מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

על קו הגבול

אני עם נכדתי יעל בחוף הים
אני בילדותי
הצלה ותקומה על גבול הסכנה

שנות ילדותי היו על קו הגבול, זה הגבול שהפריד בין ישראל לירדן עד שנת 1967, וחצה את ירושלים לשתי ערים. לא רק שנות חיי הראשונות היו על קו הגבול, אלא לא מעט ארועים משמעותיים בחיי ובחיי הורי, התרחשו 'על קו הגבול'.

נולדתי בשנת 1948 בעיר ברטיסלבה בירת סלובקיה (שהייתה אז חלק מצ'כוסלובקיה),  להורי קטרינה ומקסימיליאן (מיקי, מאיר) קלוג.

 בילדותי

לקטרינה, הבת הבכורה של רוזה (רחל) ויוליוס (יהודה) אונגר, היו שני אחים, מיכאל (מישו), ויוסף (יוז'ו), ואחות, אלישבע (אלז'בטה). אלישבע נספתה בשואה יחד עם בעלה ובתה רותי בת השנתים. סופר לי שהצלתם של שני האחים היתה קשורה לכך שהם היו רופאים, ועל כן 'עובדים נדרשים'. אמי קטרינה הייתה עורכת דין לפני המלחמה, ולא נשלחה למשרפות באושוויץ, כשנמצאה מתאימה לעבודה ככתבנית.

אבי מקסמיליאן (מיקי) היה בן יחיד ליוזפינה ושרגא קלוג. אביו נפטר כשמיקי היה בן שמונה. נאמר לי שלמשפחתו היתה חברת סחר גדולה. אבי  עבד באחד מסניפי החברה באזור שגבל עם הונגריה, ועם פרוץ המלחמה הוא הועבר אליה. וכך, עם הפיכתם לתושבי הונגריה הורי ניצלו מגורלם של יהודי סלובקיה, שנשלחו להשמדה ב-1942. רק בשנת 1944 הגרמנים החלו להחיל על יהודי הונגריה את 'הפתרון הסופי' (תכנית ההשמדה של יהודי אירופה). אז אבי נשלח למחנה עבודות כפייה, ואמי נשלחה למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו.

סופר לי, שבהיותו במחנה העבודה אבי חלה בטיפוס, היה במצב קריטי וקרס אי שם על הדרך. אישה מקומית אספה אותו לביתה והצילה את חייו. לצערי לא ידועים לי כל פרטים נוספים על אישה יקרה זו.

הורי המעיטו מאד לדבר על התקופה האפלה הזאת, הם אמרו שהזוועות היו כל כך נוראות, שאסור לספר אותן לילדים. בהמשך, כשגדלנו, אמי אמרה שאם תדבר על מה שקרה, היא תשתגע. אבי נפטר כשהייתי בת 16.

מעט הסיפורים ששמעתי עליהם היו בדרך כלל על רגעים קריטיים, בהם הגורלות שלהם נחרצו, מצבים שהיו על הגבול בין חיים למוות, כמו המקרה של הצלתו של אבי על ידי אותה אישה אלמונית. אמי סיפרה על מספר מצבים ניסיים כאלה. כשהחליטה להרים את היד בתגובה לשאלה מ יודעת להדפיס, למרות שזה היה יכול להיות טריק לבחור את הנשים שילחו למות, כשבמקרה היה ממונה עליה במשרד אדם שהתיחס בצורה מיטיבה, ויתכן שאף הציל אותה, כשהגרמנים עמדו לפוצץ את מחנה האסירות לפני שנטשו אותו, ולבסוף ויתרו על התכנית, וכשהועלתה לגג של רכבת עמוסה בזמן נסיעה, בדרכה חזרה מהמחנה, כשהניצולים נהרו הביתה ברכבות עמוסות ובדרכים לא דרכים, כשהמסילות היו מופגזות ומספרם של הפליטים שנעים בדרכים היה גדול מאד.

הניצולים שחזרו לערי מגוריהם הקודמים שוכנו במרכזי קלט, בהם קיבלו מחסה, מזון וטיפול רפואי. כאשר הורי הגיעו למרכז כזה בעיר ברטיסלבה שבסלובקיה, הם מצאו ממש במקרה זה את זו מחדש.

כעבור שנה נולדה בתם הראשונה, ובאפריל 1948 נולדתי, אני.

עם תום המלחמה, אירופה נחלקה לשני גושים, ה'גוש המערבי' וה'גוש המזרחי', בהתאם לצבאות המשחררים. הארצות שהיו באזורים שנכבשו על ידי הצבא הרוסי שויכו ל'גוש המזרחי', והושתת בהם שלטון קומוניסטי.

צ'כוסלובקיה הייתה אחת הארצות בגוש המזרחי, וכמו בארצות קומוניסטיות אחרות, על פי מדיניות 'מסך הברזל', נאסר על תושבי המדינה להגר מגבולותיה. רק בשנת 1949התאפשר, לפרק זמן קצוב, לצאת מגבולות צ'כוסלובקיה, וזאת  בתנאי של וויתור על האזרחות.

הורי היו שוב בצומת, בנקודת גבול, בה נדרשו להחלטה מהירה וגורלית, האם להשאר, או להגר לישראל הצעירה, שתנאי המחיה בה קשים, או  לנסות לעבור לאוסטרליה, להצטרף לקרובי המשפחה של אבי. באביב 1949 משפחתי עזבה את צ'כוסלובקיה לכיוון ישראל. נסענו לאיטליה ברכבת, ומשם הפלגנו לעבר נמל חיפה.

עם הגעתנו לישראל, שיכנו אותנו ב'שער עליה', מחנה קליטה לעולים חדשים סמוך לעתלית (דרומית לחיפה). נוכח מחסור חמור מאד בדירות, עולים רבים לא קיבלו במשך זמן רב מגורי קבע סבירים, ונשארו במרכזי הקליטה ובמעברות. למזלנו, לאחר שהות קצרה ב'שער העליה', המשפחה שלי הצליחה לעבור לדירה מרווחת בת ארבעה חדרים בירושלים. חלקנו את הדירה עם סבי וסבתי, שבחרו לגור יחד אתנו.

הדירה היתה בבית יפה מאבן ירושלמית, עם שלוש מרפסות שעיטרו אותה,  החדרים היו גדולים, התקרות גבוהות והמרצפות מאוירות, וכמו בתים רבים אחרים שנעזבו על ידי בעליהם הערבים שנמלטו בזמן מלחמת השחרור, הוא הוגדר כ'רכוש נטוש'. הדירה היתה ברחוב שמואל הנביא, בשכונת 'בית ישראל', ממש על קו הגבול שחצה את ירושלים לעיר המערבית שבשטח ישראל, ולעיר המזרחים שבשטח מדינת ירדן.

הקיום היום יומי היה קשה ותובעני, וחייב את כולנו לחסכנות רבה, ואת הורי וסבי וסבתי לעבודה קשה ולהרבה תושיה ויצירתיות. בשנה הראשונה, כך סופר לי, אבי עבד בסלילת הכביש לירושלים. הוא חלה בצהבת ואושפז במצב קשה. אחרי החלמתו לא היה מסוגל עוד להמשיך בעבודה הפיזית המפרכת, ולמזלו התקבל לעבודה משרדית ב'מלבן', אגף של הג'וינט שעסק בטיפול בקשישים.

אמי לא יכלה, מסיבות כלכליות, לעשות את ההשלמות הלימודיים שנדרשו כדי להיות משפטנית בארץ. היא וויתרה על מקצועה ועל סיכוי לרמת חיים נוחה, והחלה לעבוד בנקיון. למזלה היא שובצה באוניברסיטה, שם, כעבור זמן קצר מאד הוצע לה לעבור למעבדת המחקר לשטיפת כלים. אחד החוקרים התרשם מאישיותה והציע לה לעבור קורס במיקרופליאוטולוגיה (ענף בגיאולוגיה), ולעבוד במעבדה, בתפקיד של בודקת מאובנים במיקרוסקופ.

סבתי היתה עקרת הבית שלנו. היא היתה מאד חרוצה וזריזה, ונהגה ללכת לשווקים הסמוכים (שוק מאה שערים ושוק הבוכרים), למצוא את מיטב התוצרת החקלאית במחירים הזולים ביותר. היא היתה אחראית על כל עבודות הבית, קניות, הכנת ארוחות, סדר ונקיון.

סבי היה בסלובקיה מורה, וכמורה לתנך הוא שלט בשפה העברית. נאמר לי שהוא תרגם את ספר בראשית לסלובקית. בהיותי כבת ארבע הוא נהרג בתאונת דרכים. מותו הותיר את המשפחה פצועה ושכולה. עצב עמוק שרה על משפחתי והתמיד במשך שנים רבות.

קו הגבול שהפריד  בין שני חלקי העיר היה קרוב מאד לביתנו. לידו היה 'שטח הפקר', אזור זרוע מוקשים, ומעבר לגבול תצפתו לעברנו צלפים ירדנים. הם נהגו לירות הן לכיוון הבתים שלנו והן לעבר הכביש הסמוך, רחוב שמואל הנביא, עד אשר נבנתה חומת מגן שמנעה את הצליפות לעבר המכוניות הנוסעות בכביש, והותירה את הבתים שלנו, שהיו ממזרח לחומה, חשופים ליריות הצלפים.

לא פעם נאלצנו להסתתר מהיריות. אם היינו בתוך הבית, היינו נצמדים לקיר החצוני, מקפידים לא לעבור בטווח החלון, ואם היינו בחוץ, ברחוב או באזור משחקים, נאלצנו לרוץ במהירות לבית הקרוב ביותר להסתתר בו. בתקופות של מתח בטחוני הגיעו יחידות של חיילים והתמקמו במוצבים שהיו בשטח השכונה.

התקופה הלחוצה ביותר מבחינה בטחונית, הזכורה לי, היתה בשנת 1956, בזמן 'מלחמת סיני' ('מבצע קדש'). במהלכה נאלצנו  באחד הלילות להתפנות במהירות מהשכונה ולברוח, מחשש לירי מאסיבי לעברנו.

בימים שקטים ורגועים הרבינו לשחק בחוץ, ובאביב ליקטנו שפע פרחים. באותה תקופה לא היתה כל מודעות להגנה על הטבע, וקטיפת פרחי בר היתה מעשה של שגרה. השטחים הלא בנויים היו מלאים בחורף ובאביב בפריחה צבעונית עשירה ויפהפיה, וכשלא היו יריות, היינו חוזרים הביתה עם זרים ענקיים בשלל צבעים. איש לא הגביל את עצמו באותן שנים באיסוף של פרחי הבר.

השכונה שלנו גבלה בצידה במערבי ב'מאה שערים', אזור המגורים של 'נטורי קרתא' החרדים, מתנגדי ציונות קנאים, שמאמינים שהקמת המדינה בטרם הגיע המשיח, הינה חטא חמור. כשעברנו ברחובותיהם בדרכנו לבית הספר או חזרה עם דגלונים, הותקפנו על ידי ילדי השכונה והדגלים הושחתו.

בשנים הראשונות לקיומה של המדינה הושלט בה 'משטר צנע' על ידי שר האוצר דאז, דוב יוסף. במסגרת משטר הצנע היתה הקצבה של מוצרי המזון, וניתן היה לרכוש אותם בתמורה לתלושים בלבד. אנשים בעלי יזמה טיפחו גינת ירק, שתלו עצי פרי וגידלו חיות משק. להורי לא היתה אפשרות לגידולים חקלאיים, אולם הם הצליחו להקים בחצר הבית לול תרנגולות מאולתר. הוא סיפק לנו ביצים טריות ומידי פעם גם עופות למאכל. כל בוקר הייתי יורדת להאכיל את התרנגולות, להרחיק את השיירים, ולאסוף את הביצים החמות.

החלב לא נמכר עם יתר המוצרים במכולת, אלא נקנה מחלבן שהיה עובר בבקרים בין הבתים ומוזג חלב טרי מכדיו הגדולים לכלים שהושארו על מפתן הבית. אצלינו החלב שימש לא רק לשתיה, אלא גם להכנת גבינה ביתית. היו מחמיצים אותו, מרתיחים, ולבסוף מעבירים לשקיות בד שניתלו מעל הכיור כדי שהמים יטפטפו והגבינה תתגבש ותתקשה.

במשך שנים אחדות קיבלנו חבילות מקרובי משפחה באוסטרליה וארגנטינה, בהן, בנוסף לבגדים, היה מזון יבש, בעיקר מיני איטריות, ביסקוויטים, שוקולד, והטעים מכל – חלב משומר בשפופרות, שהיה מעדן של ממש, לו חיכינו בכליון עיניים.

באותן שנים לא היו לנו בבית כל מכשירי חשמל. אחת לכמה ימים היתה מגיעה לשכונה משאית עם בלוקים של קרח, הם נישאו הביתה עטופים בשק יוטה, והוכנסו ל'מקרר', מעין ארון-צידנית, שקורר ושמר טריות המזון באמצעות גושי הקרח הגדולים.

גם מכונת כביסה לא היתה. פעם או פעמים בשבוע היתה מגיעה לביתנו כובסת. היא חיממה את המים על פתיליה, שפשפה כל פריט בכביסה ביד, שטפה, סחטה ותלתה על חבלים שנמתחו בין המרפסות. כעבור מספר שנים אמי קנתה מכונת כביסה ראשונה, שרק כיבסה. את הסחיטה היה צריך עדיין לעשות ביד.

היתה לנו תופרת, אליה הבאנו את הבגדים המשומשים מהחבילות, והיא פרמה אותם ותפרה לנו בגדים לפי מידה. בנוסף לבגדים שנתפרו לי מהדברים בחבילות, ירשתי גם בגדים מאחותי. מובן שכמעט לא היו לי בגדים חדשים. בגדים שהתבלו או נקרעו, ובעיקר גרבים, לא היו נזרקים, אלא מתוקנים. אמי ידעה לעשות 'תיקון אמנותי' תחת זכוכית מגדלת בדייקנות כה רבה, עד כי לא ניתן היה לראות את מקום התיקון. גם אנחנו, הבנות, למדנו לעשות את המלאכות מגיל צעיר, לא רק לעזור בנקיון הבית, אלא גם לתקן גרבים, לקצר בגדים, לתפור כפתורים ולסרוג סוודרים וצעיפים.

מים לרחצה חיממנו רק פעמיים בשבוע, בימים שלישי וששי, בהסקה של קמין קטן שהיה בחדר האמבטיה. אבי היה מנסר את העצים ואני הייתי עוזרת לו בהחזקת הקרשים היטב שלא יזוזו בשעת הניסור.

במשך כל ילדותי הושמעה ברדיו תכנית שנקראה 'המדור לחיפוש קרובים', בה הוקראו שמות של אנשים שלא חזרו מהמחנות, וקרוביהם קיוו עדיין שהם שרדו את השואה. באותה תקופה לא היה דיבור ציבורי על הזוועות של שקרו רק לפני כמה שנים, רק המדור לחיפוש קרובים חזר והזכיר שאנשים ששרדו את זוועות השואה נמצאים עדיין על הגבול בין תקווה ליאוש למצוא את קרוביהם שנעלמו.

בגלל התפישה של ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, ששאף והטיף למיזוג גלויות וליצירת חברה ישראלית מעורבת, חדשה ומגובשת, ניתנה הוראה שעולים מארצות שונות יפוזרו וייושבו בין יוצאי גלויות אחרות. היה קשה מאד ליצור קשרים חברתיים עם אנשים שלא דברו אותה שפה ולא חלקו אותו רקע תרבותי.

לא היו אז טלפונים בבתים, ולהורי, כמו לרבים אחרים, לא הייתה מכונית. כדי להיות בקשר עם חברים, בדרך כלל מארצות מוצאם, היה היה עליהם ללכת מרחק גדול ברגל או לנסוע באוטובוס השכונתי שנסע העירה, אשרהיה עובר בשכונה בתדירות נמוכה מאד. בסביבה שלנו גרו הרבה משפחות חרדיות, שנהגו להתבדל ולהמנע מקשר קרוב אתנו, ובבית הספר מרבית התלמידים היו משכונת אחרת, שכונת מוסררה, ואתם לא יצרנו קשרי חברות.

היו לנו חברים וחברות בשכונה, ואת מרבית הזמן הפנוי בילינו בחוץ, במשחקי כדור, תופשת, מחבואים, וחמש אבנים, ומשחקים שהמצאנו, שכללו סיפורים דמיוניים של ניהול חנות, בית משפט, מלחמה ואחרים.

למרות כל הקשיים היום יומיים, היריות והמאמץ הקיומי הקבוע, אני זוכרת היטב את האווירה החיובית שהתאפיינה באהבת ישראל ובהתלהבות מכך שיש לנו מדינה, ממנה איש לא יוכל לגרש אותנו, ובה לא נושמד. תחושות הפטריוטיות והציונות היו עמוקים וחזקים מאד.

ימי העצמאות נחוגו בהתרגשות עצומה. בערב החג אנשים רקדו ברחובות, ובחג עצמו הדגש היה על החוסן הצבאי. שיאו של החג היה במצעד הצבאי ובמטס, שסימלו את השגת העצמאות ואת יכולתה של המדינה הצעירה להגן על עצמה ולהבטיח את קיומה.

בשנת העשור למדינה החגיגות היו מושקעות עוד יותר. הירדנים התנגדו למצעדים צבאיים בירושלים, שמא הם ינוצלו להתקפה על העיר המזרחית. ואכן מספר שנים הממשלה נכנעה להתנגדות. לא כך בשנת העשור. הפעם נערך מצעד מפואר וחגיגי בירושלים, וכן נפתחה תערוכה גדולה, 'תערוכת העשור', בה הוצגו הישגי המדינה בכל התחומים.

התחושה שליוותה את ילדותי היא שאנחנו חיים בתקופה גדולה. הרגשנו מאד בני מזל על שזכינו לחיות בשנים הנפלאות האלה שלאחר היווסדה של המדינה שלנו. תחושה זו היתה חזקה הרבה יותר מכל קשיי ההתמודדות היום יומית.

מה שהעיב על תחושת הרוממות הזאת, היה כובד הזכרון של השואה והאובדנים שהיו בה, שהיה נוכח כל הזמן, למרות שלא היה מדובר. ההורים שלי אף פעם לא הסכימו לדבר על מה שעבר עליהם בשואה. היינו לא רק ישראלים, היינו גם ניצולי שואה. הזכרון האילם של הדבר הנורא שקרה, שאסור לדבר עליו, ריחף כל העת בחלל הבית. לצד הפטריוטיות ותחושת השייכות העמוקה, היתה גם תחושת זרות ואי שייכות. כך שתחושת הזהות הייתה על הגבול בין שייכות לזרות, בין ישראליות לגלותיות.

הייתי ילדה קטנה כשהחלו לדבר על השילומים והפיצויים מגרמניה. ניצולים רבים התנגדו לכל הסדר עם גרמניה וטענו שאסור  'לרחוץ לרוצחים האלה את הדם מהידיים'. היו הפגנות סוערות של המתנגדים, אבל בסופו של דבר, ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, הכריע וחתם עם גרמניה על הסכם השילומים. הוריי וסבתי לא התנגדו לקבלת הפיצויים. גישתם הייתה מעשית. הם האמינו שעליהם  לעשות הכל כדי לשפר את חיי המשפחה, ולקדם את סיכויי העתיד של בנותיהם.

כאשר הגיעו הפיצויים הייתי כבת 12. סוף סוף היה לנו מספיק כסף לעזוב את שכונת הספר בה גדלתי ולעבור לעומק העיר, למושבה היוונית, הרחק מקו הגבול.

בשנת 1967, שבע שנים לאחר שעזבנו את שכונת 'בית ישראל', נכבשה העיר המזרחית במלחמת ששת הימים. שני חלקי העיר אוחדו. בשטח ההפקר נבנתה שכונה חדשה, 'מעלות דפנה' שמה.

בשנת 1973, התחתנתי עם מיכאל רוט, שעלה מריגה שבלטביה. נולדו לנו ארבעה ילדים, ענת, יהונתן (יוני), דניאלה ועמנואל. ענת היא אמא של נטע, יוני נשוי לנויה והם הוריהם של יואב יעל ועידו, דניאלה נשואה לתומר, שם משפחתם עתה הוא שני, והם הוריהם של איתן ויונתן, ועמנואל נשוי לעמית והם הוריהם של דני והללי.

לשמחתי העצומה חייהם מתקיימים בתוך המשכיות בטוחה, וארועי העבר הם רק סיפורי סבתא מוזרים ורחוקים.

כיום אני רופאה, והמדינה היא עובדה קיימת. החיים לא דומים בשום דבר לתקופת הילדות.

יעלי, אשר הודות לה ויחד אתה כתבתי את סיפור ילדותי, שואפת גם היא להיות רופאה. זהותה הישראלית של יעלי לגמרי ברורה, ורצונה להיות רופאה לא קשור לשום סיפורי זוועה שהתרחשו בתקופה חשוכה של שמד, אלא רק לרצונה של הילדה הנהדרת הזאת לרפא ולטפל ולהעניק ככל יכולתה.

משפחתנו

הזוית האישית

דינה רוט: ההתענינות של יעלי בסיפור ילדותי, ובעיקר בכל הנושאים הקשורים, אשר עלו במהלך עבודתנו המשותפת, על השואה ועל ראשית המדינה, מאד ריגשה אותי. נהניתי מאד מהעבודה עם יעלי ואני אסירת תודה לה על השיתוף שלי בתכנית, אשר איפשרה התבוננות על הילדות בעבר בפרספקטיבה של ילדות בטוחה ועשירה בהווה, וכן איפשר להזכיר את הורי ומעט מסיפורי חייהם.

מילון

הפתרון הסופי
קיצור המושג 'הפתרון הסופי לבעית היהודים', והיא התכנית של הנאצים לרצח מתוכנן של יהודי אירופה. היא גובשה בועידת ונזה שבברלין, בינואר 1942, כאשר ברקע התקיימו כבר רציחות המוניות בשטחי הכיבוש בברית המועצות

אושוויץ-בירקנאו
מחנה ריכוז והשמדה בדרום פולין. זהו הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית, ובו נרצחו כמליון ומאה אלף יהודים

הגוש המזרחי
גוש מדינות שכלל את ברית המועצות ובעלות בריתה במזרח אירופה שהיה קיים בתקופה מתום מלחמת העולם השניה, עד פרוק ברית המועצות בשנות ה-80 של המאה ה-20.

קומוניזם
שיטה כלכלית שבה הכל שייך לכולם, כלומר הכל שייך למדינה, ויש איסור לבעלות פרטית על כל גורם ייצור (מפעלים, שדות וכו). השלטון הקומוניסטי נכפה על ידי ברית המועצות על מדינות שכבשה במלחמת העולם השניה. השלטון הקומוניסטי התאפיין באלימות פוליטית (אלימות של המדינה נגד האזרח), שמנעה לא רק החזקת רכוש, אלא גם את חופש הבחירה וחופש הפעולה.

מסך הברזל
מונח שתאר את קו הגבול האידאולוגי בין ה'גוש המזרחי' והגוש המערבי', והדגיש את העדר חופש הפעולה והתנועה והעדר השקיפות במדינות הגוש המזרחי.

שער עליה
מחנה עולים שהוקם לאחר קום המדינה סמוך לחיפה (ליד עתלית). הוא היה מחנה הקליטה הגדול ביותר לעולים. הם נקלטו בו למיד לאחר הגיעם ארצה בדרך הים, לנמל חיפה

מעברות
ישובים זמניים לעולים שהוקמו בשנות ה-50 ביזמתו של לוי אשכול. הם הוקמו בגלל מחסור גדול של בדירות, נוכח גל העליה הגדול, וכדי להוציא את העולים ממחנות הקליטה למגורים זמניים, בהם יוכלו להתחיל לחפש עבודה.

מלב"ן
"מוסדות לטיפול לעולים נחשלים", תכנית לטיפול בעולים חדשים נכים, קשישים, וחולים במחלות כרוניות, בראשית ימיה של המדינה. משנת 1951 תכנית מלב"ן היתה בעיקרה במסגרת הג'וינט

הג'וינט
הארגון היהודי ההומניטרי הגדול בעולם שהוקם כדי לעזור ליהודים ולקהילות יהודיות ברחבי העולם בעיקר בעיתות חרום ומשבר. הוא נוסד בשנת 1914, כדי לסייע ליהודים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. ג'וינט ישראל היא זרוע של ארגון ג'וינט העולמי והוא עוסק בתכניות רווחה שונות

מיקרופליאונטולוגיה
המדע העוסק בחקר מאובנים שמקורם במיקרואורניזמים (יצורים זעירים שאפשר לראות רק במיקרוסקופ), שהם סימנים שהשאירו בעלי חיים וצמחים בשכבות אדמה שונות בעידנים קדומים.

נטורי קרתא
מושג בארמית שמשמעותו 'שומרי העיר'. זאת קבוצה חרדית המוכרת בהתנגדותה לציונות, להקמת המדינה ולמוסדותיה של המדינה הקיימת, מתוך אמונה שאסור להקים מדינה בטרם ביאת המשיח. התנגדותם לעתים מתבטאת בהתנהגות אלימה.

משטר צנע
מדיניות קיצוב שהונהגה בשנים 1949-1959 בארץ, עקב מחסור חמור בכסף ומצרכים. היו הגבלות ברכישת מזון ומצורי צריכה, וכן הכוונת אשארי והשקעות. כל אזרח שובץ למכולת קבועה, בה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה תמורת תלושים בפנקס האישי. הכוונה היתה למנוע פערם גדולים בין שכבות האוכלוסיה, מתוך חשש שאם לא תונהג מדיניות קיצוב, המחירים יעלו ורק העשירים יוכלו לרכוש אותם.

פתיליה
כירה קטנה שכוללת מיכל נפט, בו טבולה פתילה שאותה מדליקים.

המדור לחיפוש קרובים
תכנית רדיו שפעלה משנת 1945 ונועדה לעזור לאתר קרובים ומכרים שהקשר אתם אבד בשואה. בתכנית היו מקריאים את השמות ומקום המגורים ואת פרטי האדם שמחפש את האנשים.

מיזוג גלויות
שמה של המדיניות שהוביל ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, בימי העליה ההמונית שלאחר הקמת המדינה. הרעיון היה למזג את העולים שהגיעו מגלויות שונות, עם רקע תרבותי שונה ומגוון, עם האוכלוסיה הוותיקה, וליצור עם מלוכד עם זהות ישראלית חדשה. 'קיבוץ גלויות', הבאת כל הגלויות לישראל, היה היעד המדיני החשוב ביותר שבן גוריון הציב, ובמסגרתו היתה התפישה של 'מזוג גלויות'.

תערוכת העשור
במסגרת חגיגות העשור למדינה, נערכה בירושלים, בבניני האומה, תערוכה גדולה, במתכונת של יריד, בה הוצגו ההישגים והחידושים של המדינה בשטחים השונים.

שילומים ופיצויים מגרמניה
בשנת 1952 נחתם הסכם שילומים בין גרמניה לישראל, שמטרתו המוצהרת היתה לממן את הישוב מחדש של פליטיה היהודים של מלחמת העולם השניה בישראל. במקביל נחתם גם הסכם פיצויים, בשם העם היהודי בתפוצות. אנשים פרטיים יכלו להגיש תביעות אישיות על הנזק והסבל שנגרם להם בשואה על ידי הגרמנים הנאצים

ציטוטים

”"יש לנו מדינה, לא יכולו להשמיד אותנו שוב"“