מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

פאפס זחאפארי

יורי ומקה כיום
יורי והנכדים
סיפורו של סבא יורי

קוראים לי יורי קריכלי, נולדתי בקארלי שבגאורגיה (שבזמנו הייתה חלק מברית המועצות) בתאריך 18 בפברואר 1962. נולדתי לתוך משפחה חמה, אוהבת ותומכת – יש לי שני אחים, סוסו ומיכו ואת אימא ואבא שלי שתמיד היו בשבילי ועזרו לי עד יום פטירתם.

מאז שהייתי קטן תמיד הייתי תלמיד מצטיין, הצלחה בלימודים תמיד היה מקום ראשון בסדר העדיפויות שלי. בזמנו היה נהוג להעניק לתלמידים עם ההישגים הגבוהים ביותר במדינה מדליית זהב כאות לכבוד והערכה מטעם המדינה, וכסיימתי את לימודי בתיכון קיבלתי מדליית זהב. זה היה מאוד מרגש והייתי מאוד גאה בעצמי, בנוסף הודיתי מאוד לאבא שלי שתמיד עזר לי ונתן לי השראה להצליח ולהצטיין.

לאחר לימודיי בתיכון בחרתי להמשיך ללימודים אקדמיים בפקולטה לרפואה בגיאורגיה, למרות שהלימודים היו תובעניים ועמוסים מאוד, גם אותם סיימתי בהצלחה והגשמתי את חלומי – נהייתי רופא. לאחר לימודיי עשיתי התמחות בדרמטולוגיה ואורולוגיה, ולאחר ההתתמחות הלא פשוטה אך המעניינת מאוד קודמתי תוך זמן קצר למנהל מחלקה בבית חולים.

בזמן הלימודים הכרתי את מקה, אישתי. אותה פגשתי דרך מכרים משותפים והתאהבתי בה ברגע הראשון שראיתי אותה, מאז שהתחלנו לצאת לא נפרדנו לעולם. אחרי חודשיים בלבד שהיינו חברים החלטתי להציע לה נישואים כי ראיתי בה כאם ילדיי, ומשם כמו שנהוג להגיד- הכל היסטוריה ואנחנו ביחד עד היום.

הבאנו לעולם שתי בנות מדהימות, את ליקה, בתי הגדולה, בשנת 1985 (כיום היא בת 35), ואינה בתי הקטנה בשנת 1988, (כיום היא בת 32). שתיהן מוכשרות, חכמות ומדהימות ואני גאה להגיד שאני אבא שלהן. גם להן יש ילדים משלהן, בזכותן יש לי כחמישה נכדים מדהימים שאני אוהב מאוד ומדבר איתם כל יום. המשפחה שלי היא הדבר החשוב לי ביותר.

במהלך כל חיי נתקלתי לא מעט באנטישמיות, אך עם הזמן למדתי כיצד להתמודד עם זה בדרך הטובה ביותר. בסופו של דבר זה החדיר בי את הרצון להצליח ולהיות הטוב ביותר בכל דבר שעשיתי כדי להוכיח לאנטישמים אחרת.

כשאני ואשתי הבאנו ילדים לעולם החלטנו שאנחנו לא רוצים שהם יסבלו מהאנטישמיות ויגדלו בצל הגזענות והפחד מאלימות, אז החלטנו לעזוב את גיאורגיה ואת כל חיינו שם ולעלות לישראל, ארץ היהודים, בתקווה לעתיד טוב יותר למשפחתנו.

העלייה לישראל

קיץ 1993, אני, אשתי מקה ושתי הבנות שלנו ליקה ואינה עלינו לארץ. הייתי מפוחד, לא ידעתי איך אני הולך לפרנס את משפחתי, לא ידענו את השפה, והיינו בחוסר וודאות מוחלט, אבל הידיעה שאני הולך לחיות במקום בו אני ומשפחתי לא נחווה אנטישמיות והדת שלנו לא תהווה לנו סכנה קיומית הרגיעה אותי, ידעתי שהביטחון שלנו יהיה שווה את הקושי של לעבור מדינה ללא אמצעים ועזרה.

שהגענו לארץ התמקמנו בבת ים, מצאנו דירה זולה ושכרנו אותה. אני ומקה התחלנו ללכת לאולפן שבו מקיימים שיעורים בעברית לעולים חדשים ובנותיי התחילו ללכת לגן ולבית הספר, ליקה בתי הגדולה הייתה בת שש והתחילה את כיתה א' בזמן שהיא לא יודעת בכלל עברית, ואינה בתי הקטנה הייתה בת ארבע והתחילה ללכת לגן. תוך כחצי שנה הן הצליחו ללמוד את השפה ודיברו עברית שוטפת.

אני לא יכולתי להמשיך את עבודתי כרופא בארץ והייתי צריך למצוא עבודה, אז התחלתי לעסוק בהמרת כספים ובניתי עסק בכוחות עצמי. זה היה קשה, מסובך ומאתגר, אך עשיתי את זה ובניתי את חיי מחדש בישראל.

הזוית האישית

ניקול קריכלי, רוני פלדמן: אנחנו התלמידים ויורי המבוגר, מאוד נהננו לדבר אחד עם השני ולקיים את הראיונות. יורי אמר לנו, שהוא מאוד נהנה לספר את סיפור חייו והתרגש כשהבענו התעניינות. הוא חושב שהמטרה של התכנית הזאת מאוד חשובה, והוא בטוח כי הפרויקט יהווה מקור חשוב ואמין בעתיד, כדי ללמוד על אנשים והסיפורים שלהם מהימים עברו. לפי דעתנו התכנית הזאת מאוד חשובה לדור שלנו, בכדי להבין כיצד אנשים חיו בעבר ועם איזה קשיים הם היו צריכים להתמודד.

ניקול: נהנתי לשמוע וללמוד עוד על העבר של סבא שלי וכיצד הוא הצליח להתגבר על הקשיים שלו, ללמוד, ולצמוח. למדתי עליו דברים שלא ידעתי לפני כן ולכן אני מאוד שמחה שעשינו עליו את הפרויקט.

רוני פלדמן: התעניינתי מאוד לשמוע את סיפור חייו של יורי, שעד לפני כחודש היה לי כזר. התעניינתי מאוד בסיפורים שלו ואף נהנתי במיוחד מסיפור העליה שלו והתרגשתי לשמוע מפיו על סיפור העלייה שלו לארץ וכיצד הצליח ללמוד ולהתפתח.

מילון

צמי צחוברבה
חיים שלי

ציטוטים

”"הסיכון הכי גדול בחיים בו לא לקחת סיכונים".“