאל ויעל. היה לי קשר טוב עם האחים שלי, אהבנו יחד לטייל. היום אנחנו פחות בקשר, מיכאל אשר גר בסעד נהרג בתאונה דרכים, ויעל ואני מדברות כל יום שישי בטלפון.

ילדות בשטרסבורג

ילדותי עברה עלי בפחדים. השכנים שלנו היו גויים ופחדנו שילשינו עלינו לשוטרים שאנחנו יהודים. אני זוכרת שליד ביתי היה יער ואספנו פרחים. אהבתי בתקופה זו לטייל עם אימא ביער. מגיל 4 התחלנו לברוח מפני הגרמנים. אבא ואימא היו בתנועת הצופים. אבא לקח על עצמו לעזור לפליטים, להצליח לעבור דרך הפירנאים על מנת להגיע לספרד, ומשם לאניות לפלסתינה. אני כועסת על הבריטים שעשו מעשה שלא יעשה: עד שיהודים אלה הצליחו לברוח מהגדרות של הגרמנים, הבריטים כלאו אותם במכלאות בקפריסין.

אחרי שברחנו לכיוון דרום הגענו לכפר ושם אבא ואימא הכינו הכשרות ליהודים הפליטים, מעין קיבוץ. שם קנו שוורים והחלו לחרוש את האדמה על מנת להכשיר יהודים אלה לעליה לארץ. הרגשנו בסדר אבל תמיד היינו בפחד מפני הגרמנים. אבא היה אחראי על 15 הכשרות והכין את הפליטים לחיים בקיבוץ: חקלאות, טיפול בבעלי חיים, היו שוורים, סוס, פרד, עזים ופרות.

יום אחד הגיע אלינו הגסטאפו ורצתי לאימא ואמרתי לה שחייל מהגסטפו ליטף את אחי. באותו הלילה ברחנו משם, לא לפני שאבא הכין תעודות מזויפות. היו גם גויים טובים שעזרו ליהודים. מקרה מיוחד שהיה בילדותי קרה כשהייתי בת 8: אבא הגיע עם מצות בתוך מזוודה, וכדי שהשכנים לא יראו, סגרנו את התריסים, וככה אכלנו  מצות כל חג הפסח, על הרצפה. יום אחד אבא חזר משליחות של עזרה ליהודים לחמוק מהגרמנים. הוא שרק שריקה ואימא זיהתה את השריקה, ואז אבא סיפר שהאמריקאים נכנסו לצרפת, אנחנו היינו סגורים ולא שמענו על כך.

סבתא רותי השכנה מספרת בכיתה של פורת על תקופת השואה

ילדות

למדתי בבית ספר בפריז. המורים שלימדו אותי היו  שונאי יהודים. למיטב זכרוני, בבית הספר היסודי היה מקרה בו המבחן בחיבור היה בשבת. בכל המבחנים קיבלתי 0 משום שלא רציתי לכתוב בשבת. אבא כעס על הציון, אבל אבא, שהיה עסוק מאוד להבריח יהודים את הגבול להרי הקרפטים לספרד מעבר לאלפים לשוויץ, לא טיפל בזה. לאחרונה סיפרו לי שהבריח כ- 15,000 יהודים, לשמחתי הרבה.

הבית בו גדלתי היה בעל שני חדרים. המיוחד בבית היה שהיה עשוי מעץ. אני זוכרת את השיר "יום זה לישראל" מילדותי. בביתי היו נפוצים המאכלים ריבה, תפוח אדמה, אבקת ביצים. נהגתי לשחק במשחקי כדור. חפץ קרוב ללבי היה ספר שקיבלתי מהחניכים של אבי מההכשרה. הכשירו את הילדים לעלות לארץ ישראל, ואני שמרתי אותו עד היום! אהבתי לספר ממנו סיפורים לנכדים ולנינים. בחופשים נהגתי להיות בקייטנה. בביתנו נהגו מנהגים ייחודים כמו למשל:  לא לעשן, לעשות מעשה טוב.

עלייה לארץ

בשנת 1947 אימא הייתה בהריון ואבא אמר שילד זה יוולד בפלסתינה! כשהגענו לארץ, החברים שהיו בצופים יחד עם אבא ביקשו ממנו להגיע לעין הנצי"ב. בעין הנצי"ב היו ילדים קטנים ולא יכולנו ללמוד שם, לכן שלחו אותנו לכפר הנוער הדתי ששם למדו ילדים בוגרים יותר. ערב אחד, אחי ואני שמענו רעשים, למרות שהיינו בארץ, פחדנו נורא. עדיין נשאר הפחד מהרעש של הגרמנים…

לימים, פגשתי מישהי שעזרה לי ברכבת הקלה בירושלים. אמרתי לה: "המעשה הטוב הזה שעשית לי ,זה בוודאי כי היית בצופים". היא אמרה: "נכון", היא הכירה את אבי ואת כל החבורה מהצופים שאבא הקים.

בתיכון למדתי בבית הספר בכפר הנוער הדת "כפר חסידים" בארץ ישראל. זכור לי מאותה תקופה שהייתי רחוקה מההורים שלי. אהבתי בתיכון לטפל בתינוקות. התחביב שלי היה לרקום. חברתי הטובה בתקופה זו הייתה דבורה ויש לי איתה קשר עד היום. ביחד אנחנו מדברות בטלפון.

שירות צבאי

שרתי בצבא בתור חיילת בנח"ל. אלו היה שנים בונות בחיי, במובן שהצטיינתי במה שעשיתי. החברה הטובה מתקופה זו הייתה חסיה מכית. לצערי  בתקופה זו, היה צריך לקחת תרופה נגד קדחת ואני לא אהבתי. אני זוכרת שהרבה אנשים נסעו לסיני לטייל אחר התיכון. למדתי לטפל בתינוקות במשך שנה. הלימודים היו חשובים לי, כי אהבתי ילדים.

סבתא רותי כחיילת

 

המלחמה שזכורה לי, היא מבצע קדש. במלחמה זו נהרג חבר טוב של בעלי. באותה תקופה היה מתח והיו הרבה הרוגים. בתקופת מבצע קדש אני ואחי נסענו באוטובוס ופתאום טס מעלינו מטוס מצרי. הנהג עצר ואמר לכולם לצאת מהאוטובוס ולשכב על הבטן בשדה. המטוס עבר מעלינו והמשיך. הרגשתי פחד.

נישואים ועבודה

הכרתי את בעלי בכפר הנוער בשנת 1947. התחתנתי כשהייתי בת 21 בקיבוץ עין הנצי"ב. בתחילת עבדתי בבית הילדים בקיבוץ כפר חסידים. לפני החתונה בעלי אמר לי: "לא נצליח לגדל את הילדים פה"לכן , עברנו לקיבוץ שלוחות. אחר כך עבדתי בקיבוץ במתפרה. היה לי קל לעבוד בתפירה כי מאוד אהבתי את המקצוע הזה. גרנו בשלוחות עד שנת 2006. כיום אני גרה בעפרה ליד בתי. נולדו לנו שישה ילדים: בועז, מירב, דיקלה, יכין, רם ושגית.

אני אוהבת את חגים כמו: חנוכה ופסח, והיכן שיש הכי הרבה נינים אני מצטרפת לליל הסדר.. השנה הייתי ברבבה, שם גרה נכדתי דקלה. במוצאי יום כיפור ובליל הסדר, כשאומרים "לשנה הבאה בירושלים", זה מזכיר לי שבהכשרה התפללנו זאת וזה היה נראה רחוק. כל פעם מחדש אני מתרגשת מכך מאוד, כי אמרנו את זאת במלחמה.

הזוית האישית

סבתא רותי השכנה: אני תמיד מוכנה לספר כי חשוב לי שאנשים ידעו מה היה.

פורת: חשוב לי לדעת מה עבר על השכנה שלי, רותי.

פורת הוא הבן של אליהו ואורה מרגל, שכנים של סבתא רותי, אותה תיעד בתכנית זו, התשפ"א. פורת ואחיו באים מדי פעם לבקר ולשחק אצל סבתא רותי.

מילון

פרינאים
הרי הפירנאים הם רכס הרים המפריד את חצי האי האיברי מאירופה ומהווה גבול בין ספרד לצרפת; במרכזם נמצאת הנסיכות אנדורה. אורכם, מחוף הים התיכון עד חוף האוקיינוס האטלנטי הוא 430 קילומטר. הפסגה הגבוהה ביותר בהם היא אנטו (Aneto), בגובה 3,404 מטר מעל פני הים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני כועסת על הבריטים :עד שיהודים אלה הצליחו לברוח מהגדרות של הגרמנים, הבריטים כלאו אותם במכלאות בקפריסין“