מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

על נהרות בבל שם ישבנו ומשם עלינו

סבתא רבתא, סבתא, אמא וחני
סבא וסבתא רחל בביקור בירושלים
סבתא לאה הייתה מרפאה את האנשים ונקראה בפי כל "היהודייה ליאה".

אמא מספרת לחנה על סבתא רחל.
סבתא רחל מועלם, סבתא רבתא של חנה, נולדה בשנת 1914 בעיר בגדד שבעירק, להוריה חתון ודוד סלמן. שניהם נולדו בקופרי שבעירק בערך בשנת 1900.
סבתא זוכרת את אביה עם עור חלק ובהיר ועיניים כחולות .ואת אימה אינה זוכרת כל כך מכיוון שאימה נפטרה כשסבתא הייתה כבת שש כאשר ישנה איתה במיטה. היא  זוכרת רק  את שיערה  הכהה ועורה  הבהיר והחלק ושהייתה מאוד יפה. בבגדד היה להם בית קטן מוקף באבנים, בצמחי יסמין ושיחים ריחניים של תבלינים. בבית היו שני חדרים: הילדים ישנו בחדר אחד וההורים בחדר נפרד. המטבח היה משותף לכמה משפחות וכל האמהות בישלו ביחד. הייתה להם חצר משותפת וכל הילדים היו נוהגים להתכנס ולשחק שם בגומי, בחמש אבנים ובחבל .בלילות החמים של הקיץ הם היו עולים לגגות לשחק ולפעמים גם לישון שם; הם אהבו לטייל בשפת נהר החידקל ,לערוך שם פיקניקים ולשוט בסירות .
חיי הקהילה היו תוססים ופוריים. בכל שבת וחג נהגו ללכת לבית כנסת לכל התפילות. רב הקהילה היהודית היה מקורב לשלטון המוסלמי וזה סייע בכמה עניינים. כשאישה הייתה יולדת, היולדת הייתה נחה ואוגרת כוחות והשכנות היו מבשלות  ודואגות לילדיה. היו תנועות נוער של יהודים שפעלו במחתרת. בדרך כלל הבנים השתתפו בהם יותר כי הבנות היו כל כך יפות וצנועות שלא נתנו להן לצאת לטיולים. הבנות במשפחה היו עוזרות בעבודות הבית. לא היו הרבה שעות פנאי כי הזמן נוצל בטיפול באחים הקטנים או בילדי השכנים. כמו כן הבנות היו עסוקות בלימוד רקמה, תפירה וסריגה.
סבתא למדה בבית ספר אליאנס, שם דיברו בערבית- עירקית וצרפתית..בבית הספר המורים היו  מקפידים לבדוק את הראש של כל ילדה שנכנסה לכיתה. לא נתנו לאף תלמידה להיכנס אם ראשה או כפות ידיה לא היו נקיים. המשמעת הייתה מאוד חזקה.כשתלמידה דיברה ללא רשות פתחו את כף ידה והיכו אותה במקל… הייתה  גם תלבושת אחידה, חולצה לבנה, חצאית כחולה ועניבה.
הרבה מההוי החברתי היה סביב האוכל. האוכל היה אותנטי: קובות, סמבוסק, הרבה מאפים, אורז ובכל יום חמישי נהגו לאכול קיצ'רי (אורז עם עדשים) ודגים מטוגנים.. הממתקים המקובלים היו  תמרים, זינגולה (סוג של ממתק), טחינה עם דבש, אורז עם חלב, קינמון וחלבה ..הרבה פעמים הבנות היו מביאות אוכל מהבית והן היו עורכות ארוחות משותפות. סבתא מספרת על שוק בשם "תחת אל תקייה" שם ערכו את הקניות ושם היו גם מסעדות ובתי קפה. היא זוכרת מימי ילדותה  שירים על ארץ ישראל, שירי ערש של חום ואהבה שהאמהות שרו לילדים כדי שירגישו בטוחים.
בהיותה נערה, כמו נערות רבות בגילה שבמשפחותיהן סבלו ממצוקה כלכלית, נשלחה לטפל בילדיו ובנכדיו של החכם יוסף חיים "הבן איש חי". מהבית המיוחד הזה למדה הלכות חשובות, מנהגים והרבה אמונה תמימה שסייעה לה כשהקימה את משפחתה.
אביה דוד גידל אותה וכשהייתה בת 16 פגש את סבתא לאה – אישה שהכיר מעסקיו . היא הייתה אם לנער בן 16. מפגש זה הוביל לשיחה על שידוך בין שני הילדים וכך קרה שהם נישאו. סבתא לאה חמותה של סבתא רחל דאגה לה לכל מחסורה והתייחסה אליה כאל בת . סבתא קיבלה נדוניה מפוארת של מצעים, מפות ארוגות, עבודות רקמה יפיפיות, כלי בית מיוחדים כפי שהיה נהוג אז..
סבתא לאה הייתה מרפאה אנשים ונקראה בפי כל "היהודייה ליאה". יום אחד גססה בתו של השיח וסבתא לאה נקראה על ידי שליחים מטעם השיח להגיע אליו מיד ולרפא את ביתו. סבתא לאה עשתה מה שעשתה וחזרה לביתה. למחרת הגיע אדם והזהיר אותה  שהשיח מגיע עם משלחת גדולה..האיש הציע לסבתא שכדאי לה לברוח כי כנראה השיח בא לשחוט אותה מכיוון שביתו של השיח נפטרה. סבתא אמרה שהיא לא בורחת כי היא לא עשתה כל רע. הסתבר שבת השיח קמה לתחייה ונרפאה המשלחת הגיעה עם מלאי גדול של מזון: אורז, סוכר, חיטה, תה, תמרים, קמח וגבינות. מאז הייתה סבתא לאה מוגנת.
החיים בעירק היו  נעימים ורגועים בדרך כלל, היחסים עם הערבים המקומיים ידעו עליות ומורדות. סבתא סיפרה הרבה פעמים שזכור לה שבשבתות, שכאשר  ערבים מוסלמים מקומיים היו עוברים ליד בית הכנסת ובפיהם סיגריה הם היו מכבים את הסיגריה מתוך כבוד ליהודים. אך, לאחר מלחמת העצמאות והכרזת המדינה התהפכו היוצרות והמוסלמים רכשו שינאה ליהודים. בשנות ה 50', אחרי הקמת מדינת ישראל התגברו הרדיפות נגד היהודים ואז החל מבצע "עזרא ונחמיה"- בו הועלו רוב יהודי עירק לארץ ישראל. ממשלת עירק החליטה שכל יהודי יוכל לעזוב את המדינה בתנאי שיוותר על רכושו ועל אזרחותו בעירק.
בעת הכרזת המדינה, בדיוק לאחר לידתה את ילדה החמישי, קרה מקרה לבעלה סבא גריב: סבא גריב (גבריאל) היה בשוק שנקרא "תחת אל תקייה" כאשר שמע על הכרזת המדינה. מתוך  אהבתו העזה לארץ ישראל הוא התפרץ  והכריז  בקול רם "יחי מדינת ישראל". ברגע זה   ניגש אליו שוטר מוסלמי בכיר, הכה אותו מכות נמרצות ולקח אותו למעצר. זו הייתה הפעם השלישית שנעצר בגלל שלא הסתיר את אהבתו לארץ ישראל. מוסלמי אחר שהיה ידוע בחיבתו ליהודים רץ במהירות לבית של סבא גריב, שם הוא מצא את אימו , סבתא לאה, שהייתה מכובדת בעיני המוסלמים בזכות היותה מרפאה ובמיוחד ריפוי בת השיח. המוסלמי  סיפר לה שבנה גבריאל נמצא בצרה ושחייבים לעזור לו. סבתא לאה מיהרה והגיעה לאנשי הממשל שהכירה וניסתה בכל כוחה לפעול על מנת לשחררו, לבסוף היא נאלצה לתת שוחד כסף תמורת שחרורו. מיד לאחר מכן החלה כל המשפחה בתוך כלל יהודי עירק לחלום, לכסוף, להתגעגע ולתכנן את העליה לארץ ישראל.
העליה לארץ ישראל: מדינת ישראל קמה ב 1948 ויהודים רבים רצו לעלות לארץ. ההתארגנות לעליה הייתה מהירה, היה על היהודים לקחת רק חפצים יקרים שלהם ואת החפצים הגדולים ניסו למכור ולהמיר בכסף. הממשל בעירק הבהיר ליהודים שיוכלו לעלות לארץ ישראל בתנאי שיוותרו על כל נכסיהם, על הכספים שהיו ברשותם ועל אזרחותם העירקית.. רוב היהודים הסכימו כמובן לתנאים מאחר והם מאוד רצו לעלות לארץ ישראל. ב 1951 כשהחליטה סבתא ומשפחתה לצאת מעירק ולעלות לארץ ישראל הם ידעו שעליהם לוותר על האזרחות שלהם  ושלעולם לא יוכלו לחזור לארץ מולדתם. הבת הבכורה של סבתא נאלצה להישאר בעירק עם סבתא לאה מפני שבעלה צדוק, שירת בצבא עירק והיא הייתה צריכה לפדות אותו.
סבתא הייתה בת 37 כשעלתה עם משפחתה. המסע החל בטיסה מבגדד לקפריסין ולאחר המתנה של יממה בקפריסין הטיסו אותם לארץ. משדה התעופה בן גוריון הסיעו אותם לשער העליה בחיפה שם קלטו אותם אנשי הסוכנות ושם הוחלט שהם יעברו למעברות רמת השרון. ההתרגשות הייתה עצומה על כך שזכו להגיע לארץ הקודש הם היו לבושים במיטב בגדיהם ומנעליהם ומה רבה הייתה האכזבה כשקבלת הפנים שקיבלו בחיפה הייתה ריסוס גופם בחומרי הדברה עקב החשש שהביאו איתם מחלות. הם חשו זעזוע עמוק, השפלה ותחושה אבודה בארץ שכל כך כמהו אליה. בחיפה שהו כחודש, ומשם עברו לפרדס חנה. בזמן שהותם בפרדס חנה הלכה אחת הבנות לקנות אוכל עם תלושים, בתקופה זו "תקופת הצנע" ניתן היה לרכוש אוכל רק באמצעות תלושים.
בדרך איבדה הבת את התלושים והם נאלצו להסתפק באוכל שהיה בבית. מפרדס חנה עברו למעברות רמת השרון, הבתים במעברות היו דלים ביותר כי הם תוכננו כפתרון זמני בלבד. במעברת רמת השרון הם גרו בפחונים, מצב התברואה היה קשה מאוד, מספר המקלחות ותאי השירותים היה קטן ביחס לאוכלוסיה. המזון הוכן בתנאים שאינם מאפשרים שמירה ניקיון. הם גרו בצפיפות נוראית, המשפחה של סבתא למשל, מנתה 11 נפשות וכולם התגוררו בחדר אחד. הם ישנו על מזרנים והיה מטבח קטן משותף לכמה יחידות דיור. היו בעיות קבועות באספקת המים, חשמל, תחבורה ותקשורת..
כשנתיים לאחר שהגיעה המשפחה למעברות, עברו למשכן קבע – בית בן שני חדרי שינה וסלון. הבית היה מאוד קטן וצפוף אבל היווה שינוי משמעותי מהמעברה מכל הבחינות. סבא הצדיק סגר את המרפסת וקיים שם בית מדרש ללימוד התורה. הבית כלל שני חדרים מאוד קטנים, מטבח קטן ומקלחת קטנה. שטחו הכולל של הבית היה כארבעים  מטר. על מנת לזכות למקלחת חמה היו מחממים מים בעזרת תרמוס. כל ערב שבת וחג היו מגיעים הילדים והנכדים לסעודות משותפות.
זכור לסבתא סיפור ממלחמת ששת הימים -לא היו מקלטים ולכן  חפרו חושות בתוך הגינה,  סבתא לאה הצדיקה ע"ה לא הסכימה להתגונן היא פרשה ידיה לשמיים ואמרה: "ריבונו של עולם, איך אני אכנס להתגונן בזמן שבניך נלחמים באויבנו?! שמור עליהם ועלינו!".
החיים בבית היו מקסימים מלאי ערכים ומלאי חוויות. הייתה להם גינה גדולה עם לול תרנגולים וכבשים. סבתא לאה הייתה מבשלת על פתיליה ועד היום זוכרים כולם את הבישולים שלה ואת האווירה ששרתה סביבה כטעם גן העדן. הבית שלהם תמיד היה פתוח לכל אדם וכל מי שנצרך קיבל צלחת חמה, אוזן קשבת ועצה טובה. סבתא רבתא זכתה לראות בנים, נכדים, נינים ובני נינים שכולם יושבים בארץ ישראל.
סבתא נפטרה בשיבה טובה בגיל מאה לפני כשנתיים. סבא גריב נפטר בשנת 1985 וסבתא לאה הצדיקה ע"ה נפטרה בשנת 1967. עד היום נפגשים הנכדים והנינים בביתה של סבתא ע"ה בחגים ובעיקר בחול מועד.
תשע"ה

מילון

מעברה
מעברה היא מחנה עולים, ישוב קליטה זמני שהיה נהוג בישראל בשנות ה 50. לרוב הם מוקמו בשולי ישובים ותיקים או בישובים ערביים נטושים כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העליה הגדול שלאחר קום המדינה

קיצ'רי
אוכל עירקי - אורז עם עדשים

זינגולה
סוג של ממתק

ציטוטים

”"רבונו של עולם, איך אני אכנס להתגונן בזמן שבניך נלחמים באויבנו?! שמור נא עליהם ועלינו"“