מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

על כל דקה של כעס, אתה מאבד 60 שניות של אושר

ירדו כסיף וסבתא בתיה כסיף
בתיה כסיף בילדותה
אני, סבתא וארץ ישראל

שמי ירדן כסיף, אני לומדת בכיתה ו' בבית ספר עיינות בגן רווה, מתעדת את סיפורה של סבתי בתיה כסיף.

וכך מספרת סבתי: "נולדתי בגבעתיים, למדתי בבית הספר היסודי "גורדון" שבגבעתיים ובבית הספר תיכון "דוד קלעי". הייתי בתנועת "הנוער העובד" מכיתה ה' עד כיתה י"ב. אני זוכרת שבכיתה היה לוח גיר. לא כמו היום, הגיר היה גדול ומאד מלכלך. אני זוכרת שעם החברים שלי מבית הספר היסודי היינו נפגשים בעיקר בתנועת הנוער אבל מקום מפגש נוסף שלנו היה בגן הזיכרון שם היינו משחקים ומדברים. אני בקשר עם חלק מחברי הילדות שלי עד היום.

אמא שלי בישלה הרבה אבל אני הייתי די בעייתית ולא אכלתי את רוב הדברים, אבל אני מאוד זוכרת את הריח של עוגות השמרים המיוחדות שהייתה עושה שהיו מפיצות ריח מדהים בכל הבית. סבתא שלי נפטרה לפני שנולדתי, בשואה. אני מאוד מתגעגעת לאחי ולהוריי, לריח הבישולים במטבח ולבית הישן. הזיכרון העיקרי שאני זוכרת מאחי הוא שלאחר שחרורו מהצבא הוא עבר לגור בקיבוץ, הייתי מבקרת אותו לעיתים קרובות. הוא ידע לרקוד מאוד טוב וכל פעם שבאתי אליו היינו רוקדים יחדיו. אני מאוד אהבתי לרקוד.

ערב אחד בשנת 1967, יצאתי למועדון עם חברים. במועדון פגשנו חבר של אחד הידידים שלי. התחלנו לדבר ולאחר כמה ימים, סבא צלצל אלי ושאל אם אני רוצה להיפגש איתו, כך התחיל הקשר. מיד לאחר החתונה עברתי לגור עם בעלי ועם אבא שלי. התחתנו בשנת 1968. בגיל 25 כבר הייתי אימא. בני הבכור נולד בשנת 1970.

במלחמת סיני ישבנו בבית בחושך, כדי שמטוסים לא יזהו את האור בבית ויפציצו. היה צריך לסגור את החלונות עם כיסוי כדי שלא יזהו את הבית. אני הייתי מלאת חששות ורגשות אך בסופו של דבר כלום לא קרה לנו. לא שירתי בצבא. באותה תקופה היתה הגרלה של מחזור שלא ישרת בצבא, וכך המחזור שלי שוחרר מהשירות בצבא.

למדתי הוראה בסמינר "לווינסקי", בשנים 1966-1967. כשהחלה מלחמת ששת הימים סיימתי ללמוד. אני זוכרת שהיינו מדביקים את החלונות עם נייר דבק מפחד המטוסים וההפצצות.

כחלק משהותו של בעלי בצבא ובמסגרת עבודתו הצבאית, הוא נשלח לחו"ל והיה עליו לעברת את שם המשפחה, לכן שינינו את שם משפחתנו מפיש לכסיף. הוא השתחרר בשנת 1985. בצבא בעלי שירת בחיל בחימוש, הוא הגיע לדרגת "סגן אלוף". הוא עסק בתחמושת ותיקון טנקים. במהלך השירות הוא למד על חשבון הצבא בטכניון ובבאר שבע ולכן עברנו לבאר שבע. ארבע שנים הוא למד באוניברסיטה הנדסת מכונות ולאחר מכן חזרנו לגבעתיים.

לאחר שחרורו מהצבא הוא עבר לעבוד במפעל "פולגת" לשנתיים ולאחר מכן עבר לנהל את מפעל "יפאורה" למשקאות. במהלך עבודתו ביפאורה התחיל ללמוד על תחום המעלית. לאחר סיום לימודיו עבר לעסוק בתחום המעליון ופתח משרד לייעוץ בתחום המעליות שבו עוסק עד היום.

בתי האמצעית נולדה בשנת 1972 קצת לפני שעברנו לבאר שבע. בבאר שבע הייתי מורה בבית הספר ביל"ו. כשחזרנו לגבעתיים, חזרתי לעבוד כמורה בבית הספר "יד אליהו בית ספר גיבורי ישראל". בשנת 1983 עברנו ליבנה. שם המשכתי להיות מורה בבית הספר "גינסבורג" ולימדתי שם ביולוגיה ומתמטיקה. מבין תלמידיי, ישנם ילדים שכיום מפורסמים כגון עמרי כספי ואילנה דיין. השכונה בה גרנו וגרים כיום משנת 1983, היא שכונה צבאית, כלומר מתגוררים בה אנשי צבא קבע.

יצאתי לפנסיה בשנת 2004. המשכתי להתנדב (עד היום) בבית הספר "רמות וייצמן" בעזרה לתלמידים.

הזוית האישית

בתיה וירדן כסיף: היה לנו כיף להכיר אחת את השנייה טוב יותר.

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר עיינות בגן רווה, התשפ"א, בהנחיית המורה המובילה טליה כהן.

מילון

אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בתוכו
מה שחשוב זו הפנימיות של האדם ולא רק החיצוניות.

עִברוּת
עִברוּת הוא מתן צורה עברית למילה, ובפרט שינוי שמו של אדם משם לועזי לשם עברי. עברות שמות החל כבר בתקופת היישוב, ונשא לעיתים מטען סמלי רב, כ"שלילת הגלות". (ויקיפדיה)

ציטוטים

”גם מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד ראשון“