מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

פגישה עם שודדים בדרך לישראל

סבתא מרגלית ודן
סבתא ודן
סיפור עלייתה וילדותה של מרגלית רוזן

סבתא מרגלית מספרת: "עליתי ממרוקו, גרנו בעיירה שנקראה חנקין, הגובלת עם פרס (איראן) וצפון עיראק (האיזור הכורדי היום). משפחתי התפצלה לשלושה מבצעי עלייה: הבן הבכור עלה בעלייה בלתי לגאלית בשנת 1949. בשנת 1950 עלינו שני אחים ושתי אחיות, הוברחנו על ידי מבריחים שהעבירו אותנו בחצות הלילה מגבול עיראק לפרס (איראן). אנחנו היינו בגילאים בין 8 ל- 15: הגדול מביננו היה בן 15, האח שאחריו היה בן 13, אני הייתי בת 9-10 ואחותי הייתה בת 8. בדרך עברנו חוויות מפחידות של שודדים שהתנפלו עלינו וגזלו את כל אשר היה ברשותינו, למשל בגדים, כלי רחצה, מזון וכספים. למזלנו אבי החביא בסוליית הנעל של האח הגדול אלף דולר. עליי ועל אחותי היו צמידי זהב שלא נשדדו. הדרך הייתה רצופה בהרים וגבעות. פעם אחת אפילו חצינו נהר ואותי ואת אחותי נשאו על כתפי המבריחים.

עם שחר הגענו לגבול הפרסי, משם נדחסנו בתוך מכונית בדרך למשפחה שהחביאה את כולנו במשך שמונה ימים. מכאן פעילי עלייה שהיו בפרס החלו לטפל בנו אחרי שסידרו את אישורי העלייה והביאו אותנו לשדה התעופה של טהראן. בטהראן חטפתי את שוק חיי אחריי כשנאמר לי שאני אומצתי למשפחה האמורה לעלות למטוס שיעלה אותנו ארצה. פרצתי בבכי ולקח זמן רב להרגיע אותי. הם היו חייבים להצמיד אותי למשפחה רק למשך הטיסה ארצה כי ההורים שלי יעלו ארצה חצי שנה אחרינו.

עליתי לארץ ללא הורים. הובילו אותי למעברה, מקום מעבר המיועד לעולים חדשים. משם עליית הנוער הפנתה אותי למוסד החינוכי "אונים" בכפר סבא. במקום זה שהיתי כמה חודשים ולאחר מכן צירפו אותי לכיתת לימוד. בכיתת הלימוד לימדו אותנו קרוא וכתוב בעברית. צירפו אותי לשכבת גילי ובין היתר הייתי אחראית על ארגון הפנים בבית הילדים שהתגוררתי בו והייתי ראש וועד הכיתה שתפקידו היה לעזור למורה לשמור על שקט בכיתה. בין היתר היה מוטל עליי לתת עונשים למפריעים וממש שנאתי את התפקיד הזה, אבל הייתי חייבת.

יום אחד הגיעו אורחים מקיבוץ מצובה במטרה לצרף כמה מבאי המוסד לבני הקיבוץ ,ושמה החליטו למצוא לי משפחה שתאמץ אותי יחד עם ילד בעל נכות כי אמרו שאני מספיק אחראית כדי לא לדחות ילד נכה במשפחה. המשפחה הייתה נפלאה, ההורים אהבו אותי ואני אותם והם השפיעו מאוד לטובה עליי. המשפחה הייתה גרעין להמשך חיי בישראל."

הזוית האישית

דן: נהניתי מאוד מהמפגשים עם סבתא בבית הספר ומתיעוד סיפור העלייה והילדות של סבתא.

סבתא ואני

מילון

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”המשפחה הייתה גרעין להמשך חיי בישראל“